ציונה נולדה להוריה מרים ויחיאל יפת, ביום ה’ בניסן תרע”ח, 18 במרץ 1918, בכרם התימנים בתל אביב. הוריה עלו לארץ הקודש בתחילת המאה, הרבה מן הדרך עשו ברגל. האב כיהן כרב ושוחט בכרם, והפרנסה היתה בצמצום. למשפחה נולדו חמישה ילדים.

ציונה, ברוכת כחשרונות ובעלת אישיות כובשת. רינה ניקובה, רקדנית וכוריאוגרפית ידועה בארץ, מתפעלת מדמותה ויציבות גופה, מזמינה ומצרפת אותה לחוג תלמידותיה. ציונה המוכשרת מתקדמת במהירות ויוצאת עם הלהקה להופעות בלט. למרות עיסוקים אלה, ציונה לא מזניחה את לימודיה, מסיימת בית ספר עממי ושנתיים בתיכון. דבר שנחשב כהישג נכבד באותם ימים.

כבת למשפחת רב ושוחט, לא נראה בעיני אחיה המעמד של רקדנית בלט, המופיעה בפני קהל. הם דרשו ממנה להפסיק, ואפילו קשרו אותה לעץ. למרבה האירוניה, דווקא אביה היה זה אשר תמך בה ועמד לימינה.

בשנת 1938 נישאה לאהרן כהן, ומיד אחרי הנישואין יצאה עם הלהקה לסיבוב הופעות ברחבי אירופה, סיבוב שזכה להצלחה גדולה. משחזרה, עבר הזוג לגור ברחוב הס בתל אביב, ושם נולדו שלושת ילדיהם, בני, יהודית ויחיאל. הקריירה שלה כרקדנית הסתיימה – אהבתה לעולם האמנות נשארה. היא אהבה מוסיקה קלאסית. תענוג מיוחד מצאה בטבע. מאחר ולא הייתה לה אפשרות לצאת אל הטבע, יצרה אותו בעצמה, בגינת הפרחים והירקות שגידלה בחצר ביתה. רבים מאנשי התרבות בארץ, שהתיידדו עם הזוג, לימדו אותה לדבר אידיש וגרמנית.

בעלה, אהרן, היה חבר באצ”ל. עם הפילוג שחל בשנת 1940, הלך עם יאיר ללוחמי חרות ישראל. ציונה הלכה עמו, ומאז הייתה קשורה למחתרת בכל נפשה. אחרי שבעלה נאסר, והיא מטופלת בשלושה ילדים, שימש ביתה מרכז ובית ועד לפגישות חברי המחתרת וראשיה. כאשר נותרה ללא הכנסה, יצאה לעבוד במשק בית כדי להאכיל את ילדיה, אך כל נצרך מחברי לח”י מצא בביתה צלחת מרק.

אחרי קום המדינה, שוחרר אהרן מהכלא, ואחרי שנים של פרידה התאחדו שוב.

אהרן נפטר ביום י”ב בשבט תשמ”ז, 11 בפברואר 1987, כשבקשתו הינה למות בביתו. על אף כל יועציה ובעזרת ילדיה, ציונה בעלת הלב הרחב, הרגיש, הביאה אותו לביתם עם כל המיתקנים הרפואיים הנלווים. האושר שראתה על פניו היה גמולה. כעבור יום או אולי עוד באותו לילה, נפטר כשחיוך על שפתיו.

ציונה נפטרה ב ביום כ”ט באדר תשס”א, 24 במרץ 2000. הותירה שלושה ילדים ונכדים.