משה נולד ביום י”ד באלול תרפ”ו, 24 באוגוסט 1926. בהיותו נער בן 14, נטש את לימודיו, כי החליט לרכוש מקצוע והחל לעבוד כמתלמד במוסך בפתח־תקוה. הוא הצטרף לתנועת בית”ר והיה פעיל בה, עד אשר גויס לארגון הצבאי הלאומי, עמד לפני ועדת קבלה והושבע אֵמונים באחד מבתי האריזה באזור. אחרי הפילוג באצ”ל, בתחילת שנות הארבעים, עבר ללח”י.

הוא התגייס לצבא הבריטי ושרת כנהג צבאי במצרים, שם שהתה יחידתו. תוך כדי כך רכש נשק והעביר אותו למחתרת בארץ. בשנת 1945, לאחר שהשתחרר משירותו, התקבל לעבודה כנהג אזרח בשרות הצבא הבריטי בארץ־ישראל.

בדצמבר 1946 החנה משאית צבאית ליד מוסך במחנה “סרפנד” (היא צריפין), כביכול לצורך תיקון. משאית זו נלקחה משם על־ידי איש לח”י שכינויו “גואל” (יעקב פנסו), שהיה באותה תקופה גם הוא נהג אזרח בשרות הצבא הבריטי. במשאית זו הותקן מטען חומר נפץ על־ידי המחתרת. ב־5.12.1946 החדיר גואל את משאית התופת למחנה סרפנד, החנה אותה ליד בנייני המפקדה והסתלק. בהתפוצצות נגרם הרס רב והיו הרוגים ופצועים בקרב הבריטים.

לא חלף זמן רב ומשה נאסר על־ידי הסי.אי.די. הבריטי ונחקר במשך ארבעה ימים תוך שימוש במכות. מאחר שלא הצליחו להציל מפיו דבר, נשלח למחנה המעצר בלטרון. כעבור זמן מה הוגלה, יחד עם קבוצת עצירים, למחנה סמבל ליד אסמרה שבאריתריאה. משם הועבר ביום 12 במרס 1947 עם יתר העצירים למחנה גילגיל בקניה.

לאחר קום מדינת ישראל, הוחזר משה ארצה ביולי 1948 ומיד התגייס לצה”ל, שרת בחטיבה 8, גדוד 89, ולחם תחת פיקודו של יעקב גרנק (דב הבלונדיני). בהתקפה לכיבוש משטרת בית־גוברין התנדב משה לנהוג במשוריין, כדי להניח מטען חומר נפץ ליד קיר המצודה. החומה נפרצה, אך משה נפצע בגבו מהדף ההתפוצצות. לאחר טיפול ממושך הוא שוחרר כשהוא נכה ב־50 אחוז.

בשנת 1950 הכיר משה את אשתו לעתיד ונסע עִמה אל משפחתה בתורכיה, שם נישאו. הם חזרו ארצה כדי שבִתָם תיוולד בארץ. לימים הִגֵר הזוג לקנדה, משה חי שם  ועסק במסחר.