משה, בן יעקב וורגניה נולד ביום כ”ה בשבט תר”ץ, 23 בפברואר 1930 בברצלונה שבספרד למשפחה בת חמישה ילדים. אבי המשפחה עסק במסחר. משפחה מבוססת בקהילה יהודית קטנה מאד, שקיימה אורח חיים יהודי מסורתי מתון, ללא אפשרות של חינוך יהודי או ציוני. אפילו למילוי צרכי דת, כמו ברית מילה, היה צורך להביא מוהל ממרחקים, שימול כמה ילדים שנולדו בחדשים האחרונים. המשפחה חלמה על עליה לישראל ביום מהימים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הכריזה ספרד על ניטרליות ואפשרה לפליטים יהודים להגיע לספרד ומשם לנסות להגר למדינות מחוץ לאירופה.

בהגיע מידע על רדיפות היהודים בכל אירופה, חיפשה משפחתו של משה דרך להגיע לארץ ישראל. ההחלטה להזדרז ולשלוח את הילדים לבדם, בעיצומה של המלחמה, הושפעה ממראה הפליטים וסיפוריהם.
משה נשלח יחד עם אחיו הצעיר יותר לארץ ישראל בשנת 1944, במסגרת עליית ילדים. משה בן ה־14 ואחיו בן ה־12 הפליגו מספרד באנייה “ניאסה”, אנייה יחידה שחצתה את הים התיכון בזמן מלחמת העולם. ההורים ושלושת הילדים הנותרים נשארו בספרד.

משה ואחיו הצעיר נשלחו לקיבוץ תל־יוסף, שם שולבו בחברת ילדי המשק. בקיבוץ שהו בשנים 1944–1946. שנים אלו זכורות למשה כשנים טובות שעזרו לו להיקלט ולהשתלב בארץ, ללמוד עברית וליצור קשרים חברתיים עם ילדי המשק.

בשנת 1946 הצליחו ההורים ושאר האחים להגיע ארצה. המשפחה השתקעה בתל אביב, שם נפגשו עם קרובי משפחה מברצלונה, ביניהם בן־דוֹד, אחיין, ניסים טרגנו, “אבנר”, אשר עלה אִתו ארצה וכבר היה איש לח”י. אבנר ניהל עם בן דודו משה שיחות אידיאולוגיות. משה הקשיב, השתכנע והתגייס ללח”י בתחילת שנת 1947.

במחתרת היה פעיל בחוליה שעסקה בהדבקת כרוזים, בהחרמות, אבטחת אנשים שיצאו לפעולות, ועוד.

עם הקמת המדינה, התגייס יחד עם שאר חברי לח”י לצה”ל, לחטיבה 8, גדוד 81. בכיבוש לוד נפצע. לאחר שהחלים, הועבר לחטיבת אלכסנדרוני, גדוד 34, שם שרת עד שחרורו בשנת 1950.

בשנת 1951 נשא לאִשה את יונה לבית לוי, שהייתה חברת אצ”ל. בתחילה עבד כפועל בניין, לאחר מכן נתקבל לעבודה בחברת החשמל. תוך כדי עבודתו סיים לימודי הנדסאות בניין, התקדם, הגיע למילוי תפקידים בכירים שונים בחברה. בחברת החשמל עבד עד שנת 1993, עת יצא לגמלאות. גר בתל-אביב.

למשה ויונה רעייתו ארבעה ילדים ונכדים.