מהגנה להתקפה

ביצועו לפועל של תכנית ההתקפה המחודשת של מרכז לח”י נגד השלטון הזר,נדחתה לזמן מה מתוך אונס ,בעקבות מאורעות הדמים והמאסרים של הלוחמים ומשפטיהם בפני בתי- הדין הצבאיים.אולם עם גילוי נחשולי האהדה, בהם הוצף היישוב עקב עמדת הגבורה של הלוחמים בבית-הדין,נמצאה השעה כשרה להוציא מןהכוח אל הפועל את ההתנקשויות באישי השלטון הבריטי ולצאת מהגנה להתקפה.

 

התכנית כללה שלוש התנקשויות,אחת מהן בחוץ-לארץ:
הראשונה,התנקשות בנציב העליון בארץ-ישראל,הרולד מק-מייכל; השנייה,התנקשות בקצין הבולשת,טומס ג’יימס ווילקין; השלישית,התנקשות במיניסטר המדינה הבריטי למזרח התיכון בקהיר,הלורד מוין.

 

ההתנקשות במק-מייכל

 שנתיים אחרי רצחאברהם שטרן (יאיר),מחולל לח”י, עדיין הטרידה את מנוחתה של לח”י העובדה,כי דמו של יאיר טרם נוקם.רוצחו הישיר מורטון,ניצל וברח מן הארץ מפני ידה הנוקמת של המחתרת.אך בעיני לח”י,הרוצח האמיתי היה הנציב העליון,הרולד מק-מייכל.תפקידו ושמו,כאחד,עשוהו מטרה ראשונה בקביעת סדר העדיפויות לפעולות לח”י.

 

לפגיעה בראש הממשל הבריטי בארץ,הייתה משמעות מדינית של פגיעה באיש המייצג והמסמל את השלטון הזר. לא היה שנוא ממנו על היישוב העברי.לו ייוחסו כל הנגישות,הפשעים והפגיעות שאירעו בארץ בימי כהונתו,מ”הספר הלבן”,עד גירוש מעפילים,טיבוע “סטרומה” וחיפושי נשק בקיבוצים.

ללח”י היה דיבעוונו הראשון-היותו סמל השלטון הזר בארץ.כהונתו של מק-מייקל

הוארכה עד סתיו 1944 .לח”י החליטה: מק מייכל לא יחזור חי לאנגליה.

 

החל מצוד על מק-מייכל,שארך שבועות וחודשים.שבע פעמים היה מק-מייכל על הכוונת של אנשי לח”.בכל פעם שיחק לו המזל והוא ניצל.אחרי כל ניסיון שלא הצליח,נעשו אנשי לח”י קשוחים יותר,דבקים יותר במטרה.על ביצוע התנקשות הופקד יהושע כהן,לוחם מנוסה ומאומן שניחן בדבקות במטרה ובשיקול-דעת.

 

הניסיון הראשון נערך על סמך המידע,שמק-מייכל מתפלל כל יום ראשון בכנסיית סנט ג’ורג’ בירושלים.באחד הלילות הצליחו הלוחמים להטמין מוקש בצינור הביוב של כנסייה.ביום הנקבע להתנקשות,נערכו כל המשתתפים במקומותיהם,אך בגלל תקלה ,לא פעל המוקש ןמק-מייכל יצא בשלום.

 

הניסיון השני נקבע באזור בית-הדפוס הממשלתי בשכונת בקעה בירושלים.תוכנן לקבוע את חצר הכנסייה הסקוטית הסמוכה כנקודת יציאה,אולם הנזירות שהיו במנזר הצמוד לכנסייה,הרחיקו אתהגברים המסתובבים בשטח ,כנראה מפני שהתעורר חשד בלבן.

 

למקום הניסיון השלישי נקבע מגרש רחב ידיים, שבין תחנת הרכבת לבניין “האחים דויד”.לצורך ביצוע ההתנקשות, התחפשו הלוחמים למודדים .גם תכנית זו לא יצאה לפועל בגלל גילוי המונית שנחטפה ושבלעדיה ביצוע התכנית נעשה בלתי אפשרית

 

בפעם הבאה, תוכנן לחסל את מק-מייכל בקולנוע “רקס”, בו עמדו להציג סרט מלחמה בחסותו של הנציב. התכנית בוטלה בגלל מעצרו של אחד מבורחי לטרון על ידי הבריטים שהשתתף בפעולה.

 

ניסיון נוסף בקרבת המדפיס הממשלתי נכשל,כאשר שוטרים בריטים, שהיו בסיור שגרתי, עצרו ליד הבחורים שהמתינו לבואו של הנציב ושאלו אותם על מעשיהם במקום.למזלם של הבחורים ,הסתלקו השוטרים בלי לערוך עליהם חיפוש,אולם החליטו לדחות את הפעולה.

 

יום אחד גילה יהושע כהן באחד עיתונים,כי בבית-הספר אוולינה דה רוטשילד ייערך קונצרט בחסותה של אשת הנציב העליון.ההנחה הייתה ,שהיא תופיע לקונצרט בליווי בעלה הנציב.לח”י החליטה להתנקש בו בקונצרט.הוטל על שני בחורים,יעקב בנאי ודוד שומרון,בעלי חזות בריטית,לבצע את ההתנקשות ,אך מק-מייכל לא הופיע שוב וניצל.

 

האם יתחמק מק-מייכל מעונשה של המחתרת ויעזוב את הארץ חי בניגוד להחלטת מרכז לח”י?

יהושע כהן לא הרפה.הוא ניסהלאגור כל פיסת מידע על תנועותיו של הנציב.יום אחד גילה באחד העיתונים הודעה כי הנציב העליון עומד לבקר ב-8 באוגוסט ביפו,שם תיערך לכבודו מסיבת פרידה לרגל סיום תפקידו.

 

יהושע לא מאבד זמן.הוא קובע את מקום הפעולה בקילומטר ה-4 בסיבוב החד, מול ליפתאבכביש ירושלים תל-אביב. כהסוואה שימש לבחורים שוב לבוש של מודדים ממשלתיים.קבוצת התוקפים נחלקה לשלוש עמדות.העמדה הראשונה בקרבת גבעת שאול, תפקידה למנוע מהנציב ופמלייתו להתחמק מהאש של שתי העמדות האחרות.העמדה השנייה, עליה מפקד יהושע בעצמו,תפקידה להתקיף במישרין את מכונית הנציב באש תת-מקלעים וברימונים. על העמדה השלישית הוטל לפגוע בנציב במקרהאם הוא יצליח להתחמק מהאש של העמדות האחרות.

 

בעשר דקות אחרי 4 –לאחר תשע שעות של צפייה-הגיעה השיירה של הנציב.ניתן האות.הוטלו רימוני עשן שכיסו את הראות על הכביש.מהעמדות ממטירים אש מקלעים ורימונים בכל הכוח.

המטרה העיקרית הייתה,כמובן,מכוניתו של מק-מייכל.לאחר דקות אחדות של אש היה יהושע סבור,כי המשימה בוצעה ונתן הוראה לסגת.אך לא כן קרה. הנציב יצא גם הפעם בחיים.וזאת הודות לקור רוחו של נהגו,בדרגת מייג’ור,אשר תוך מטר האש הפנה את מכוניתו ל”שטח מת” אל צל הרים, אליו לא הגיעו הכדורים. הנציב, שהשתטח על רצפת המכונית, נפגע קל בידו וירכו.

 

אמנם המטרה לא הושגה,אך להתנקשות בנציב העליון היו הדים מדיניים ברחבי העולם.האפקט המדיני-ההסברתי היה ללח”י פיצוי על האכזבה שנגרמה עקב התחמקותו של האיש ,שהיה אחראי לרבים מן הפשעים שנעשו בידי השלטון הזרבימי כהונתו.

 

ההתנקשות בקצין וילקין 

טומס ג’יימס וילקין היה אחד מקציני הבולשת הבריטים הוותיקים והמסוכנים עבור היהודים בכלל ועבור המחתרת בפרט,ששירתו במחלקת החקירות של המשטרה הארצישראלית בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים.
וילקין נחשב ל”אורים ותומים” של המחלקה היהודית של הבולשת ׁC.I.D.) ).

הוא היה ערום כשועל,דובר עברית רהוטה,מסוגל לחדור לחברה בלי שיחשבוהו לאנגלי.הוא היה אחראי לעינוייהם ורציחותיהם של חברי מחתרת רבים.הוא היה מעורב אישית ברציחתם של לוחמי לח”י ברחוב דיזנגוף 30 בת”א וברצח יאיר. ללח”י היה חשבון דמים עמו.

 

הרדיפה אחרי ווילקין על ידי אנשי לח”י נמשכה בכל הארץ ,ללא לאות.אך הוא נזהר ועלה בידו להתחמק בזמן. לפתע הוא נעלם מן האופק. נפוצה שמועה כי עזב את הארץ,אך הייתה זו שמועת –שווא מכוונת כדי להטות.

אך יום אחד נתקבלה ידיעה מוסמכת כי וילקין גר במעון לקציני משטרה, הנמצא בכנסייה הרומנית ברחוב סנט ג’ורג’ בירושלים.אחר שהידיעה נמצאה נכונה, החליטה לח”י לבצע את ההתנקשות בו ב-29 בספטמבר 1944 .

 

אחרי כמה ימי עיקובים אחריו,יצאה קבוצת לוחמים,בראשם יעקב בנאי ודוד שומרון,בעלי חזות אנגלית,לבצע את גזר הדין.שני הלוחמים היו חמושים באקדחים תופיים ואוטומטיים וגם ברימונים.

 

הנה בא הסימן!ווילקין יצא מהמעון של הכנסייה הרומנית בדרכו למגרש הרוסים.הוא צעד מול שני המתנקשים,ידו בכיסו מחזיקה באקדחו,כשמבטו סוקר את הסביבה בחשדנות.הבחורים מזהים את ווילקין שמתקרב מולם.הם נותנים לו לעבור אותם,מסתובבים במהירות,שולפים בבת אחת את אקדחיהם ויורים בו אחד- עשר כדורים.ווילקין, שהרגיש בסכנה, ניסה לשלוף את אקדחו,אך איחר את המועד.

הוא נפצע פצעי-מוות . הלוחמים חזרו לבסיסם בשלום.

 

הידיעה על חיסולו של ווילקין הכתה גלים בין חברי כל המחתרות ,ובעיקר בין אסירי המחתרות בבתי –הסוהר ובמחנות- המעצר וגרמה להם הרגשת הקלה ונקמה בעבור פשעיו נגד היישוב העברי במשך שנים רבות.

עבור הבולשת הייתה זו מכה קשה.

 

ארונו של ווילקין ושלט העץ הזמני ,שהציבו על קברו,הוכנו בידי אסירי לח”י,עובדי בית המלאכה בבית-הסוהר המרכזי בירושלים , אשר ביצעו את עבודתם בהנאה רבה.

 

בין ההתנקשות בווילקין וההתנקשות בלורד מוין קרו שני אירועים הראויים לציון.

האחד,הוא לכידתו של יהושע כהן, אשר נעצר באקראי על ידי שוטר בריטי, בהיותו בבית-קפה בירושלים ,בלתי חמוש בנשק, כמצוות מרכז לח”י שביטל לאחרונה את

נשיאת הנשק.מעצרו הייתה מכה קשה למחתרת.

האירוע השני היה,גירושם של 251 עצורים יהודים מהארץ ב-19 באוקטובר 1944 לאריתריאה ,(מבצע “כדור השלג”)רובם אנשי לח”י והאצ”ל .

 

תגובת לח”י הייתה ברורה וחד-משמעית:

 “……תליות אם יועמדו על כל גבעה בארץ;מחנות ריכוז ובתי-סוהר אם יוקמו בכל עיר ובכל מושבה;אלפים אם יגורשו בכוח מן המולדת-המלחמה לא תיפסק!……….”

 

 

ההתנקשות בלורד מוין

ב-6בנובמבר 1944 ,נורה ונהרג מיניסטר המדינה הבריטי בקהיר,הלורד מוין (אדוארד וולטר ג’ונס).המתנקשים היו שני צעירים ארצישראליים,חברי לח”י, אליהו חכים ואליהו בית-צורי.

הרעיון לפגוע במיניסטר –התושב הבריטי במזרח התיכון,היה של יאיר ולידתו הייתה באביב 1941 ,לאחר שנודע על כוונת הבריטים להנהיג שר תושב.יאיר סבר,כי מלחמת לח”י צריכה להתנהל לא רק נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל,אלא נגד האימפריה בריטית,שמרכזה בלונדון.

 

הלורד מוין היה אחד מעמודי התווך של האימפריה הבריטית.מפברואר 1941 כיהן כשר המושבות ומנהיג בית-הלורדים.היה אחראי לטביעתה של האנייה “סטרומה.”

ביוני 1942 אמר בבית-הלורדים:” אני מזדהה עם מדיניות ה’ספר הלבן’.יש להגביל את העלייה……..השקפת הציונות היא צרת ראות.הפתרון הוא:פדרציה של מדינות ערב.”

 

כאשר בא לכהן ב-1944 כשר המדינה בקהיר,החל הלורד מוין להכין תכניות מרחיקות לכת להחנקתו של היישוב העברי בארץ.הוא דיבר בגלוי על כך,

ש “פלשתינה היא ארצם של הערבים,היהודים הם בליל גזעים ,על יהודי פלשתינה לעזוב את הארץ ואפשר למצוא עבורם ארץ אחרת באפריקה.” 

 

כאשר הובאה בפניו הצעת הגרמנים ,באמצעות יואל ברנד, להצלת מיליון יהודי הונגריה ,תמורת 10,000 משאיות,הוא אמר:”what shall I do with those million Jews? “

 ידו של מוין הייתה גם בהגליית העצורים מהארץ.

 

עוד ביוני 1944 הורה מרכז לח”י לבנימין גפנר,מרכז סניף לח”י בצבא הבריטי במצרים, להתחיל לעקוב אחרי צעדיו של מוין ואחרי עזיבת יחידתו את מצרים,המשיך מחליפו,יוסף סיטנר את המעקבים.עם הכנס התצפיות להילוך גבוה,נשלח אליהו חכים(“בני”) ואחריו אליהו בית-צורי(“זבולון”) למצרים .

 

אליהו חכים היה יליד ביירות,בעל חזות מזרחית ודובר ערבית רהוטה.גויס לאצ”ל ובפילוג הצטרף אל יאיר .אחרי רצח יאיר הוא התגייס לצבא הבריטי, אך ערק ממנו ושבלפעילות מלאה במחתרת. הוא היה צלף מומחה.

 

אליהו בית-צורי , יליד הארץ,בהיר שיער, בעל עיניים ירוקות,בעל כישרונות ספרותיים וחובב שירה,היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים.בגיל צעיר הצטרף לתאים הלאומיים של האצ”ל ואח”כ לאצ”ל.אחרי בריחת העשרים מלטרון,הצטרף ללח”י.הוא היה בקי בשפה הערבית והאנגלית ונחשב כלוחם בעל תעוזה ותחבולות.

 

לאחר תכנון מדוקדק ומעקבים ארוכים ,החליטו חכים ובית-צורי לבצע את ההתנקשות ליד חווילתו של מוין ברובע זאמאלק בקהיר.

 

ב-6 בנובמבר 1944, בשעה אחת בצהריים,המתינו השניים ללורד בגינת מעונו.

כשהגיעה מכוניתו,ניגש חכים לפתוח את דלתה.עם מוין במכונית היה הנהג,השליש ומזכירתו.חכים ירה שלושה כדורים בשר.בית-צורי חיפה עליו מאחור.הנהג זינק לפתע על חכים,אך בית-צורי פגע בו.

השניים שנסו,כמתוכנן ,על אופניים, נתקלו בנסיגתם לרוע המזל,בשוטר תנועה מצרי על אופנוע,אשר ירה ופגע בבית-צורי .חכים עצר ללא הסוס כדי לעזור לחברו. עד מהרה השיגו אותם רודפיהם ועצרו אותם לחקירה.

רק לאחר שחבריהם בחוץ טשטשו את עקבותיהם של מקומות הקשר בעיר ובצבא,הודיעוהבחורים שאת ההתנקשות ביצעו בשליחותה של “תנועת לוחמי חירות ישראל.” 

 

משפטם של אליהו חכים ואליהו בית-צורי נפתח בקהיר ב-10 בינואר 1945.שלטונות מצרים העמידו כמה מטובי הפרקליטים בקהיר במדינה ללמד סניגוריה על הנאשמים. דעת הקהל המצרית-בעיקר בקרב הנוער ושכבת המשכילים-גילתה באופן מופגן אהדה לאנשי המחתרת מארץ-ישראל,בעיקר בזכות עמידתם הגאה בפני שופטיהם ובגלל הטיעון המרכזי של הגנתם:לעם העברי מלחמה בבריטניה בגלל היותה שלטון זר.

 

“……….לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים,לא למען ‘בית לאומי’, בהתאם למנדט או שלא בהתאם למנדט, לא אלה מעניינים אותנו,” אמר בית-צורי בנאומו.” אנו נלחמים לעיקר העיקרים:לחירות!אנו רוצים שארץ-ישראל שלנו תהייה חופשית ועצמאית.”

ובהמשך הוא אמר:

” התעמולה הבריטית הרגילה את העולם לראות את שאלת ארץ-ישראל כסכסוך בין יהודים וערבים,ואת הבריטים-בתורת שופטים ומסדירים.אין זה נכון לראות את העניין כך.בהחלט לא נכון!השאלה הארצישראלית היא בפשטות סכסוך בין בני הארץ העבריים,שהם בעלי הארץ,לבין ממשלה זרה לארץ לחלוטין-השלטון הבריטי.”

 

ואלה דברי אליהו חכים:

 ” חבריי ואני חונכנו ברוח התנ”ך שלנו המצווה ‘לא תרצח’,אולם לא היה כל אמצעי אחרלהשפיע שיכבדו את זכויותינו שזלזלו בהן,לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון………אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שלו ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו.אנו מאשימים אותו בגזילת מולדתנוובשוד רכושנו.היכן החוק שלפיו צריך היה לשפוט אותם על פשעיהם?אלמי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק?חוק כזה עדיין אינו נמצא בשום ספר חוקים.על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק בידינו. “

 

חרף האהדה הגדולה שעוררו הנאשמים במצרים ובעולם כולו, תחת מכבש הלחצים האדיר שהפעילה בריטניה על מצרים-הם נידונו למוות בתלייה.

הלבישו אותם בבגדים אדומים,בגדי נידונים למוות. חכים אמר:” זוהי החליפה הנאה ביותר שלבשתי מעודי.”

אליהו בית-צורי הודה לשלטונות בית-הסוהר המצרים על היחס האדיב כלפיהם. כן ביקש למסור תודה לסנגוריהם.לסיום דבריו אמר:” ועתה אני מוכן-תלו אותי.”

שני “האליהו” עלו לגרדום בשירת התקווה.

 

משפט קהיר העמיד את בעיית ארץ-ישראל והציונות במרכז ההתעניינות העולמית.

 

הוא ליבה גחלים לוחשות בארץ ובעולם כולו והפך אותן ללהבות.הוא מילא גאווה בלבותיהם של יהודי העולם וזקף את קומתם של יהודי מצרים.

משפט קהיר הוכיח שישנו מקום לשיתוף פעולה בין היהודים והמצרים,נגד שלטונה של בריטניה במזרח התיכון.הוא עורר גם את התעניינותה של מוסקבה,שהתחילה לתהות על קנקנה של “ציונות חדשה” התומכת בסילוקה של בריטניה מהמזרח התיכון,ואת סקרנותה של ארצות הברית,שגם היא לטשה עיין לאוצרות הנפט ולעמדות האסטרטגיות החשובות שבין סואץ והמפרץ הפרסי.