מנחם, בן יעקב ובלומה, נולד ביום א’ בשבט תרפ”ד, 7 בינואר 1924 בתל־אביב. המשפחה עברה לכפר־סבא ומנחם למד בבית־ספר “מזרחי” ובישיבה שם. היה מדריך פעיל בתנועת “בני־עקיבא” ואחר־כך “בבית”ר”. כמוהו כאחיו הגדול ממנו בשנתיים – יהושע כהן, “שפסל” – החל את דרכו המחתרתית בשורות האצ”ל שלפני הפילוג. כאשר סירבו לקבלו בגלל גילו הצעיר, הלך והביא עימו רובה, לאות שבגר והוא ראוי להימנות על שורותיו. עם הפילוג, עבר ללח”י. בכפר סבא עבד כפועל חקלאי ועזר להוריו.

“היה נער רגיש, ביישן ומופנם ולו עיניים שחורות רושפות, ער למצוקות הזולת ושש לעזור. אוהב ספר, כותב יפה חיבורים ומכתבי אהבה” (מזכרונותיה של ר.א. חברתו מבית”ר כפר־סבא).

לאחר בריחת ה־20 מלטרון, נאלץ מנחם לעזוב את ביתו ואת המושבה ועבר לעבוד בבית הדפוס של לח”י. הועבר לתל־אביב כמדריך נוער, אחר פעל בירושלים, ולבסוף, בשנת 1946, נשלח לסניף לח”י בחיפה.

עם גילוי ניסיון ההתנקשות במפקדת הבולשת הבריטית בחיפה, נעצר מנחם ונשלח ללטרון. משם עשה ניסיון נועז לברוח. הוא הצליח לעבור את גדר התיל ושדה המוקשים, אך נתפס כשכבר התרחק מן המחנה.

עם פריצת כלא עכו, היה מנחם בין המגורשים לקניה. שם השתתף בחפירת מנהרת הבריחה. כתוצאה מכל התלאות והנדודים שעברו עליו, חלה בדלקת קרום המוח ושכב שבועות על מיטת חוליו במחנה העצורים. עם החזרתם של גולי קניה ארצה, התגייס מנחם לצבא. הוועדה הצבאית פסלה אותו משירות פעיל, אך הוא התייצב שנית במקום אחר והערים על הרופאים. וכך נתקבל לפלוגת הקומנדו בחטיבה 8.

נפל ביום כ”ד בתשרי תש”ט, 27 באוקטובר 1948 בקרב על מבואות בית־גוברין. משנפצע בפגז, ביקש מחבריו להניחו ולהמשיך במערכה. כשלקחוהו אחר כך בזחל, נפגע כלי הרכב בפגז ועלה באש. מנחם הוצא ממנו, אך עד שהובא לתחנת העזרה הראשונה, איבד דם רב ומת. למחרת נקבר בכפר ורבורג.

מנחם מנדק’ה בפי חבריו היה דמות טיפוסית של לוחם חרות ללא חת, שכל אישיותו והוויתו התבטלו בפני המטרה.