דוד נולד בירושלים ביום ח’ בשבט תרצ”ב, 16 בינואר 1932. אביו, אברהם, היה אף הוא יליד ירושלים ואמו, אסתר, נולדה בביטולה שבמקדוניה. היו לו שני אחים, חיים הבכור ויעקב, שהיה הבן השני, ושתי אחיות, שרה וטובה, שנולדו אחריו. חיים היה באצ”ל ויעקב היה בהגנה.

דוד גוייס ללח”י על ידי חיה בן דב – “יעל” ומפקדו היה אלכסנדר רובוביץ’ – “חיים”. בתחילת דרכו בלח”י עסק דוד בהדבקת כרוזים, כמו גם בניפוץ פנסי תאורה וחבלות ברכבי צבא ומשטרה בריטיים. באחד מהימים הוא וחברו, חיים לוי, נתפסו על ידי הבריטים כשהם מדביקים כרוזים ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים והושלכו למעצר בקישלה. הם שוחחו ביניהם בספרדית כדי שלא יובנו על ידי האחרים. פנה אליהם שוטר ערבי מאבו גוש, שכינה את דוד בכינויו, “נמרוד”, ולתדהמת שניהם אמר שהוא יסייע להם להימלט מהמעצר. הוא אמר להם לטפס על צינור הביוב שהיה ליד הגדר בחצר בלילה וכך עשו והצליחו להימלט.

לימים אחיו חיים נעצר והועבר למעצר בלטרון, שם שהה חמישה חודשים. דוד, שחשש שהבריטים עלולים לתפוס גם אותו, עזב את הבית וישן במגרשים של חניוני אוטובוסים, בבתי כנסת, בגג של בית הספר אליאנס, או אצל חברו, יחזקאל ברזני – “דניאל”, שהיה אף הוא חבר לח”י. על מנת להתרחץ, נהג דוד ללכת לבתי המרחץ וחברים דאגו להביא לו אוכל. בשעת דחק, הוא נאלץ לקחת כסף מילדים שהתרימו למען הקרן הקיימת את קופותיהם.

לאחר קום המדינה ופירוק המחתרת, למרות גילו הצעיר, התגייס דוד לצה”ל יחד עם עוד 25 אנשי לח”י ואצ”ל. מכיוון שידע להשתמש בנשק, הוא סופח לחטיבה 8 על מנת לסייע ללוחמים, ונטל חלק בקרבות ברמלה, לוד, יפו, פאלוג’ה ובאר שבע. לאחר ההפוגה השניה, אביו הלך לקצין העיר עם תעודת הלידה שלו והתלונן על כך שגוייס למרות שהוא רק בן 16 וחצי. מפקד הגדוד שלו אמר לו להחזיר ציוד ולשוב הביתה, אולם דוד סירב.

לאחר שחרורו מצה”ל, דוד עבד 25 שנה כנהג משאית ועוד 32 שנים כנהג מונית וכסדרן מוניות. כיום הוא פנסיונר ומקפיד לחלק דיסק המתאר את סיפורו ואת פעולות לח”י ואצ”ל בארץ. דוד נשוי באושר לחיה ולהם ארבעה ילדים, עשרה נכדים, שבעה נינים ועוד אחד בדרך.