עמנואל נולד בט”ו בטבת תרע”ה, 1 בינואר 1915 בווילנה, שהייתה אז בשליטת רוסיה, לאביו, אברהם בן־שמעון כץ, ציוני מובהק ולאִמו, עדינה בת ר’ יוסף ואתיל פרוז’אן, שהייתה מורה פרטית. עוד בילדותו נגלו כישרונותיו הברוכים והוא למד עברית, תנ”ך וגמרא בהדרכת מורה פרטי. בגיל 10 נתקבל לגימנסיה העברית ואחר למד בגימנסיה “אפשטיין”, בה שפת ההוראה הייתה פולנית. בגיל 12 הצטרף לתנועת בית”ר, הקים תא בית”ר בגימנסיה והוציא חוברות לתלמידים ברוח התנועה. כיהן כמפקד בית”ר בוילנה והיה חבר במפקדת הגליל.

עלה ארצה בשנת 1934, התקבל כסטודנט למתמטיקה באוניברסיטה בירושלים ולמד שם עד שנאלץ להפסיק את לימודיו בשל קשיי פרנסה. עבר לרמת גן, שם עבד כמזכיר הסתדרות העובדים הלאומיים. כעבור זמן מה התחיל לעבוד כחבר מערכת עיתון “הבוקר”, בעקבות פרסום מאמרו “געגועי הגזע של היהדות המתבוללת”. בשנת 1940 נשא לאשה את חנה, בת שלמה גלבר מוורשה, שעלתה ארצה בשנת 1934. נולדו להם שני ילדים ושבעה נכדים.

היה חבר באצ”ל ובפילוג הצטרף אל יאיר וללח”י. היה פעיל בכתיבת מאמרים ובהסברה הרעיונית של המחתרת. שימש חבר מערכת ביטאון לח”י, “החזית”. חיבר את המאמר: “האימפריה שוקעת יהודה עולה”, שהשאיר בשעתו רושם רב בארץ ומחוצה לה. עמנואל נעצר עליידי הבולשת הבריטית והוחזק במשך זמן ממושך במחנה לטרון. עבד ב”המברק”, עיתון לח”י שנוסד בשנת 1948, סמוך להכרזת המדינה.

היה חבר מערכת “הסולם” והשתתף גם בעיתון “חרות”. את תולדות לח”י הנציח בספר “לוחמי החופש בישראל”. כתב את קיצור תולדות לח”י בחוברת לוחמי חרות ישראל ולח”י. במשך ארבע שנים (תשכ”ג–תשכ”ז), ערך סידרת חוברות חודשיות בשם “לפיד”, לחינוכו של “הנוער העובד והלומד” ברוח לאומית. לימים עבד בעיתון היהודי “לעצטע צייטונג”.

בפעילותו הספרותית הוציא שני ספרים של פלוטרך, “חייהם של גדולי יוון ורומא”. ערך את כתביהם של פרטיגרילי ובוקצ’יה, “תנ”ך באמנות” וכתבים מקוצרים של סופרים דגולים לנוער (תירגם את הכרך הראשון).

עמנואל נפטר ביום ב’ בכסלו תשל”ט, 3 בדצמבר 1978 והובא למנוחות בבית העלמין קרית שאול בתל אביב.