שמעון נולד ביום א’ באב תרפ”ג, 14 ביולי 1923 בעיר דנייפרופטרובסק שברוסיה לאביו אליהו ולאמו חינה גיטה, כאח תאום לדוד שלימים התגייס אף הוא ללח”י. בשנת 1925 עלתה משפחת לוקשין לארץ ישראל והשתכנה בתל אביב. הוא למד בבית הספר התיכון למסחר (כיום בית ספר “גאולה”) והצטרף לתנועת מכבי בתל אביב, הרבה לעסוק בספורט והצטיין במיוחד כשחקן כדורסל. בשנת 1938 התגייס לארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (האצ”ל) וכרבים מהצעירים נשלח להדביק כרוזים ולהפיץ חומר הסברה, לתצפיות ולשליחויות. כעבור זמן מה עבר גם אמונים בנשק.
בעת הפילוג באצ”ל בשנת 1940, הצטרף אל אנשי יאיר (אברהם שטרן) והפך איש לוחמי חרות ישראל. המחתרת נרדפה על ידי השלטונות הבריטים בסיוע רבים בישוב היהודי. שמות רבים של חברי הארגון נפלו בידי הבולשת הבריטית וכך קרה ששמעון נאסר ביום 12 במאי 1942, כארבעה חודשים אחרי רצח יאיר. הוא נחקר ונשלח למחנה המעצר המנהלי במזרע, צפונית מעכו, לפי התקנות לשעת חירום של ממשלת המנדט. אחרי בריחתם ממיזרע של יצחק שמיר ואליהו גלעדי, העבירו הבריטים את כל העצורים למחנה לטרון. אחרי ש־20 חברי לח”י ברחו ממחנה זה דרך מינהרה שחפרו מתוך אחד הצריפים אל מחוץ למחנה, היגלו הבריטים 251 עצורי אצ”ל ולח”י לאפריקה ב־19 באוקטובר 1944 ושמעון ביניהם.
הוא הוחזק במחנה המעצר בסימבל שליד אסמרה באריתריאה, במחנה בקרתאגו שבסודן, שוב חזרה לאריתריאה, ולבסוף במחנה גילגיל בקניה. חבריו זוכרים אותו כבחור בעל לב זהב, חברותי, נעים הליכות וידיד טוב. גם במשך שנות מעצרו במחנות, המשיך לעסוק בספורט ואף המריץ עצירים אחרים להצטרף אליו.
שמעון הוחזר ארצה אחרי קום מדינת ישראל, ביום 12 ביולי 1948, לאחר יותר משש שנות מעצר בארץ ובגלות.
אחרי מלחמת הקוממיות החל שמעון לעבוד בחברת בנייה “באחדות כוחנו”, חלק מהזמן בירושלים. כעבור כמה זמן עזב ועבר לעבוד בחברה להשכרת רכב בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. לימים נסגרה החברה ושמעון עבר לעבוד בחברת “קופל” להשכרת רכב, בה עבד עד יומו האחרון.
שמעון נפטר ממחלה ממארת ביום ב’ בחשון תשמ”ז, 4 בנובמבר 1986 והוא בן 63. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחולון.