מאיר נולד בעשרה בטבת , שנת תרפ”ו ( 1926 ) בעיר גאלנטה בצ’כוסלובקיה . אביו מרדכי ואמו לאה. היו ציונים נלהבים. בשנת 1933 החליט האב, לנסוע לארץ-ישראל, בעזרת דרכון ובמעמד של תייר, כאשר כוונתו היתה להשתקע בארץ ולהכין במועד המתאים, את בואם לארץ של שאר בני המשפחה.
ואכן שנה לאחר מכן בשנת 1934 דאג האב להעלות לארץ את שאר בני המשפחה – אשה, שלושה בנים ובת אחת בעזרת דרכון מזויף שנרכש על ידו בארץ ממשפחה שלא התאקלמה כאן ועשתה מאמצים לחזור למקום מוצאה לגלנטה. העיר בה היו שאר בני משפחת אבי, אשר ציפו לעלות ארצה. האב מימן את הוצאות נסיעתם בחזרה לארץ מוצאם, ובתמורה העבירה זו את דרכונה לאמי לאה.
מאיר היה בן שש כשהגיע ארצה עם אמו, שני אחיו ואחותו.
עקב המצב הכלכלי הקשה ששרר אז בארץ, שהשפיע גם על משפחתו, חש מאיר צורך, כבן בכור, לעזור לפרנסת הבית.
כך גמלה בלבו ההחלטה לא להמשיך בלימודיו לעת זו ולהירתם בעזרה לכלכלת המשפחה במחשבה שימשיך בלימודיו כאשר המצב הכלכלי יאפשר זאת. הוא פנה לעבוד בענף היהלומים והתמחה בליטושם.
הבריטים משלו אז בארץ ודיכאו, ביד קשה, כל התארגנות לפעול נגדם .כאדם בעל הכרה לאומית חזקה ,קבל החלטה כי עליו לפעול יחד עם שאר בני הנוער, למען הקמת מדינה עברית. בהיותו בן 18 , הצטרף לארגון ההגנה שפעלה בארץ ומטרתה היתה סילוקם של הבריטים מארץ-ישראל, ואולם, חוסר האונים ששידר ארגון זה ושיתוף הפעולה שלו עם הבריטים בימי ה”סזון” שהתבטא בהסגרת לוחמי מחתרות אצ”ל ולח”י לידי הבריטים , הביאה אותו לשנות כיוון ולהצטרף לשורות תנועת המחתרת של לוחמי חרות ישראל (לח”י).
מאיר השתלב בפעילות המחתרת ועד מהרה התבלט בכושר מנהיגותו, נחישותו ובתעוזתו . מאיר היה בחור רזה, חסון ויפה תואר. בעל רעמת שיער זהובה, וזכה לכינוי החיבה יי הבלונדיני הגבוה “. היה עשוי ללא חת, תקיף ונחוש לעמוד באתגרים שהוצבו בפניו בבצוע המבצעים השונים אותם הוביל ועם זאת חברי כלפי עמיתיו, שאהבו אותו והיו מוכנים ללכת אחריו ככל שנדרש מהם.
השתתף בפעולות רבות , נגד הבריטים, בכל רחבי הארץ החל מהחרמת כספים בבנק דיסקונט בתל-אביב, חיסולו של איש הבולשת הבריטית מורטון בחיפה, ופיצוץ מפקדת הכנופיות הערביות ברחוב סטנטון בחיפה, כשהוא מחופש לחייל בריטי, ועוד בפעולות ומבצעים שונים. באחד החיפושים, נעצר על-ידי הבריטים, נחקר ושוחרר מחוסר הוכחות.
עם קום המדינה והקמת צה”ל, הצטרף מאיר, יחד עם חבריו למחתרת, לגדוד 82 בחטיבה 8, במסגרת הגיוס המאורגן של חברי לח”י לצבא.
מאיר התמנה למפקד מחלקה בדרגת סגן והשתתף במבצע דני, בכיבוש שדה-התעופה לוד, ומשם יצא לטיהור הכפרים הערביים בסביבה. השתתף בפריצת הדרך לנגב, בכיבוש באר-שבע ובמבצע לכיבוש משטרת עיראק-סואידאן.
בד בבד עם ההסתערות של חלק מגדוד 89 בפיקודו של דב גרנק לכיבוש בניין המשטרה, פנה מאיר עם מחלקתו, לעבר הכפר הערבי סואידאן, כדי למנוע כל אפשרות מהצבא המצרי להגיש עזרה לחילים המצריים המוצבים במשטרה.
זחל”ם הפיקוד בו היה מוצב מאיר, שנע בראש מחלקתו לעבר החסימה שהיתה אמורה למנוע מהמצרים להגיש עזרה לחיליו המוצבים בבנין המשטרה, נקלע למארב שטמנו לו המצרים וזחל”ם הפיקוד בו היה, נפגע מפגז אנטי טנקי ועלה באש וכתוצאה מכך נהרג מאיר יחד עם ארבעה מחייליו,
ביום ז’ בחשון תש”ט ( 9.11.1948 ).
מאיר בן 22 שנים בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. בטקס ההלוויה , השתתף הגדוד כולו, שבא לחלוק כבוד אחרון ללוחמיו האמיצים שנפלו בקרב . היה זה היום האחרון של קרבות עקובים מדם, שלאחריו התקיימה הפוגה במלחמה למשך כשלושה שבועות.
מן הראוי לציין כי במהלכו של הקרב לכיבוש משטרת עיראק-סואידאן, בו נפל מאיר לוינגר , השתתף בהסתערות ובכיבוש המשטרה עצמה, אחיו שרגא לביא (לוינגר), שהיה סמל קשר בגדוד 89 .
חברים מספרים
קוים לדמותו של מאיר לוינגר מספר מרדכי אוליברו (עמי )
ביום 29.5.1948 התגייס מאיר לוינגר (אהרון), יחד עם רוב חבריו בתנועת מחתרת לוחמי חרות ישראל לצה”ל והוצב לשרת כמפקד מחלקה בפלוגה ג’ בגדוד 82 שנמנה על חטיבה 8 בפקודו של יצחק שדה.
מוניתי להיות סגנו של מאיר מיום הגיוס לצבא ועד ליום נפילתו בקרב בעיראק סוידן.
מאיר היה מוכר לנו כאחד “הבלונדינים הגבוהים”.
התפרסם בקרב לוחמי הפלוגה כלוחם אמיץ העשוי ללא חת
נשלח , מטעם מפקד הפלוגה לקורס קצינים ומעת זו מלאתי, בהעדרו, את מקומו כמפקד המחלקה. במהלך הקורס, הגיעה שמועה לאוזניו כי הפלוגה ,שכללה את המחלקה עליה פיקד ,עומדת להשתתף בכיבוש המשטרה, ללא היסוס, נטש מאיר את הקורס בו השתתף והופיע לפתע, במקום הכינוס של הגדוד, וקיבל עליו את הפקוד על המחלקה.
המחלקה היתה מורכבת מארבעה זחלמים:
מאיר נסע תמיד בזחלם הראשון, אני כסגנו, נסעתי בזחלם השני. ואילו בזחלמים השלישי והרביעי נסעו שני מפקדי כיתות אחרים. לכל זחלם הוצמד נהג קבוע שלא הוחלף אף פעם.
בשטח הכינוס של הפלוגה עשינו את כל ההכנות הדרושות להיות מוכנים ליציאה לקרב כשנידרש לכך. תפקידנו היה לשמש עתודה, שתוכנס לפעולה כדי לנתק את דרכי הנסיגה של האויב מהמשטרה,לעבר הכפר עירק סוידן ששכן בסמוך למשטרה, כמו גם למנוע אפשרות של האויב לשלוח תגבורת לעבר הנצורים במשטרה.
בשעה היעודה ( שעת אחר צהרים מאוחרת) קבלנו את הפקודה לכניסה לקרב . הפקודה היתה להתקדם בזהירות לעבר הכפר, שהיה מופגז באותה העת באש כוחותנו.
המשטרה היתה על סף התמוטטות , שכן הופגזה באופן מסבי באמצאות תותחים כבדים וכן נטלו חלק חשוב בפעולה לכיבוש המשטרה מפציצי B17 שתקפו אותה ללא הרף בטרם יכבשו אותה חילים מגדוד 89 מאותה חטיבה.
תוך כדי נסיעה, באופן בלתי צפוי, פקד עלי מאיר להחליף זחלם ולעלות על הזחלם השלישי. בצעתי פקודתו בהסוס גלוי, שכן הזחלם השני מס” 300 עליו נסעתי באופן קבוע ,הייתי קשור אליו רגשית בשל זכרונות הקרב הרבים שניהלתי איתו ואף האמנתי שבו אצליח להשאר בחיים.
לאחר החילופין , דהרנו במהירות מכסימלית לעבר הכפר.
כשהגענו לטווח של כ- 150 מטר מהכפר, נפגעו הזחלמים הראשון והשני מאש תותחים אנטי טנקים. הזחלמים השלישי והרביעי הצליחו לתמרן וחמקו מאש התותחים ולא נפגעו.
לאחר שוך הקרבות ובמשך שעות הלילה עסקנו בפינוי ההרוגים והפצועים מתוך הזחלמים.
את גופותיהם של מאיר וחבריו הוצאנו מתוך הזחלמים למחרת בבוקר.
נהגו של מאיר, גנה סימן טוב , שפגז קטע את שתי רגליו, זכה באות הגבורה על אופן התנהגותו בשדה הקרב. החילים – שובלי סעדיה, אבהר אמנון, שמואל וייס ויחזקאל גרין נהרגו. יתר הפצועים חולצו בעמל רב ופונו על ידי שארית הפלוגה.
מאיר, בחור גבה קומה, בלונדיני, היה אמיץ במדה שלא תתואר.
הוא ניחן בקור רוח והיה דוגמה ומופת לכולנו.
היה בו משהו מתמיה ומעורר הערצה באופן בו התיחס לסכנה.
שאף תמיד אלי קרב, הסתער לקרב ראשון לנוכח פני האש שניתכה עליו ועל חייליו.
מותו אפיין את דמותו – הוא נפל בלהט שאגת ההסתערות על האוייב.
איני יכול לתאר לעצמי מוות עטור תהילה יותר , של לוחם חרות , ממותו של מאיר.
נפל בקרב ביום כ”ד בחשון תש”ט
שרגא לביא (לוינגר) ספד לאחיו :
אחי היקר מאיר. חלפו להן השנים מאז השתתפנו, אתה ואני בקרב המכריע לכיבוש משטרת עיראק סוידאן. ואכן הצלחנו במשימתנו זו, אך אתה לא שבת מהקרב המכריע והחשוב שפתח את הדרך לדרום הארץ.
אחי היקר לי עד מאד, בליבי ובלב כל בני משפחתך וחבריך תיזכר לעד !
גדלנו יחד עם הורים מיוחדים, שחנכו אותנו לאהבת האדם והארץ.
היה ביננו כמו גם עם יתר בני המשפחה, קשר מיוחד של הורים אחים ואחות ולא סתם של קשר, אלא ח ב ר ו ת מיוחדת בטיבה.
התועצנו ביננו כמעט בכל נושא.
החברות ביננו נתנה לכל אחד ואחת מאיתנו חיות מ י ח ד ת, שאפשרו לנו לסמוך האחד על השני יהיה אשר יהיה.
סופדים לו לאדם , לאחר מותו, מספרים את מעשיו ונזהרים לומר עליו רק את הדברים הטובים שעשה בימי חייו.
אתה מאיר, אח יקר שלי, אכן עשית בפועל רק דברים טובים במשך שנות חייך הקצרים.
היית שלם עם עצמך, היית אדם שחשב רק על עשיית מעשים טובים.
עזרת לכל מי שנזקק לעזרתך.
היית בעל ערכי מוסר גבוהים.
אהבתי אותך כמו שהיית, איש ואדם טוב ובעל ערכי מוסר גבוהים.
יכול אני לומר לך, כי הקשר ביננו היה קשר אמיץ ולא רק על בסיס היותנו אחים בדם ,אלא ובעיקר קשר של רעות אמיתית הדדית וחזקה.
הייתה זו אהבה שאינה תלויה בדבר ועל כן אפשר לומר עליה כי הייתה זו אהבה אמיתית.
אחד החסרונות המעטים (אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך) שיכול אני למנות לגבייך הוא זה שיצאת ממסגרת העולם הזה ללא עת. יכול היית להמשיך ולהשאר בעולמנו הקטן עוד מספר שנים טובות ולהסב אושר רב לכל בני משפחתך, חברייך ומכרייך ועולמנו הקטן היה יוצא נשכר מכך.
נוח אחי היקר שלי, בשלווה במקום בו אתה טמון, זו אדמת מולדתך , ארץ ישראל שכה אהבת.
אוהב אותך ואמשיך לאהוב אותך כל עוד נשמה באפי.
קטע, מתוך פרק “בני משפחה לוחמים”בספר ישראל עושה חיל המספר בין השאר על אחים שלחמו יחד במסגרת צה”ל במלחמת העצמאות.
…….ונסיים באירוע הטרגי של האחים לוינגר. האח האחד, שרגא (שלמה), שרת ולחם בפלוגה ב’ שבגדוד 89 (חטיבה 8) והאח השני, מאיר (אהרון) ששרת ולחם בפלוגה ג’ שבגדוד 82, פלוגת החרמ”ש של גדוד השריון (חטיבה 8).
בראש מחלקתו לחם ב”מבצע יואב” והיה בין כובשי באר שבע. בתצלום שלהן רואים אותו על הזחלם- גבוה מכולם, גאה על חלקו בשחרור העיר.
ב”מבצע 8 ” שנועד לכיבוש משטרת עיראק סוידאן שהיתה ממוקמת על אם הדרך לדרום הארץ, נטל שרגא, אחיו של מאיר, חלק בים האש שהומטר על מצודת עיראק סוידאן; ואילו האח מאיר יצא עם מחלקתו לפעולת הסחה על הכפר עיראק סוידאן ונפגע. הפגז נגד טנקים הראשון שנורה על הכח הלוחם שהתקדם לעבר הכפר, פגע בזחלם שלו, שנע בראש הכח הלוחם והרכב החל לעלות באש.
בהיותו פצוע ,מאיר לא הספיק להפעיל את מטף הכבוי ועלה באש, פגז שני פגע בזחלם השני של הכח הלוחם.
הארוע התרחש במרחק, לא רב מהמקום בו שהה אחיו שרגא, שהיה צמוד אל כלי המלחמה, כאשר פניו היו עם הכח הלוחם של גדוד 89 לכיבוש המשטרה.