יהודית נולדה בזיכרון יעקב בחנוכה תרצ”ב, דצמבר 1932, להוריה: שולמית ממוצא תימני וילידת זיכרון יעקב אף היא, ואהרן, שעלה בשנות העשרים מתימן. במשפחה חמישה ילדים נוספים: חיים, דוד, צִלה, איתמר ומאירה.
בחיפושיה אחר מקורות פרנסה, נדדה המשפחה להרצליה ולרעננה, עד שהשתקעה בשכונת נוה־צדק בתל אביב. כאן גדלה יהודית, סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר העממי “השחר” והמשיכה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בעזרת סטיפנדיה אותה קיבלה עקב הצטיינותה.
יהודית הייתה מקובלת על חבריה בגלל אופייה הצנוע ואהבתה לעזור לזולת. תחביביה היו קריאה ואף כתיבה. חיבוריה ושיריה היו שם דבר בקרב מוריה וחבריה. אוסף של יצירותיה, שנמסר בשעתו ללח”י, אבד, למרבה הצער.
על אף הרקע הלאומי של משפחתה – אחיה חברים היו באצ”ל – התנגדו ההורים לחברותה בלח”י, משאך נודעה להם במקרה עובדה זו. הם “יותר מדי רוצים להילחם”, כפי שהתבטאה האם לימים. הם גירשו אותה מהבית למספר חדשים, אך יהודית לא ויתרה. לבסוף ביקשו ממנה לחזור הביתה, על אף שלא השלימו עם פעילותה המחתרתית. נוצרת מעין “שביתת נשק”: הם ניסו להצר את צעדיה המחתרתיים, ואילו היא הסוותה תקריות בפעילותה המחתרתית כתאונות “רגילות”. כאשר החביאו את בגדיה ונעליה, היא הופיעה לפגישה, ביום גשם, בחולצה דקה, מכנסי חאקי קצרים ויחפה. כאשר נערים מ”הנוער העובד” שברו את ידה בשעת הדבקת כרוזים בגבעתיים, היא סיפרה בבית שנפלה מאופניים.
גם את היציאה לקורס ברעננה הסוותה יהודית וסיפרה כי היא יוצאת עם בני כיתתה לעזרה בקיבוץ אשדות יעקב, בו היה חבר גם דוד אִמה, יוסף עודד. הוריה רכשו עבורה למטרה זו מזוודה ובגדי עבודה. כשבוע ימים לאחר־מכן הגיעו לבית המשפחה שני צעירים, אנשי לח”י, ובפיהם בשורת איוב על גורלה של יהודית – היא נפצעה אנושות כאחת מ”ילדי רעננה” בכ”ח בחשון תש”ח, 11 בנובמבר 1947, ונפטרה למחרת כ”ט בחשון תש”ח, 12 בנובמבר 1947.
יהודית נקברה ליד חבריה בנחלת־יצחק. מחשש מפני הבולשת הבריטית, נכחה בהלווייתה רק האם, אף היא כאלמונית. לימים הגיעה האם אל הסוהרת ששמרה על יהודית בימי גסיסתה ומפיה נודע לה כי החוקרים הבריטים ניסו להוציא מפיה, אולי אף בעינויים, שמות של אנשי לח”י, ללא הצלחה.
יהודית כהן-מגורי ודבורה דנון בתקופת פעילותן במחתרת.
