עזריאל זליג, בן נפתלי הרץ ואסתר רבקה, נולד בירושלים בי”ג סיוון תרפ”ג, 28 במאי 1923, דור חמישי בארץ. כשהיה בן אחת עשרה עברה המשפחה לחיפה ושם המשיך את לימודיו בבתי ספר דתיים ואחר כך ב’גימנסיה ביאליק’. סבו מצד אביו, עלה ארצה במו רגליו מהונגריה בהיותו בן שש, יחד עם אביו. הסב היה ממקימי ‘נחלת שבעה’ בירושלים ומפורצי החומות. מראשוני המדפיסים בארץ יחד עם הסבתא שהייתה חלוצת פועלות הדפוס.

בשנת 1937 היה עזריאל מדריך בבית”ר חיפה ולאחר שנתיים התגייס לארגון הצבאי הלאומי.

לאחר הירצחו של יאיר הצטרף לשורות לח”י, והיה ממונה על המודיעין בחיפה, עד מעצרו, בשנת 1944. הממונה עליו היה שמעון שימנסקי – בר יהושע. כינוייו במחתרת היו: ‘גיורא’, ‘בן יעקב’, ‘שלומי’, ‘חרמוני’.

בשנת 1942–1944 השתתף בפעולות לח”י יחד עם חברו הקרוב, שבתאי דרוקר, ‘ציון’, שנהרג לאחר מכן ביבנאל יחד עם מנחם לונץ, ‘אליעזר’. בפסח תש”ד נפצע עזריאל בברכו, במרכז הכרמל. כעבור שלושה ימים נתפס, עקב הלשנה, בבית הוריו. הוא נחקר בבולשת, נותח בבית החולים הממשלתי, ונכלא בכלא עכו. שם צורף ל’שבעת המסוכנים’ (מנהיגי לח”י שהועברו לשם ממחנה מזרע).

עזריאל היה בין ה־251 שגורשו לאפריקה ביום 19 באוקטובר 1944. הוא הוחזק כארבע שנים במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קארתאגו בסודן, וגילגיל בקניה.

ביום 15 במאי 1945 השתתף יחד עם חבריו, עמרם קהתי ומשה דוד אייכנבוים, בבריחה נועזת ממחנה סודן, על ידי חיתוך גדרות התיל. עזריאל נורה בכף ידו על ידי חיילים מקומיים שהקיפום בהרי סודן, והשלושה הוחזרו למחנה המעצר.

בשנות המעצר פרסם שירים בעיתונים ובכתבי עת בארץ (‘גליונות’, ‘הארץ’, ‘לדור’, ‘עתידות’) וכתב העת ‘בדד’ שהופיע בכתב יד במחנה קניה. רק אחרי הכרזת העצמאות, ביום 12 ביולי 1948, הוחזר עם אחרוני הגולים לישראל.

בין מקצועותיו: מורה, פרסומאי, מנהלן, איש שיווק.

אשתו היא הזמרת שולמית לבנת. ילדיהם: שרת החינוך, לימור לבנת, ונעם לבנת, המתגורר, עם אשתו וששת ילדיהם, באלון מורה – שכם.

עזריאל נפטר ביום י’ באייר תשע”ה, 29 באפריל 2015 והובא למנוחות בבית העלמין ירקון.