לאחר קום המדינה והיציאה מהמחתרת ובמקביל להתגייסותם של חברי לח”י לצה”ל, היו חברי לח”י ששאפו להמשיך ולפעול למען המדינה הצעירה בדרכים אחרות. נתן ילין-מור – “גרא” וחברי לח”י נוספים ביקשו לכוון את פעילותם המחתרתית בעבר לפעילות פוליטית בהווה ולהקים מפלגה שתתמודד בבחירות הראשונות בישראל נקבעו ל־25 בינואר 1949. לעומת זאת, ישראל אלדד סבר שאנשי לח”י צריכים לעסוק בחינוך ובהכנת לבבות להמשך המאבק על יעדי התנועה. יצחק שמיר – “מיכאל”, החבר השלישי של מרכז לח”י, נטה לתמוך בדרכו של ילין־מור.
הבעיה העיקרית שעמדה בפני המפלגה העתידית היתה שבזמן המחתרת, פעלו בלח”י אנשים רבים מכל גוני הקשת הפוליטית – אנשי שמאל וימין, פועלים, בחורי ישיבות, חברי תנועות נוער, אינטלקטואלים, סוציאליסטים, קומוניסטים, ליברלים ובעלי השקפה לאומית – שבלבבותיהם פעמה שאיפה אחת – להילחם בבריטים על מנת לשחרר את הארץ. אי לכך, הקמתה של מפלגה שתנסה לייצג את אנשי לח”י כולם (או רובם) גררה ויכוחים רבים בנוגע לאופיה ומטרותיה.
ב-28 ביולי 1948 התכנסה ברמת יאיר מועצת לח”י לישיבתה הראשונה ודנה בהקמתה של מפלגת לוחמי חרות ישראל, שנקראה “מפלגת הלוחמים”, שסימנה “ט”ו”. ראש הרשימה היה ילין-מור, ובין המועמדים היו אנשי לח”י דוגמת אלדד, מתתיהו שמואלביץ – “צור”, גאולה כהן – “אילנה”, יוסף אבו גוש ויעקב בנאי – “מזל”.
ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח”י בחייו של מתווך האו”ם, פולקה ברנדוט ובעקבות זאת נאסרו מאות אנשי לח”י, ביניהם ילין-מור ושמואלביץ. למרות הקשיים שנבעו מכך, ההכנות לבחירות נמשכו ביתר שאת, משום שהצלחה בבחירות עשויה היתה להבטיח את שחרורם של חברי המפלגה העצורים.
וכך, במצבת כוח אדם חסרה בשל העצורים והמסתתרים, פעלו אנשי לח”י על מנת לקדם את מפלגתם. ראשית היה עליהם לאסוף חתימות, אולם התברר שהם קיבלו טפסים פסולים ולכן נדחתה קבלתם ערב לפני היום האחרון להגשה. למרבה המזל, מחלקת התיעוד של לח”י, שהיתה אחראית בין השאר על זיופי מסמכים בימי המחתרת, נחלצה לעזרה וביוזמתו של דוד שומרון – “עלי”, שהיה אחראי על המחלקה, “הועתקו” כל החתימות על הטפסים הנכונים ואלה הוגשו והתקבלו על ידי ועדת הבחירות.
מפלגת “הלוחמים” זכתה ב־5,363 קולות בבחירות, שהיוו 1.2 אחוז מסך הקולות וזיכו את המפלגה בחבר כנסת אחד הוא נתן ילין־מור. כחבר כנסת, ילין-מור שוחרר מייד מהכלא, אולם מכיוון שלאחר הבחירות הוענקה חנינה כללית בישראל, שאר חברי לח”י העצורים שוחררו אף הם.
אנשי לח”י המשיכו לפעול ולקדם את המפלגה החדשה ואת רעיונותיה. לאחר האזכרה הפומבית הראשונה ליאיר, ב-24 בפברואר 1949, נערך הכינוס הראשון של הלוחמים בבית העם בתל אביב, שנמשך יומיים ובו נבחרו 121 צירי הוועידה, שהתקיימה כחודש לאחר הכינוס. בוועידה נבחרו שלושה מוסדות מפלגתיים – מרכז, מועצה וועדות. ילין-מור נבחר ליו”ר המפלגה ויצחק שמיר למזכיר הכללי. נעשו ניסיונות להקים סניפים ולשכור משרדים.
למרות מראית העין של אחדות בין השורות, המחלוקת הרעיונית על המשך דרכה של לח”י בין ילין-מור ואלדד לא שככה, אלא החריפה. חזונו של ילין־מור, שנתמך על ידי שמיר, כלל מפלגה סוציאליסטית שתילחם למען “שחרור ארץ ישראל כולה מידי כל שלטון זר, כינון ירושלים כבירתה […] החזרת העם העברי מכל ארצות פזוריו למולדת” ויצירתה של חברה בלתי מעמדית, השותפה למאבק באימפריאליזם ברחבי העולם. אלדד, לעומתו, העדיף שהמפלגה תתמקד ברעיון שחרור הארץ בהתבסס על סמלים יהודיים, כדוגמת בית המקדש. בעד הצעתו של ילין־מור הצביעו 49 צירים, ובעד הצעתו של אלדד – 19, מה שהביא לכך שאלדד ותומכיו הודיעו שלא ישתתפו במוסדות התנועה ומכאן והלאה מתחו ביקורת מתמדת על הנהלת התנועה, בין השאר ב”סֻלָּם”, ביטאונו של ישראל אלדד. בהמשך, בסוף 1949, כאשר חילוקי דעות התגלעו גם בין ילין-מור לשמיר, הוחלט על פירוק המפלגה והיא לא התמודדה בבחירות הבאות לכנסת, ביולי 1951.
