אליהו נולד בווארשה שבפולין להוריו ברכה ומרדכי מנשה לַנְאַיְל, בחודש שבט תר”ף, פברואר 1920. המשפחה, בה חמישה ילדים, הייתה חסידית ואמידה. הילדים התחנכו ברוח היהדות וקיבלו גם השכלה כללית רחבה. אליהו למד בבית ספר יהודי וגם בישיבה. הוא התמסר לאירגוני נוער ציוניים, היה מראשי “ברית החשמונאים”, נוער לאומי־דתי, וגם עסק בעלייה הבלתי לגלית של בית”ר, עליית “אף על־פי”.

אליהו עלה לארץ עם עשרה מחבריו בעלייה הבית”רית, באניה “פריטה”. הם ירדו לחוף תל אביב ביום 1 בספטמבר 1939, אליהו נעצר בידי הבריטים ושוחרר רק אחר מספר שבועות, כאשר מספר העולים נוכה ממיכסת הסרטיפיקטים של הסוכנות היהודית. אליהו וחבריו הביאו עמם ספר תורה קטן, אותו מסרו לבית הכנסת של מצודת־זאב (היום: בית ז’בוטינסקי). לאחר מכן הועבר הספר להסתדרות העובדים הלאומית.

הם גרו בבני־ברק, ולפרנסתם עבדו בעיקר בפרדסים שבסביבה. מאוחר יותר עבד אליהו באריגה. בארץ המשיך בפעילותו כמפקד “ברית־החשמונאים”, אחרי־כן במחתרת האצ”ל, ולאחר הפילוג הצטרף ללח”י.

בקן “ברית החשמונאים”, בבית ספר ביל”ו בתל אביב, הכיר את צפורה לבית גרנביץ, משפחה לאומית, שכל ילדיה היו חברי לח”י, וכן גם צפורה. הם נישאו בשנת 1942 בתחילה גרו עם ההורים, בדרום תל אביב, לאחַר מכן עבר הזוג עם בנם התינוק לבני ברק. בחדרם הקטן נערכו מפגשים של חברי לח”י, ושם מצאו מסתוֹר חברים מבורחי לטרון. בשנת 1945 עברו לגור בפרדס־כ”ץ, כשצפורה בהריון עם ילדם השני. גם כאן שימש ביתם מקום מסתור לנשק, מקלט לפצועים ומקום מפגש לחברי לח”י.

לפרנסת המשפחה הצליח אליהו להתקבל לעבודה במפעל הטקסטיל “משי זקס”, בעזרת אחד מחברי ההנהלה, מקורב ללח”י, שם עבד עד לסגירת המפעל. היה לראש וועד העובדים והגיע להישגים חשובים למענם. אחרי קום המדינה עבד בהסתדרות העובדים הלאומית, היה פעיל ב”ליכוד”, וחבר מועצת העיר רמת־גן, בה גר. היה חבר המועצה הדתית וכִהן כסגן יו”ר המועצה. יסד בר”ג בית כנסת ע”ש עולי הגרדום. תמיד פעל ללא לֵאות למען הכלל.

אליהו נפטר ביום ג’ באדר א’ תשמ”ו, 11 בפברואר 1986. הותיר אחריו אשה, צפורה, שני בנים ובת. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון.