משה בן שמעון עוזר וצפורה רייזמו, נולד בשנת 1924 בעיירה בשם סבלוש, צ’כוסלובקיה, למשפחה ציונית דתית. את לימודיו החל בבית-ספר עברי בעיר הולדתו. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בתל-אביב. אביו מצא עבודה ב ” סולל בונה” ועבד בה עד שפרש לגימלאות. בערבים הקדיש את רוב זמנן לפעילות בהגנה. משה המשיך את לימודיו בבית-הספר “תחכמוני ” ואחר-כך בבית-הספר המקצועי “תורה ומלאכה!”. בשנת 1939 התגייס לאצ”ל ועם הפילוג הצטרף ללח “י.
בשיחה עם לאה כהן – גרנק
נולדתי בשנת 1924 בעיר קטנה בצ’כוסלובקיה שהיתה בה אוכלוסיה יהודית די גדולה. אבי שהיה ממנהיגי “צעירי מזרחי” באזור, ודודי, היו חברי בית”ר. הרעיון הציוני והשיח עליו היו עניין של יום יום, ומכאן רכשתי את אהבת המולדת.
עלינו ארצה בשנת 1933. למדתי בביה”ס “תחכמוני” ועם סיומו, המשכתי את לימודי בבית-ספר למסגרות, שניהם היו מוסדות חינוך בת”א. בשנת 1939, בגיל 14-15, הצטרפתי לארגון האצ”ל לפי המלצתו של קרוב משפחה, יהודה גור (וייס). קשה לומר שההצטרפות היתה מסיבות אידיאולוגיות, אני משער בדיעבד , כי הגיל הצעיר הוא זה שהיה לו חלק בבחירה.
האמת היא שהפעילות לא היתה רבה. פה ושם פיזרתי או הדבקתי כרוזים ודברים בדומה לזה, ורק לקראת סוף שנת 1940 התחלתי ללמוד שימוש בנשק – וכך התנהלו הדברים עד לפילוג שחל בארגון.
בקרות הפילוג, הצטרפתי לאלה שהלכו עם יאיר. זה נשמע היום אולי ציני אם אומר שהצטרפתי אך ורק מטעמים אידיאולוגיים, בדיעבד אני טוען שהסיבה לכך שהאנשים שהצטרפו ליאיר נבעה מאופיים. אני פשוט לא הרגשתי טוב באצ”ל. כל גינוני המפקדים, הקפיצות לדום וההצדעות נראו בעיני מיותרות ובלתי תכליתיות לחלוטין. אישית נחשבתי באצ”ל לחייל מרושל מאוד בלבושו, ועובדה זו נבעה כנראה מהתנגדותי לאופי הצבאי של הארגון.
אני סבור שהבנתי – למרות גילי הצעיר, ובעזרת הסבריו המועילים של יהודה גור – כי עיקר הפילוג נבע מראיית דרכה של המחתרת. בעוד שיאיר ואנשיו סברו כי יש לרכז את המלחמה בבריטים ורק בהם, שכן הם הכובשים את ארצנו, הרי האנשים שהלכו עם דוד רזיאל העמידו בראש את הציות והנאמנות למפקד. ז’בוטינסקי הורה שדוד רזיאל יהי ה המפקד, וכך צריך להיות. שום רקע אידיאולוגי, שום כוון ודרך למלחמה – ואכן עם הזמן באמת הוכח כי האצ”ל, לא רק שלא נלחם, אלא פשוט הצטרף לכוחות הבריטיים בכל המובנים. המפקדים ורזיאל בראשם הלכו לשרת בצבא הבריטי – רזיאל אף נפל שם – והארגון ככזה שיתף מאוחר יותר פעולה עם הבולשת הבריטית, בהסגירו לידיה אנשי לח”י.
אינני יודע אם היה זה מקרה בלבד או שאופי האנשים היה דומה, העובדה היא שכל הקבוצה בה הייתי באצ”ל הצטרפה ליאיר, ביניהם מנחם קליין, מרדכי גרווייס, חיים אפלבוים ואחרים.
חולקנו לתאים כאשר כל תא מנה שלושה אנשים. אני הייתי בתא שהאחראי עליו היה טוביה חנציון (חנצ’נסקי). הפעילות מהפילוג עד למותו של יאיר עסקה בהדבקת כרוזים, “רכישת” מכונות כתיבה ושיכפול. בתי הדפוס היו מתגלים ונתפשים והיה צורך קבוע לחדש את הכלים.בכל הפעילות הזו הייתי פעיל למדי, וניתן לרשום לזכותי, או לגנותי, השתתפות בהחרמת שבע מכונות כתיבה ושיכפול.
באחת הפעולות, במשרד להעתקה שהיה ברחוב בשד’ רוטשילד בתל אביב, לקחתי מכונת כתיבה ומכונת שיכפול, ועל מכונה שלישית אותה לא הצלחתי להרים השארתי טביעת אצבעות, וכאשר נאסרתי שנתיים מאוחר יותר התכוונו להעמיד אותי לדין על סמך טביעות אצבעות אלה, אך עם הגלייתי לאריתריאה בוטל המשפט. זו היתה פחות או יותר הפעילות עד רצח יאיר בפברואר 1942.
ומאז מתחילה פרשה מאוד כאובה מבחינתי. התהלכו שמועות בדבר פרובוקטורים ומלשינים, שנמצאים במחתרת. טוביה החליט לרכז סביבו קבוצת אנשים תחת פיקודו ולבודד אותם מייתר האנשים של יאיר. פשוט – ניתק הקשר. אנחנו ידענו ובמידת מה הסכמנו. לא היו הסברים למכות שהארגון ספג בשנת 1942 מן הבחינה של הסגרת חברינו לידי הבריטים. אנחנו הכרנו את רוב האנשים שנשארו בת”א והיו אלה מעטים . היה חשש רציני, להמשך השרדותנו וטוביה חשב שע”י התארגנות זמנית של קבוצתו כגוף אוטונומי, נינצל מהתגלות.
כעבור זמן מה צץ רעיון חדש: אנו חייבים להראות כדתיים, או לפחות מסורתיים. הוא הכריח אותנו לחבוש כובעים במפגשים, דבר שנראה לנו די מגוחך. לא ייחסנו לדבר חשיבות מרובה עד כדי שנעמוד ונתנגד לכך, מה גם שחלק מהחברים היו במילא בעלי רקע דתי, כך שעל דעתם לפחות הדבר התקבל. מאוחר יותר הצטרפה לאנשי טוביה קבוצה מ”ברית החשמונאים” הדתית, כך שתרגיל הדתיות , פעל אצל טוביה ללא דופי.
ידענו שאנו מבודדים מרצון, ללא קשר עם אותם אנשי יאיר שעוד נשארו לפליטה. הפעילות אצל טוביה היתה אימון בנשק וליבון בעיות אידיאולוגיות ע”י השתתפות בכתיבת עיתון בשם: “לא”ש” (לזכר אברהם שטרן). רוב הדברים נכתבו ע”י טוביה ואולי גם על ידי שמואל שניצר, כך אני סבור. מדי פעם התפרסמו בעיתון גם דברים שאנחנו כתבנו. המגמה היתה שצריך להמשיך בפעילות המחתרתית. ולשם כך צריך להערך. ברור שהרצון היה להילחם באנגלים, אך עלו השאלות איך ומתי ובאילו כלים או באיזו צורה . היתה זו דילמה קשה מהסיבה הפשוטה שלא היה לנו מספיק נשק, שנית – היינו די צעירים, ועל כן ההחלטות היו נתונות למפקדים המנוסים.
טוביה, בהופעתו וצורת דיבורו, היה משכנע ונראה כאחראי מוצלח ומפקד טוב. הפעילות של הקבוצה התנהלה בקונספירציה מחמירה, כל אחד הכיר רק את האנשים שהיו יחד איתו בתא, כאשר נכנסו לחדר קפצו לדום. כאשר חניך פנה למפקדו חייב היה לעבור לעמידת דום, אמנם ללא הצדעות. חלק מהאנשים קיבל הסדר זה אך היה חלק שהתנגד לכך כי לא נראתה לנו ההתנהלות הכמעט צבאית הזו.
קבוצה גדולה של אנשים צורפה לקורס של האצ”ל. מפקד הקורס היה אדם שהיה ידוע כמי שעוקב אחרי אנשי לח”י. בקורס משותף זה לאצ”ל ואנשי טוביה השתתפו טוביה, דוב , מנחם קליין, חיים אפלבאום ועד כמה שזכור לי הם לא ידעו מטעם מי קורס זה מתקיים. היו אצלם חשדות שזה מטעם האצ”ל – אך הם לא התנגדו לזה כי הקורס היה לשם למידה, לשם רכישת ידע.
נחזור לסיפור המאסר שהוזכר לעיל. הדבר אירע ליד קולנוע רמה בר”ג. היינו קבוצה של חמשה אנשים עם טוביה כאחראי. היתה זו פגישת שיחה, בירור. זה היה לאחר בריחתו של מיכאל. היה מפגש בין מיכאל לטוביה והסיכום היה שבינתיים אין האנשים חוזרים לפעילות במסגרת אנשי יאיר אלא נשארים במסגרת נפרדת, אבל היה ברור שאנו עומדים לחזור, וזו היתה רק שאלה של זמן ועיתוי נכון.
קודם לכן היינו בקורס בבת-ים, שארך שלושה שבועות רצופים עם יהושע כהן כאחראי, שהינו בחדר סגור, עם יציאות לאימונים בשטח החולות של בת-ים. למדנו על כל סוגי הנשק שהיה בנמצא במחתרת באותה תקופה: אקדחים, רימונים, רימוני הפחדה, רימוני רעש וכד’. הקורס, הייתי אומר, לא הסתיים באופן רשמי כי בינתיים קרה ארוע בתא מעצרו של אליעזר בן-עמי והקורס פוזר בגלל החשש הבטחוני.
לאחר המפגש עם יהושע כהן דרשנו מטוביה לקיים בירור מדוע אנחנו לא חוזרים לפעילות מלאה. אני חייב להזכיר כאן שבכל התקופה הזאת במסגרת “קבוצת טוביה” ידענו שאנחנו לא במסגרת הנכונה, שאנחנו מבודדים ולא פועלים במסגרת של אנשי יאיר. נקבעה לנו פגישה בר”ג, שהתארכה עד לחצות. בחצות ירדנו מגבעה לקולנוע רמה, לכביש הראשי ושם עצר אותנו בלש בשם פלש שמאוחר יותר נהרג ע”י אנשי לח”י.
נעצרנו, והתחיל חיפוש אצל כולם. משום מה לא נערך אצלי חיפוש, ואני נשאתי אז את האקדח היחיד, אני חושב, שהיה בשימוש בקבוצתו של טוביה. אגב, את האקדח הזה הביא נתן מרפיש שהיה גם הוא מאנשי טוביה. אני החזקתי באותו זמן את האקדח טעון, וכפי שאמרתי הייתי לאחר קורס ומאומן היטב. אצל מספר אנשים נמצאו מפות של מעברים בין חצרות בת”א. המפות האלה הוכנו כדי להעביר אותן ליתר האנשים, כדי שיוכלו להתחמק בשעת הצורך במעברי בתים וחצרות.
הם צוו עלינו: “בואו אתנו לתחנת המשטרה, אנחנו צריכים לבדוק את העניין”. בדרך מקולנוע רמה עד משטרת ר”ג, מרחק של ק”מ וחצי בערך, קדימה והבלש והשוטר הבריטי מאחור. אני פונה לטוביה ואומר לו: “טוביה! אני מסתובב ואני דופק אותם”. הוא אומר לי: “לא. תזרוק את האקדח”. היה סיכון גדול בזריקה עצמה, כי יכלו להרגיש שאני זורק את האקדח. היה לילה חשוך. ההוראה של האחראי היתה לזרוק – זרקתי את האקדח. האנגלים לא הרגישו בדבר.
הובלנו למשטרת ר”ג והוכנסנו לאחד התאים, בלי חקירה, בלי שאלות, בלי שום דבר. משם הועברנו, למחרת היום, למשטרת פתח תקוה. לא הייתי אומר שנחקרנו באופן מיוחד. בדקו כתובות של הבית שמסרנו, עשו חיפושים בבתים וכעבור יומיים שחררו אותנו. אינני יודע במה הם חשדו, לאחר ששוחררנו מהמאסר הזה, כעבור שבועיים נקבע משפט.
גם בגלל חילוקי הדעות עם טוביה אך מתוך אי רצון להפר הוראה, וכוונה לחזור לפעילות – פה אני חייב לומר ששיחקנו משחק של מחתרת ממש. אני התגייסתי לנוטרות ושֵרַתִתי באבן-יהודה ושם המשכתי את אימוני הנשק, במקום בארגון מחתרתי – בצורה לגלית.
נשמר קשר עם טוביה, אבל לא קשר אמיץ ביותר. היחסים היו קצת מתוחים, ראשית בגלל המאסר, וצורת ההתנהגות שלו במאסר. הוא הכחיש שהוא אתנו כי הוא היה מבוגר יותר, אולי יחשדו בו כאחראי או משהו כזה.
טוביה ודוד אבישר – שהיה אחראי ישיר שלי – עשו כל מיני תרגילי ניסיון כדי לבחון אותי באיזו מידה אני מוכן לפעילות ולהסתכנות עבור הארגון שהם ניהלו – וניהלו אותו לדעתי כארגון פרטי שלהם. היה מקרה אחד שהגעתי העירה וקראו לי לשיחה ואמרו שזקוקים לעוד כסף ולשם כך הם החליטו שיש לשדוד את קופת קולנוע גן-רינה. רצו שאני אבצע את זה. אני אמרתי שאם יש תוכנית, אני מוכן ללכת לבצע, כמובן לא לבדי אלא לצרף עוד אנשים. לאחר שנתתי את הסכמתי יצאו להתייעצות. זה היה בדירתו של דוד אבישר, רוב המפגשים שלנו היו בדירת הוריו ברח’ יונה הנביא. כשחזרו, אמרו לי: “אנחנו נודיע לך מתי ואיך”. הבנתי שזה היה רק תרגיל בדיקה אם אני מוכן או לא לבצע פעולה שתוטל עלי.
לאחר בריחת העשרים מלטרון, ואני חושב שביוזמתו ובלחצו של מתתיהו שמואלביץ’, כל הקבוצה הוחזרה למקור, ללח”י של אז וחזרה לפעילות הרגילה. טוביה אולץ להחזיר את האנשים לפעילות, ואני אומר אולץ, כי ככל שדובר אז הוא העמיד תנאים להחזרת האנשים.
יש לי הרושם ששיחק אצלו מאוד מאוד תפקיד הרצון שהוא יהיה בתפקיד גבוה יותר מאשר יתר האנשים. זה היה הרושם והיו גם השמועות שזה היה התנאי שלו. אינני אחראי לכך, כי לא הייתי נוכח בשיחות שהתנהלו, עקב שירותי בנוטרות.
לאחר שנודע לי בעיר, מהחברים שהייתי אתם כל הזמן בקשר, שעומדים לחזור לפעילות, הוזמנתי למפגש. אם אינני טועה, במפגש הזה היה יהודה בן-דוד. חזרתי לפעילות אף כי המשכתי לשרת בנוטרות עוד כחודשיים.
צורפתי לקבוצה של ישראל זינגר, הג’ינג’י הידוע. תחילת הפעילות היתה הדבקת כרוזים, מעקב אחרי בלשים, אספקת מים ואוכל למתחם בחולון, מקום בו הסתתרו חלק מעשרים הבורחים. לא הייתי אומר שהשתתפתי באיזו פעולה רצינית יותר.
כעבור כשלושה חודשים קיבלתי קבוצה של צעירים. באחת הפגישות שהיתה לי אתם בת”א, בחודש מאי 1944, בעודנו מטיילים בשד’ רוטשילד, עצר לידינו לפתע טנדר משטרתי וקפצו ממנו כשמונה שוטרים שעצרו אותנו. לא נחקרנו במקום. הביאו אותנו למשטרת השחר, ומשם ליפו וכעבור שבוע לבית המעצר בלטרון . נעשו חיפושים במקום המגורים שמסרנו ולא נמצא שום דבר. בזמן שנעצרנו ישב מולנו פנחס גינוסר שראה אותנו והודיע על זאת, כך שחברנו הספיקו להגיע לבתים ולנקותם לפני בוא המשטרה שהגיעה בסביבות השעה תשע בערב לבתים כשהם נקיים מכל דבר שיוכל היה להטיל עלינו חשד כלשהו.
בלטרון מצאנו קבוצה של אנשי לח”י – שלא ברחו עם העשרים – קצת עם ההרגשה של קיפוח, למה הם לא ואחרים כן. היה שם שמעון לוקשין, לו היתה סיבה למה הוא לא ברח, וזאת רק בגלל אחיו התאום שהסתובב בתל אביב בצורה לגלית.
ברור שכל איש חדש שהגיע ונעצר – קראו לזה “חליבה”. התחילו “לחלוב” אותו, מה נשמע בחוץ ואיך ומה הסיכויים. אם יש או אין נשק, ומה תוכניות . כמובן שלא יכולתי לספר להם, שכן היתה קונספירציה. סיפרתי שיש גידול במספר המצטרפים למחתרת ויש סיכויים להתחלת המלחמה.
במאסר, לא שנעשתה שגיאה, אבל ברגע שהגיע אדם שהשתייך לאחד הארגונים הוא הצטרף למגורי ארגונו ולחברתם, כך שמיד היה ברור לאן הוא משתייך. ברגע שהוא נמצא במחנה, לכל אנשי המחנה היה ברור שזה וזה איש לח”י. מאוד מתקבל על הדעת שמידע זה הגיע גם לאנשי ה-C.I.D.,- הבולשת הבריטית ואז המקרה היה מקרה אבוד, כי אם במחנה אתה מזדהה עם אנשי לח”י, זה מספיק כדי להחזיק אתך במעצר ללא כל סיבה נוספת.
ישבתי במעצר ,עד כפי שאומרים, לחיסול הגלות. ישבתי בכל המחנות: אריתריאה, קניה, סודן. במחנה הייתי פעיל והשתתפתי בכל חפירות המנהרות.
דברנו כאן על דברים שמנעו מהתפתחות מהירה יותר של לח”י, שתהיה מוכנה מוקדם יותר למלחמה. אחת הסיבות לדעתי היתה החממה שבה החזיק טוביה מספר גדול של לוחמים שהיו אחר כך מהטובים ביותר בלח”י. יהושע כהן והאנשים סביבו יכולים היו לעזור בהתפתחות, מוקדם יותר ובקליטת אנשים במספר גדול יותר, מה שאצל טוביה אולי נעשה – אבל אנשים גם עזבו במספר גדול כי לא ראו תכלית בהתנהלות הזו, כי במידה רבה זה היה להערכתי רק משחק של מחתרת.
הייתי אומר שבאיזה שהוא מקום אולי כולנו אשמים בזה, שאולי לא לחצנו מספיק להצטרפות, לשאר חברי המחתרת, או שלא העזנו להמרות את הוראתו של טוביה ולהצטרף בלי הסכמתו. הרי הקשר בין האנשים היה. אנחנו הכרנו את האנשים שנשארו. הכרתי אישית את יהושע כהן וודאי וודאי שאחרי הקורס יכולתי לחזור לפעילות מייד בלי אישור של טוביה. באיזה שהוא מקום, כולנו אשמים בבלימת התפתחות מהירה יותר.
בנימין הזכיר שהוא קיבל את האחריות על אנשי לח”י במעצר בקניה בגלל סכסוכים אישיים בין האנשים. לי לא זכורים סכסוכים של ממש. היו התלכדויות של קבוצות שנבעו על רקע של חברות מבחוץ, אם זה היה צבי שניידרמן וחיים דבירי או חלק מאנשי עכו בינם לבין עצמם. הייתי אומר על רקע של חברות, אך להערכתי ודאי לא על בסיס אידיאולוגי. הייתי אומר שכולנו עברנו את אותו בית ספר, ואני מוכרח לומר שמחנה המעצר היה בית-ספר יוצא מן הכלל למהפכנות. היינו מתלוצצים מי מפגר אחרי מי, אם החוץ מפגר אחרינו או שאנחנו מפגרים אחרי החוץ. בפעילות ודאי שאנחנו פיגרנו אחרי החוץ, אבל בהבנה ,או בניתוח דברים, אני חושב שדרכנו היתה ברורה יותר משל אלה שדרכם היתה בפעילות בחוץ. הייתי אומר שלא נפלנו מהם, למרות שלא קבלנו את כל החומר שפורסם.
כפי שאמרתי, רוב האחראים מוצאם היה מאצ”ל בטרם הפילוג, הם היו מוכרים וחלקם הוסגרו ע”י אנשי אצ”ל לבריטים וחלקם הוסגרו ע”י ההגנה. בכל אופן, כתוצאה מהמעבר מארגון חצי מחתרתי של האצ”ל לארגון מחתרתי מושלם כפי שהיה עתה לח”י שבוטלו בו הדרגות והמפקדים כונו “אחראים”, אנשים מוכשרים שידעו לנהל דברים – באיזה שהוא מקום הדרגות הקודמות שהיו לאנשים באצ”ל היו גורם תחרותי בין אנשים, מי רשאי או מי אחראי יותר או מי הוא בעל הדבר, מי רשאי להחליט. היה מקרה מעציב של אדם שהיה ידוע במחנה כאדם שסובל מהתמוטטות עצבים, שהיה בעל הדרגה הגבוהה ביותר, שעבר עם הפילוג לאנשי יאיר, והוא דרש לאחר מותו של יאיר את הפיקוד על הארגון כי הוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר, למרות שהוא לא היה מוכשר לעשות שום דבר.
הדבר שאפיין את אנשי לח”י היה אופיים של האנשים. קודם כל אינדיווידואליסטים, שנית – קצת הרפתקנים, ניחונו באומץ לב לא רגיל.
קולה של לאה כהן (גרנק): הוא מצדיק את יצר ההרפתקנות המאפיין את אנשי לח”י, אזי לגבי דב תכונה זו,כל כך לא היתה אופיינית לגביו, כי לבצוע הפעולה הנועזת ביותר – תמיד היו לו את השיקולים והזהירות הנדרשים. אם כתוצאה מהפעולה עלולים היו להיפגע יהודים בעיקר, או אנשים שלא לצורך – הוא ביטל את הפעולה.
שאלה: אילו תכונות, מלבד אלה שהוזכרו?
לאה: חברוּת. בלי הבדל של דרגות.אתה נשקל לפי אופייך, לפי מעשיך – לא מפני שקיבלת דרגה גבוהה יותר. לא היתה יהירות, לא היתה רברבנות, לא היתה התנשאות, לא היה ניצול של דרגה כלפי חברות – זאת הכוונה. וכשנפגשנו אחרי פעולה באופן פרטי היינו אותם חברים . בפעילות אתה היית בתפקיד הרם יותר, נותן הפקודות – באופן פרטי הבדלי הדרגות לא הורגשו. אני משוכנעת שבחבורה לא היתה תשומת לב לדרגות.
קולו של משה ארז: במידה רבה אנחנו נטינו, כפי שאומרים, שמאלה, והחברות התבטאה ממש כך. כל הרכוש הפרטי, כל הכנסה היתה משותפת. היו אנשים שלא עבדו, היו אנשים שעבדו, היו אנשים שהיו להם משפחות – הכל היה משותף. לא היתה שאלה של כסף או דברים שכאלה בכלל. הכל היה משותף. הייתי קורא לזה אפילו: כת נזירים, מסדר אבירים. החברות היתה מעל ומעבר. האחריות על פעולות היתה נמסרת לאדם שהיה בקיא יותר בנושא, בעל יכולת ביצוע טובה יותר או יכולת מנהיגות על חברים, כי היינו קבוצה של חברים מחוץ למסגרת של המחתרת. – היינו חברים ממש.
לאה:כאשר חזרו מספר אנשים מן המאסר,שהיו בעלי הדרגות, ולמרות הפער של הזמן שהם לא היו בתפקיד, הם קיבלו תפקיד בהתאם לכישוריהם…
משה ארז: בואו נחזור אחורה. זה היה בתקופה שחלק מהאחראים ישבו עדין במאסר. עם השתחררותם הם קיבלו תפקידים בגלל דרגתם באצ”ל שלפני הפילוג. לא כדאי להזכיר כאן שמות. באותה תקופה אני לא הייתי בפעילות בחוץ, אבל שמעתי זאת מאנשים אחראים ביותר.
קולו של בנימין גפנר: להלן מספר פרטים שמסר לי משה ארז שלא בזמן ההקלטה.
היריבות שבין שלמה ולובנצ’יק היתה, לדעתי, עוד מהתקופה בה ישבנו יחד בכלא עכו והיא היתה על רקע אישי. היה כאן שוב עניין של הדרגות, מי בדרגה גבוהה יותר, וכך גם קרה שפרונין היה צריך להיות אחראי כיוון שהוא היה בדרגה הגבוהה ביותר. זטלר, לאחר שברח מבית הסוהר, קיבל את הפיקוד על מחלקת הפעולות והתנהג כמו בעל דרגת גונדר לכל דבר.
לאה: אתן דוגמה. לפני ההתקפה על בתי המלאכה, נסענו בשבת אחת, בועז מפקד הפעולה, מזל, ואני יותר כליווי.
נעצרנו באותו מקום, על אותו קטע של כביש ששם נפגעו הלוחמים, שם היה קרב הדמים. ראינו את מורד ההר עם כל הבונקרים, בהמשך הכביש שהוביל לבתי המלאכה – ואז קבעו את התוכנית באופן מעשי ממש. באיזו נקודה יעמוד כל אחד מבחוץ: האבטחה, מי ייכנס – וכן הלאה. בועז אמר: אני רוצה שתחכה לי המשאית להסתלקות מהירה. מזל העיר לו: ברגע שאתם תהיו בפנים ויהיה רעש הרי כל מחנה הבריטים יעמוד על הרגליים ויחסום את הכביש. מדוע לא תסוגו ברגל ותתפזרו? אם תיסע במכונית אתה תיכנס ממש למלכודת, ובועז ענה: אבל אני רוצה להרוויח זמן, אותם שניים שלושה קילומטר. בטרם שניתקל בהם – נרד, נתפזר. כשחזרנו הביתה, בדרך שאלתי את מזל בנוכחות בועז: אם אתה במעמד של האחראי על הפעולה ורואה את נושא הנסיגה במכונית כנקודה מסוכנת, תן לו הוראה לא לסגת עם משאית ואז הוא ענה: בועז מנהל את הקרב. הוא צריך לקבוע עוד דברים נוספים ואם הוא מחליט שהוא יהיה בטוח יותר עם המשאית. אני אאשר לו את המשאית.
יש לתת קרדיט למפקד שטרם יוצא לקרב עם אנשיו, הוא מתכונן אליו, ועל כן רואה את תכנית הפעולה על כל צדדיה. בועז היה בעל ניסיון מועט בהובלת אנשים לקרב. דב היה אמור להשתתף בפעולה. אנחנו הכנו את הפעולה, אני הייתי בקיאה בפרטים ולכן מזל לקח אותי לתפקיד של חובשת. דב לא היה שם כי הם החליטו סופית שאי אפשר לתת לבצע כל פעולה לדב. זאת היתה תקופה שארכה חודשים ארוכים שכל פעולה – דב ניהל אותה. חששו שמא דב יפול, או יקרה לו משהו. לא ייתכן שהכל יפול על שכמו , צריך להכין עוד קדרים. בועז התבלט מאוד כמפקד וכלוחם ויצא עם דב לכמה פעולות, הוא התבלט גם בעוז רוח ובתושיה, ולכן החליטו להטיל עליו את האחריות לפעולה.
אני דיברתי על כך עם דב, ואני בטוחה , שפעולות כאלה, כשהיה בהן אחוז אחד של חשש למכשול קטן – דב היה מבטל את הפעולה.
דבר אחר. כשהוטלה עלי המשימה לפעולה בתל-ליטווינסקי במעמד של אחראית עליה, דב ליווה אותי בהכנה לפעולה – לא מפני שהיתי אשתו, אלא מפני שהוא עזר לכל מי שהוא יכול היה לעזור בעצה ותושיה.
צברנו מודיעין בטרם הפעולה. הלכנו פעם ופעמיים והכרנו כל חור בגדר, וידענו מה הן השעות, מתי הכלבים נובחים שם, בכפרים הערביים, היכן אפשר להסתתר והיכן לא. יכולה אני לומר, שליוויתי אותו כמעט בכל הפעולות כחובשת, מפני שעם כל הניסיון הקרבי שלי, דבר אחד פסל אותי, היותי לוחמת ולא לוחם, אשה ולא גבר. לפחות סמך עלי בתפקיד של חובשת, תחום שבו אוכל להביא תועלת. בכל הפעולות שהוא יצא אליהן הייתי שקטה תמיד, כי ידעתי שהוא לא משאיר לגורל העיוור שום דבר.
במאמר מוסגר רוצה אני לציין , כי אני יודעת שעל הפעולה האחרונה, שבה הוא נפל…(בקרב על כיבוש ניצנה במלחמת השחרור) דיברנו וחקרנו. היה לי ניסיון מהפעולות הקודמות. עובדה היא שיצחק שדה (היה מפקד חטיבה 8 ) רצה לשוחח אתי בנושא. יצחק שדה היה באותה עת חולה אנוש ולא רציתי להטריד אותו.
כשאמרו לו “האויב בורח”, היה מגיב שזה לא אומר שאני צריך לרוץ בעיניים עיוורות אחריו. הוא ניחן באומץ לב ותמיד הכין תכנית נסיגה ואבטחה.
דוגמא נוספת: בארוע שבו נעצרתי, דב וחברו היו בתפקיד אבטחה, וכאשר ראה דב שהאנגלים פונים לאותה נקודה שאני מדביקה את הכרוזים , הם הסתלקו, כיוון שהארוע התרחש בשעה חמש בבוקר, לא רחוק משוק הכרמל. מיד לאחר סיום העוצר, המוני אנשים, נקבצו ובאו לקרוא את הכרוז, וכאשר הופיעו האנגלים והתקרבו אל הנקודה בה עמדתי, הקיפו אותי הרבה יהודים. נשארו לי עוד מספר כרוזים בידי, אבל לא הייתי עם נשק, לכן כאשר הם התקרבו אלי וצעקו אלי: “סטופּ” , אני עשיתי את עצמי כאחת מהקהל ורציתי לחמוק לאחד הבתים, ואז ראיתי מרחוק, מעל חומת הגדר החיה, את דב וחברו מסתלקים מהמקום. הם היו עם נשק, וידעתי שדב לא היה מפעיל בשום אופן נשק כנגד הבריטים, כשכל-כך הרבה יהודים בסביבה מחשש לפגיעה בהם.
הייתי בלי נשק, יכולתי להסתלק. הסיבה שנעצרתי – כי לא מסרתי את הכתובת הנכונה שלי, כי לא שמעתי בקול אמא, שידעה שאם אני יוצאת רבע שעה לפני תום העוצר, אני לא הולכת לערוך קניות בשוק הכרמל. אמא לא עצרה בעדי, רק אמרה: הבית נקי, את יכולה למסור כתובת. אמרתי לה שכן, הבית נקי, אבל בבית היו לי אז חוץ מהאקדח שלי, שלא לקחתי אותו היות ודב ליווה אותי עם נשק ועל כן לי לא היה צורך בו – היו לנו שם שני שקים מלאים ב”ניירות ערך” שהודפסו על ידי המחתרת כדי “להפיל את הכלכלה הבריטית”. (אמא שרפה אותם מאוחר יותר). בגלל זה לא מסרתי את הכתובת האמיתית,
באותה העת למדתי בסמינר. אמי גילתה שעזבתי את ההגנה ועברתי ללח”י. יום אחד כרמלה הוליאנסקי הגיעה לת”א והצעתי לה שתבוא אלי לישון. הצגתי אותה בפני אמא כסמינריסטית, שתגור איתי עד שתמצא מקום מגורים קבוע. בשביל אמא זה היה כל כך טבעי לתת מקום לינה ואוכל לכל אחד ואחד, כי זה היה בית פתוח. הם גם נהגו לא לשאול שאלות כי הם ידעו.
לכל אחת מאיתנו היה הנשק האישי, האקדח . דבר ראשון בבוקר, כשקמנו, לקחנו את האקדח שמתחת לכר, דאגנו שאמא לא תראה את האקדחים.
בוקר אחד, כשיצאנו לשתות במטבח, אמא סידרה לנו את המיטה וגילתה את שני האקדחים, ואמרה: איזו סמינריסטית! היא נפגעה מכך שלא סיפרנו לה את האמת: “זאת לא סיבה להסתיר בפני את האמת” אמרה. כאשר יצאנו מהבית והיתה זו שעה מאוד לא שגרתית אמא ידעה שיצאנו לפעולה, ואם היא דאגה היא השתדלה שלא להדביק אותי בדאגתה כדי שלא אהיה עצבנית בפעולה. בתחילה הם ניסו להניא אותי מלהשתתף בפעולה אך ויתרו כאשר נוכחו לדעת שלא יעלה הדבר בידם.
אחזור לארוע של הדבקת הכרוזים. כאשר ראיתי את דב מעל לגדר החיה הגבוהה לאורך רחוב העבודה, המשכתי ללכת, היתה שם קבוצה של חמשה-שבעה בלשים אנגלים, וכאשר הם קראו לי לעצור המשכתי ללכת, לא מהר מדי. בידי היו הכרוזים. זה היה כרוז שהודיע על מותו של אלישע שנפל שבוע לפני כן. כדי לענות להם, התקרבתי לגדר וזרקתי את הכרוזים מתחת לשיחים, והתברר שהם לא הבחינו בזה – אבל ידי היו שחורות מהדפוס של הכרוזים כאשר הדבקתי. לשם כך החזקתי ידיים בכיסים. הם הוליכו אותי מרחוב קינג ג’ורג’ לרחוב נחלת בנימין. פגשתי בדרך עוד קבוצה של מדביקים והתברר שעוד כמה חבר’ה ראו אותי והספיקו להודיע על כך. באותו בוקר יצאו הרבה קבוצות להדבקת כרוזים. הם הובילו אותי למשטרת השחר בתל אביב.
באותה תקופה חילקנו את זמננו בין הדבקת כרוזים לחיפושים אחרי סרג’נט די וווילקינס. חשבנו שהוא גר במלון ברח’ בן-יהודה – מתי ואני היינו באבטחה – התברר שהסרג’נט לא היה במלון, והתחלנו לחפש אותו בבתי מלון אחרים.
כאשר נעצרתי והביאו אותי למשטרת השחר, החזיקו אותי שם כחצי שעה או שעה. ומשם הוליכו אותי למשטרת יהודה-הלוי. שם היתה תכונה רבה מאוד ופתאום אני שומעת שקוראים: “הבאנו”. אחרי שהשוטרים הובילו אותי ברח’ נחלת-בנימין הם הורידו בדרכם כרוזים ובאו עם הכרוזים האלה ואמרו: “את זה היא הדביקה”. יכולתי להכחיש את זה כי זה לא היה באזור שלי. בכל התכונה שהיתה במקום קראו למישהו ופתאום יוצא בחלוק ונעלי בית – סרג’נט די. הוא פשוט לן במשטרה.
השאירו לו את ניהול החקירות, והוא שאל אותי: איפה את גרה. אמרתי: דיזנגוף 200. הם חזרו כעבור שעה וסרג’נט די שידע קצת עברית אמר: בחרת מגרש ריק. איפה את גרה עכשיו?. בחרתי עוד כתובת בצפון. הם בחנו את הכתובת השניה והחליטו לנסות עוד כתובת אחת, כמובן שגם היתה באזור הצפוני, ואחר כך הניחו אותי לנפשי. כבר לא אמרו לי שזאת לא הכתובת.
העלו אותי לקומה שלישית, שם היה מועדון של השוטרים מיהודה הלוי, וכל מי שנכנס לשתות במזנון שלף את האקדח וישב כאשר האקדח היה מונח על יד השולחן. אני ישבתי בפינה, והם הצביעו עלי.
סיפור נוסף – הלכנו, דב ואני, לבלות בקפה לורנס הנמצא ברחוב דרך יפו-ת”א פינת רחוב שלוש. התלבשתי בהידור, צבעו לי את השפתיים, כי עוד לא ידעתי איך עושים את זה. להיכנס לקפה, זה היה כמו להיכנס לגוב האריות. זאת היתה העזה רבה, כי אתה יושב שם בין עשרות אנגלים. דב לבש חליפה אזרחית, כבלונדיני יכול היה בקלות להזדהות כאנגלי. השגיאה הנוראית היתה שהוא לא ידע אנגלית. למדנו את המלים העיקריות. רציתי להפגין ידע, לקחתי סיגריה והייתי משוכנעת שדב יצית לי אותה, כי לא ידעתי לעשן. המלצר הקדים את דב.
התוכנית היתה לבחור פרצופים מוכרים פחות או יותר, כאלה שנראים לנו, לעקוב אחריהם ולראות היכן הם גרים, כי הם גרו בכתובות פרטיות בת”א. קיבלנו משימה: אתם בוחרים את האיש. למשל, התלבשנו על איש ה C.I.D.- , אדם בשנות הארבעים. אחרי המקרה עם הצתת הסיגריה עוד רקדנו קצת וכשראינו שמתחילים להסתלק יצאנו אחריו, עקבנו אחריו והתברר שהוא גר ביהודה הלוי, ואז התחלנו לערוך תצפיות בוקר וערב והתברר שהאנגלי הזה עבד בבולשת ביפו, ויצא בשעה קבועה בבוקר וחזר בשעה קבועה.
אחרי שאלישע נורה – באותו לילה יצאו כמה קבוצות לפגוע בבריטים שידענו עליהם מעיקובים ממושכים.
זה היה בסוף שנת 1943. אני נאסרת במרץ 1944, אחרי שהייתי במחתרת קרוב לשנה, השביעו אותי עם אקדח ועם תמונתו של יאיר שהיו מונחים על השולחן במקלט בשכונת שפירא. מאחורי המסך היה טוביה, כפי שהתברר לי אחר כך.
שאלה: מתי דב הופיע ברח’ יהודה הלוי אצל גרינברג?
לאה: אחרי הפעולה בתל-ליטווינסקי. היה ארוע לכבוד חצי יובל לחתונתם. אני קניתי פרחים להורים. כל המשפחה היתה. דב לא יכול היה לבוא כי הוא היה בפעולה.