יצחק נולד בעיר בצרה בעירק בשנת 1930 להוריו שושנה ויעקב. אביו הגיע לארץ ישראל בשנת 1931 מתוך מניעים ציוניים. לאחר שהתבסס מבחינה חומרית, העלה ארצה את שאר בני משפחתו – אשתו וארבעת ילדיו. המשפחה התיישבה בירושלים. האב היה פעיל בהעלאתם לארץ של יהודי עירק ועסק עבורם בזיוף “סרטיפיקטים” (אשרות עליה של ממשלת המנדט הבריטי). בזכות פעילות זו, הצליחו משפחות רבות מבין יהודי עירק להגיע ארצה.

יצחק למד ב”חדר” ובישיבה והיה תלמיד מחונן. בעקבות אחיו יוסף, המבוגר ממנו, הצטרף לבית”ר ולאחר זמן קצר, למרות גילו הצעיר, התגייס לאצ”ל. לימים פרש מהאצ”ל ועבר ללח”י. כנער צעיר, הועסק בהדבקת כרוזים בחוצות העיר ובהפצת חומר הסברה בתיבות דואר ובמקומות ציבוריים.

באחת הפעמים שבה הדביק כרוזים, נתפס על ידי שוטרים בריטיים, הובא למעצר והועמד לדין. משפחתו שכרה לו עורך דין. כדי להביא לשחרורו, נקט עורך הדין בתכסיס: הוא טען כי הנער פגוע מוחין ואינו מבין את תוכנו של הכרוז אותו הפיץ. כדי לתמוך בטענתו, הועיד עורך הדין את רב הישיבה בה למד יצחק וזה העיד כי הנער אינו מסוגל להבין את תוכנם של הכרוזים. בנוסף, לפני המשפט, ניתנו ליצחק חולצה וזוג מכנסיים קצרים, כדי לשוות לו מראה צעיר יותר. בשל עדות הרב ומראהו הצעיר של יצחק – הוא זוכה ושוחרר.

יצוין, כי משפטו נערך ביום משפטם של פיינשטיין וברזני, שנדונו למוות ופוצצו את עצמם ברימון יד ערב הוצאתם להורג בתליה. אנשי הבולשת לא השלימו עם פסק דינו של יצחק: הם ארבו לו מחוץ לבית המשפט וברגע שיצא, עצרו אותו שנית ושלחו אותו למחנה המעצר המנהלי בלטרון, שם ישב שלוש שנים. לאחר מכן הועבר לעתלית ומשם השתחרר אחרי הכרזת במדינה, במאי 1948 וצאתם של הבריטים מהארץ.

יצחק הספיק עוד להשתתף יחד עם חבריו מלח”י בלחימה בגבול יפו ותל אביב נגד הפורעים הערבים ולאחר מכן התגייס לצה”ל.

בשנת 1956 נשא לאשה את לאה שהינו ולזוג נולדו שלושה ילדים ונכדה.

יצחק נפטר ביום א’ בתשרי תשמ”ו, 16 בספטמבר 1985 והובא למנוחות בבית העלמין בחולון.