יהודה נולד ביום ה’ בחשון תרע”ז, 1 בנובמבר 1916 בינינה שבצפון יון למשה ולצפורה. אביו עסק ביבוא ויצוא. בהיותו בן שנתיים, עקרה המשפחה למילאנו שבאיטליה, שם התחנך, ובשנת 1934 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1935 עלתה המשפחה ארצה. יהודה נשאר בחו”ל כדי לסיים את לימודיו התיכוניים ועלה בשנת 1936.
בשנת 1937 התגייס לפלוגות בית”ר ולמד שימוש בנשק. בו בזמן למד כלכלה בהתכתבות באוניברסיטת גנואה וגם נסע לשם לתקופת מה, והעמיק בה את ידיעותיו הצבאיות בעזרת שני ידידים: קצין בצבא ותעשיין נשק. משחזר ארצה, למד בבית הספר למשפטים ולכלכלה בתל אביב והצטרף ללח”י. בעקבות המעצרים הרבים, עבר לנתניה, שינה את שמו לאריה, עבד בליטוש יהלומים, ולימד שימוש בנשק.
בשנת 1946 חזר לתל אביב. בזכות ידיעותיו הטכניות, מונה לראש המחלקה הטכנית של לח”י. בכישרונו, בדבקותו במטרה ובדמיונו הפורה, פיתח, יחד עם צוות המחלקה, כלי נשק מתוחכמים וחומר נפץ רב עוצמה, ששימש לפיצוץ רכבות, מתקני הנפט בחיפה, בניין הסוֹראיה ביפו, ועוד. מחלקתו גם בנתה סליקים ובונקרים.
לאחר החלטת האו”ם על החלוקה, והתקפות הערבים על הישוב, התעוררה מחלוקת חריפה בינו לבין מרכז לח”י. יהודה גרס שיש להתפרק ולמסור ל’הגנה’ את אמצעי הלחימה שבידינו. המרכז התנגד לכך נחרצות וגרס כי “לא הסכמנו לחלוקה בכלל ובירושלים בפרט. המדינה עוד לא קמה ועוד בעיות גורליות רבות על הפרק, ומכל מקום עוד מוקדם מאוד לדבר על התפרקות”. אך יהודה התעקש והודיע שאינו מקבל את החלטת המרכז ויפעל על דעת עצמו. חברים רבים ניסו להניאו מאיומו, בהסבירם שלא ייתכן שחבר אחד יקבל החלטה כה גורלית, בניגוד לדעת הכלל, ואף יבצע אותה. לא נמצאה כל דרך למנוע ממנו את ביצוע איומו.
הוא הועמד לדין המחתרת, בו נחלקו הדעות. בהעדר מוצא אחר, הוחלט במרכז, לאחר לבטים קשים ובכאב לב, להוציאו להורג. ביום ד’ בשבט תש”ח, 15 בינואר 1948 הוא נורה למות. כעבור כשלוֹשה שבועות נשלחה הודעה על מקום המצאו, והוא הובא לקבורה על ידי משפחתו בבית הקברות בנחלת־יצחק.
יהודה היה בעל כישרונות רבים, נעים הליכות וידיד טוב לחבריו במחתרת, וכאשר נודע על מותו, גרמה להם הידיעה לזעזוע קשה. רק כעבור 34 שנים צורף שמו לרשימת חללי לח”י, ובטקס, בנוכחות בני משפחתו, הוענקו לאביו בן המאה אותות על”ה ולח”י.
