אליהו נולד ביום כ”ב ניסן תרפ”ג, 6 ביוני 1923 למשה יצחק ורייזה גיטל מולדובן בקואסי, בקארפאטורוס, צ’כוסלובקיה. בשנת 1930 עברה המשפחה לברגסאס. האב עבד בבית מסחר גדול והאם הייתה עקרת־בית, שגידלה את עשרת ילדיה, תשעה בנים ובת אחת.
אליהו למד בבית ספר ממשלתי והיה חבר בית”ר. בשנת 1939 עלה בעלייה הבלתי לגלית הבית”רית “אף על־פי” באנייה “קטינה”, בה עבר תלאות וסכנות רבות.
שירת בפלוגת בית”ר בראש־פינה, ועם הפילוג באצ”ל, בשנת 1940 הצטרף ללח”י. אחר עבר לפלוגת בית”ר בבאר־יעקב, משם לעקרון, ובשנת 1942 נעצר בראשון לציון בשעת אימונים בנשק.
אליהו ישב בנור־שמס, שעל־יד טול־כרם. כעבור זמן הועבר למזרע ואחר ישב בלטרון. ביום 19 באוקטובר 1944 היה בשילוח הראשון של 251 העצורים, שהִגלו הבריטים לאפריקה. הוא שהה במחנה המעצר סמבל, ליד אסמרה באריתריאה. ביום 27 בינואר 1945 הועבר עם כל הגולים למחנה המעצר קרתאגו בסודן. ביום 22 בדצמבר 1945 הוטס לארץ ושוחרר.
בתחילה גר בירושלים, תחת עינה הפקוחה של הבולשת הבריטית, בביתה של גב’ בת־שבע כצנלסון, מראשי ויצ”ו, לימים חברת הכנסת השנייה מטעם הציונים הכלליים. גם בנה, שמואל תמיר, שר המשפטים לשעבר, שהיה חבר אצ”ל, נעצר והוגלה לקניה.
גב’ כצנלסון העסיקה את אליהו ודאגה למחסורו, שם הכיר את יגאל הורוביץ, שר האוצר לשעבר, בן מושב נהלל, שהביאוֹ למשק של הוריו, כדי להעסיקו ולשקמו בעבודה החקלאית. בבית הורוביץ הכיר את בִתם רות והם נישאו בל”ג בעומר תש”ז .1947 אליהו ורות היו בין ראשוני המתיישבים במושב בית־לחם הגלילית בתקופת מלחמת העצמאות. כאן הקימו את ביתם ומשפחתם ובנו את משקם החקלאי, אותו טיפחו במסירות.
גם שני אחיו, עזרא ושמחה, שהגיעו לארץ עוד בשנת 1938, היו חברים בלח”י. שלושת אחיו – ישראל, גרשון ויעקב – ניצלו ממחנות כפייה ומוות באירופה, הגיעו לארץ אחר המלחמה והקימו משפחות. הוריו ושלושת אחיו שלום, חיים מאיר, דוד, ואחותו אטל ומשפחתה נספו בשואה.
אליהו נפטר ביום י”ב בניסן תשמ”ו, 21 באפריל 1986, אחרי מחלה. אשתו רות נפטרה אחר מחלה בחודש ניסן תשנ”ט, 1999. הותיר אחריו שלושה בנים, יצחק, גיורא ויורם, ונכדים.
