יוסף נולד ביום י”ז בכסלו תרפ”ד, 25 בנובמבר 1923 להוריו עזרא ותמר באלכסנדריה, מצרים. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1935 ויוסף בן ה־12 למד כאן בבית ספר תיכון. עם סיום הלימודים, למד את מקצוע הדפוס ועבד בו.
יוסף התגייס ל”הגנה” והתמיד בהשתייכותו לשורותיה. במשך הזמן גברה בקרבו אי הנחת מהתנהגותָם של “היישוב המאורגן” וה”הגנה” כלפי מעלליו האנטי יהודים של שלטון המנדט הבריטי מחד־גיסא, והמחתרות הלוחמות, “הפורשים”, מאידך גיסא. פרסומי “החזית” של לח”י, שהגיעו לידיו, דיברו אל ליבו, ובשנת תש”ד, 1944, עזב יוסף את ה”הגנה” והצטרף ללח”י.
קרוב לארבע שנים חי יוסף – עתה בכינויו המחתרתי אמנון – חיי מחתרת קשים, אך עם זאת מלאי סיפוק ותחושת ייעוד. כעובד דפוס סייע לא מעט לפעילות המחתרת בשטח חיוני זה. לאחר קום המדינה, התגייס יוסף לצה”ל במסגרת הגיוס של אנשי לח”י, ועם חבריו הצטרף לחטיבה 8, היא “חטיבת הזקן”, על שם מפקדה יצחק שדה. הוא שרת בגדוד השריון 82, בשורותיו לחם ב”מיבצע דני”, ב”מיבצע יואב”, בכיבוש באר־שבע וב”מיבצע חורב” – עד לאבו־עגילה ואל־עריש – ובחזרה, בנסיגה המוכתבת מלמעלה בלחץ המעצמות.
עם סיום קרבות מלחמת העצמאות ופירוקה של חטיבה 8, הצטרף יוסף לחיל־האויר. הוא שירת כאיש קבע בַחַיִל עד שנת 1953, ומשהשתחרר, הוצב למילואים בחזרה לחיל השריון.
בשנים המועטות בין שחרורו לבין “מיבצע סיני”, החל לעסוק במו”לות. הספרים שהוציא לאור היו במסגרת “הספריה הישראלית” ו”הקורא”. עם פרוץ מערכת סיני נקרא יוסף לשירות מילואים פעיל ביחידת השריון אליה הוצב, ובאחד מקרבות היחידה, ביום כ”ז בחשון תשי”ז, 1 בנובמבר 1956, נפל. הוא הובא לקבורה בבית־הקברות הצבאי לשעת חרום בשלח, וביום י”ב בחשון תשי”ח הועבר למנוחת עולמים לבית הקברות הצבאי בקרית שאול. הניח אשה, ציונה לבית יוניוב, שהייתה אף היא חברת לח”י ושלושה ילדים.
