מערך מודיעיני מעודכן ומבוסס הוא אחד היסודות החשובים ביותר לפעילות מחתרתית מוצלחת. שרגא גפני – “אלישע”, שהיה אחד מאנשי המודיעין של לח”י, השווה את מחלקת המודיעין של לח”י, שנודעה בשם מחלקה ו’, לעיניים ולאוזניים של המחתרת, שבלעדיהם היתה עיוורת וחירשת. המידע המודיעיני דרוש הן לתכנון פעולות ומבצעים נגד השלטון הזר והן לצורך הגנתי – על מנת לשמור על קיום המחתרת והתגוננות מפני ניסיונות השלטון לפגוע בה.
בעוד שבאצ”ל פעלה מחלקת מודיעין מסודרת, לאחר הפילוג, אנשי לח”י לא הצליחו בתחילה להקים יחידת מודיעין מאורגנת. לבסוף מונה משה סבוראי – “אלון, אריה” לאחראי על המודיעין בידי יאיר, ועבודתו התרכזה באיזור גוש דן. לאחר פציעתו ומעצרו של סבוראי בינואר 1942, שותקה למעשה הפעילות המודיעינית בלח”י. רק בסוף 1944, עם בריחתם של 20 חברי לח”י מלטרון, התחדשה הפעילות המודיעינית והופקדה בידיהם של שניים מהבורחים – אברהם ארבלט – “אהרן” היה האחראי על המודיעין ויהודה גור – “בועז” מונה לעוזרו.
בשלב ההתחלתי היתה העבודה בלתי מאורגנת ובלתי שיטתית. רוב העבודה נעשתה בתל אביב ורק מאוחר יותר התארגנו סניפים מרכזיים גם בירושלים ובחיפה. הסניפים פעלו באופן עצמאי והעבירו את המידע ישירות למרכז לח”י, ולא היה מרכז ארצי שירכז, ישווה ויצליב את המידע שנאסף בכל הארץ.
דוד בגין-מאירי – “גלבוע”, שהיה פעיל במחלקה, העיד שהחברים החלו “בשזירת חוטים וחדירה איטית לכל מיני מוסדות, קשירת קשרים עם סוכנים, קציני משטרה ובעלי דרגות אחרות – שוטרי חרש, מלצרים בבתי מלון ומסעדות ונהגי מוניות. כמו כן, נקשרו קשרים עם מוסדות ממשלתיים ועם פקידי הממשלה המנדטורית, לשם קבלת אינפורמציה”. יצחק חסון – “יוסי, לוט, לבן”, שלימים יהיה אחראי על מחלקת המודיעין, התייחס לערך שבהתקשרות עם שוטרים יהודים: “לא היה לשוטרים אלה ערך מודיעיני ממשי ומיידי, אך כאשר מפתח אתה מחשבה פרספקטיבית, הרי שלכל אחד במנגנון השלטון יש ערך… דרך אותם שוטרים פשוטים ניתן לקבל מידע על אחרים, מודיעים פוטנציאליים, ולהמשיך ולחתור הלאה הלאה, לעומק השלטון… [עד] שאתה יודע עליו הרבה יותר מאשר הוא יודע עליך” (“הזקן ואני”, עמ’ 120). מלבד יצירת קשרים ואיסוף מידע, פעלה המחלקה להסיר מכשולים שעמדו בפני המחתרת ולסלק אנשים שהפריעו לפעולותיה ושיתפו פעולה עם הבריטים ואף הצילה אנשים שסייעו לה מידיהם של סוכני בולשת סמויים.
באשר לגיוס מודיעים, בתחילה ניסו אנשי המחלקה לשכנע מודיעים פוטנציאליים לסייע להם. על אנשים שלא נטו לשתף פעולה, הופעלו איומים ולחץ, אולם לא הוצע להם כסף, שכן המחתרת העניה לא יכלה להרשות זאת לעצמה. זאב בדיאן – “גבי” מספר: “בהתחלה הוטל עלי… ליצור קשרים עם אנשים ולשכנע אותם למסור לנו אינפורמציה. האנשים שעבדו במחנות צבא או שהיתה להם גישה לשרונה. ניגשתי אליהם ובשלב די מוקדם הצגתי את עצמי, אם קיבלנו עליו מידע שהאיש אינו מתנגד מושבע שלנו. כמובן שלעתים האינפורמציה היתה מוטעית מיסודה. בדרך כלל אני הייתי סבור אם אני אציג את עצמי כשליח של לח”י, הוא לפחות יחייך אלי, אבל היו הרבה מקרים שהאדם רצה לטרוף אותי כשהוא שמע את השם… היו גם מקרים של איומים על האנשים, פחות או יותר, שלא כדאי להסתכסך איתנו… רק רמזתי לדמיונו של בן שיחה שהוא בעצמו יחליט מה הכוונה. זה השפיע לפעמים הרבה יותר מאשר איום… אני מוכרח להגיד שלעיתים רחוקות השתמשנו בזה. בדרך כלל לא היה צורך באיום עם התפתחות המחתרת והדברים, יותר ויותר אנשים מבחוץ היו נוחים יותר. יכול להיות שגם היה מצידם חשבון של כדאיות שלא יודעים לאן יפול דבר, כשהשלטון הבריטי נחלש והמחתרת מתחזקת, אז כדאי”.
אנשיה של מחלקת המודיעין לא רק עמלו על טיפוח קשרים עם אנשים שעבדו בבולשת, בצבא, במשטרה, בעיתונות וכד’, אלא גם עם אנשים שהיו קשורים לדמויות מפתח בקרב הבריטים, כמו למשל הספר שאצלו נהג להסתפר סרג’נט קילי או כאלה שעבדו במקומות אסטרטגיים, כמו למשל רופא שעבד בבתי הזיקוק בחיפה. אנשי המחלקה הצטרפו לעתים כעובדים מהמניין למקומות שבהם גילתה לח”י עניין – יעקב אלקלעי – “צבי” התקבל לעבודה בבתי המלאכה של הרכבת וסיפק למחתרת תרשימים ומפות על המתקנים, שאפשרו ללח”י להתקיף את המתקן. שרגא גפני העיד שבדואר, שכלל את שירותי הטלפונים, “הגענו לקשרים מעולים מאוד, עד כדי כך שהייתה לנו יכולת לדעת כל מה שקולטים בהאזנה”. בדרך זו התגלה למחתרת היכן טמון הכבל הצבאי הבריטי שהיווה עורק תקשורת חשוב בין כוחות הצבא הבריטיים מאירן ולמצרים ומעבר לכך. הודות למידע זה, לח”י חיבלה בכבל וגם מלכדה אותו כדי להקשות על תיקונו.
בתקופת הסזון ריכז יצחק חסון את הפעילות המודיעינית על ההגנה ועל שירות הידיעות שלה. הוא היה זה שקרא ליחידת המודיעין ליגה V, שם שיהפוך מאוחר יותר למחלקה ו’. ב־1946 נשלח חסון לארגן את מחלקת המודיעין בירושלים, וב־1947 הוא מונה לאחראי הארצי על מחלקה ו’ ולסגנו מונה מאיר פוני – “שאול”. חסון קיבל תוספת תקציב ואנשים מנוסים, וכן הועמדה לרשותו קבוצת צעירים לצורך עיקובים, תצפיות ושליחויות.
נתן ילין-מור – “גרא” מספר כי לדעתו של חסון, איש מודיעין היה חייב שיהיו לו ארבע תכונות: אינטואיציה, שתאפשר לו לחוש בסכנה מתקרבת ולהבין סיטוציות והתפתחויות שונות; כשרון לעמוד על אופיים של בני האדם ולהבין את המנגנונים הנפשיים שלהם; הבנה של בני האדם הניצבים מולו, כדי לדעת מתי ואת מי לשבח, במי לגעור ועל מי לאיים, הכל כדי להשיג את המטרה; והתכונה החשובה ביותר – השתיקה, כלומר הנכונות להישאר אלמוני בקרב חבריו למחתרת והיכולת להתאפק ולא לספר לקרובים לו את סודותיו (“לוחמי חרות ישראל”, עמ’ 266). אולם היו תכונות נוספות שנדרשו מאנשי המודיעין. זאב בדיאן מספר: “אני מתאר לעצמי שצרפו אותי למחלקה ו’ משום שידעתי שפות זרות. אני שולט בצרפתית, בגרמנית, באנגלית. אולי בגלל ההופעה שלי שבאותו זמן הייתי רזה וגבוה והייתי נראה קצת יותר גוי, בלונדיני. קיוו שאוכל אולי איך שהוא להסוות את עצמי. הקפדתי אז להתלבש בחליפות ייצוא שנתנו לי דמות אנגלית”.
בתקופתו של חסון נעשה מאמץ לרכז באופן מסודר את כל המידע שהצטבר – הוכנו כרטיסיות על זרועות השלטון שפעלו כנגד לח”י – המשטרה, הבולשת, המודיעין הצבאי והמנהל האזרחי. אנשי המחלקה השיגו חותמות, מסמכים וטפסים ממשלתיים שנועדו לשמש את המחתרת. כך למשל בפיצוץ בשרונה, חדרו שני לוחמים למחנה של המשטרה הניידת כשהם משתמשים בתעודות שהוחרמו מטכנאי טלפון ועברו מקצה שינויים והתאמות באמצעות חותמות שסיפקה מחלקה ו’. בנוסף, הושגו ידיעות על תוכנם של מברקים ומכתבים שהגיעו לכתובות בהן גרו אנשים שעניינו את לח”י וטלפונים מסויימים היו נתונים לציטוט קבוע של אנשי המחלקה. עבודה רבה הושקעה גם באיסוף מידע לגבי יעדים פוטנציאליים להתקפות – בצבא, בנמלים, ברשת מסילות הברזל והרכבות.
כל מידע נבדק ואומת ואם היה צורך – ננקטו הפעולות המתאימות. כך היה למשל, כשהמחלקה קיבלה ידיעה שהקצין הבריטי, וילקין, עימו היה ללח”י חשבון דמים ושנעלם מהשטח, מתגורר למעשה בירושלים, במעון לקציני משטרה בכנסיה הרומנית. הגילוי העמיד על רגליו את כל סניף ירושלים ובייחוד את מחלקה ו’, שאנשיה החלו בתצפיות ומעקבים על המקום, שאת רובם ביצע מתתיהו (טודי) פלאי – “אבנר”. מחופש לפועל ערבי, הוא ישב במשך כמה ימים על המדרכה ליד הכנסיה הרומנית ואסף מידע לגבי שגרת יומו של וילקין, מידע שבלעדיו קשה היה להתנקש בחייו של וילקין.
במאי 1947, לאחר שבגין-מאירי ברח מכלא עכו, הוא חזר לפעול במחלקה כאחראי על תל אביב, ובהמשך – על כל הארץ למעט ירושלים. הוא מספר: “מצאתי מחלקה שונה לגמרי… כשהביאו אותי בפעם הראשונה לבונקר המרכזי של מחלקת הידיעות, שהיה במרכז העיר, בקרבת כיכר דיזנגוף… שליתי משם ארגזים עם כל החומר. הופתעתי מאוד כשראיתי כמה עבודה הושקעה שם, עבודת נמלים. הייתה כרטסת כמעט מושלמת של כל קציני המשטרה בארץ. היה שם חומר על כל מחנות הצבא ועל תנודות של כל חטיבה שהוזזה מן המקום. הייתה לנו כרטסת מלאה של העולם התחתון. הייתה גם כרטסת של מפקדי ההגנה של כל הארץ, עם כל הפרטים. היו רשימות מדויקות של מחסני נשק של ההגנה, על מקומות המשדרים וכל פרטיהם… ראיתי שהחדירה שלנו למוסדות הממשלה ולמחנות הצבא באמצעות העובדים האזרחיים הייתה מאוד עמוקה. היו לנו קשרים גם עם קצינים בריטים, כך שיכולנו כל רגע ‘לדפוק’ במקום הנכון ולקבל את התוצאות הרצויות ביותר”.
מבחינת המבנה, היו במחלקה ו’ אחד עשר ענפים, שהיוו למעשה תת-מחלקות, כל אחת מוקדשת לתחום אחר:
ענף הבולשת נועד ליצירת וטיפוח קשרים עם יהודים שעבדו בבולשת. כמו כן, אנשיו עמלו לגלות סוכנים ומלשינים של הבולשת ולפקח על אנשים שהבולשת היתה עלולה לנצל לצרכיה. משנת 1947 אף התקיימה האזנה לרשת הטלפונים של הבולשת.
ענף המשטרה – מטרתו היתה למצוא בכל תחנת משטרה איש קשר אמין, שיעביר למחלקה ו’ את הידיעות המגיעות לתחנה. אנשי הענף גם יצרו קשר עם כמה קצינים בכירים. מפקד משטרת מחוז תל אביב, למשל, סירב לבקשת לח”י לסייע להם ואי לכך הובהר לו שאם לא יעזור, יתנקשו בחייו. אנשי המחלקה הפעילו אותו ונעזרו בו רבות. הוא העביר סוכנים ושוטרים למקומות שונים בהתאם להוראות לח”י, מסר ידיעות לגבי תאריכים של חיפושים ושל עוצר, סיפק רשימה של הבלשים והסוכנים ואת תמונותיהם ואף מסר ללח”י את מה שהתגלה בהאזנות שביצעה המשטרה למנהיגי היישוב. ידיעות בעלות חשיבות הועברו גם להגנה.
ענף הצבא ריכז ידיעות על הצבא בעיקר עבור החטיבה הלוחמת, כולל מידע לגבי יעדים פוטנציאליים לחבלה. רוב הידיעות נמסר ללח”י על ידי יהודים שעבדו במחנות הצבא וסיפקו מידע חשוב על מחסני הנשק, דרכי הגישה במחנה ותנועת החיילים. גם יהודים ששירתו בצבא הבריטי היו מקור חשוב למידע ואף הבריחו נשק ללח”י.
ענף הדואר עסק בפיקוח על מכתבים, מברקים ומשלוחי יהלומים שאותם יהיו ניתן להחרים. אנשי הענף גם קיימו האזנות טלפוניות שהניבו מידע חשוב. שמעון קרבינסקי – “גדעון”, שעבד במחלקת ההנדסה של הדואר, היה זה שהציע לפוצץ את הנשקייה של שרונה ואת מרכז התקשורת של המשטרה הניידת ואף הציע את דרך הפעולה המתאימה.
ענף אדמיניסטרציה אזרחית אסף מידע על תנועותיהם ותוכניותיהם של ראשי השלטון האזרחי. אנשי הענף גם אספו מסמכים, חותמות וטפסים ממשלתיים, שבהם השתמשו על מנת לזייף תעודות עבור פעולות שונות ועבור מבוקשים שנאלצו להסוות את עצמם.
ענף הרכבות ריכז את ההתקפות הבלתי פוסקות של לח”י על התחבורה, שבשלב מסויים שיתקו למעשה את תנועת הרכבות בארץ. אנשי הענף גייסו לעניין עובדי רכבת יהודים – נהגי רכבת, פקידים, מנהלי תחנות ועובדי מסילה. אלו עדכנו את לח”י בתנועות הצבא והמידע המקיף שמסרו אפשר גם ללח”י להימנע מפגיעה בעובדי רכבת יהודים. מלבד זאת, מכיוון שחלק ניכר מהדואר הרשמי של השלטונות הבריטים הועבר ברכבות, גפיר יהודי שהיה ממונה על הדואר ברכבת, מסר את המכתבים שהיו מסומנים כ”סודי” לידי איש לח”י בזמן שהרכבת עצרה בלוד, כדי שיוכל לפתוח ולקרוא את המכתבים ולמלצם במידת הצורך.
ענף הנמלים – חשיבותו עלתה ככל שהבריטים החריפו את מלחמתם בהעפלה.
ענף יישובי שריכז את הידיעות על הש”י ועל הנעשה במפלגות העבריות השונות.
ענף הכספים התמקד במידע לגבי מקומות אפשריים להחרמת כספים – בעיקר בנקים וגורמים נוספים. אנשי הענף ניסו לזייף שטרות של ליש”ט, אולם לא הצליחו לעשות זאת. נסיונות הזיוף של איגרות חוב של המנדט הצליחו יותר.
ענף עיתונות וקשרי חוץ השיג מידע מעיתונאים ומאנשים בשגרירויות שונות – היה קשר בין ארצות הגוש המזרחי וברה”מ באמצעות פקיד בשגרירות הפולנית וכן היו חילופי מידע עם השגרירות הצרפתית בביירות. אנשי הענף גם קיימו קשר עם הצנזור הראשי, שסיפק להם ידיעות שנפסלו לפרסום ואפשרו להם לקבל מידע נוסף ולדעת מה השלטון הבריטי מעוניין להסתיר.
הענף הערבי קיים קשרים עם ערבים שסייעו ללח”י במאבקה נגד הבריטים. רוב התומכים הערביים של לח”י באו מהכפר אבו גוש, אולם היו תומכים נוספים ברחבי הארץ.