אהרן בן יונה ויחיאל נולד בעדן בשנת 1913. בשנת 1922 עברה המשפחה למצרים, לקהיר. אהרן למד בבית ספר אליאנס (כי"ח). בשנת 1926 ניסתה המשפחה לעלות לארץ ישראל, אך בהגיעם לקנטרה, הוחזרו למצרים. בשנת 1928 הצליח אהרן להגיע ארצה עם אִמו. בשנת 1934 אירגן עליית יהודים ממצרים בספינת משא. הוא התגורר בכרם התימנים, הצטרף לבית"ר והתפרנס מעבודה בבניין. באותה תקופה הצטרף להגנה.

בשנת 1937 עבר לאצ"ל, הועסק במודיעין, בתרגום מסמכים מערבית ובפעולות תגמול נגד הפורעים הערבים, במאורעות תרצ"ו־תרצ"ט. היה מעורב בהתנגשויות עם הערבים בגבול תל אביב ויפו. באוגוסט 1938, בהיותו מחופש לערבי, הכניס מוקש ליפו שגרם לנפגעים רבים, כתגמול על פגיעת הערבים באזרחים יהודים שלווים. לא הייתה בו שנאה לערבים והוא פעל מתוך הכרה בצדקת המעשה ובשליחות הארגון.
ב־1935 נשא את חברתו ציונה לבית יפת לאִשה.

אהרן נאסר עם הקורס של האצ"ל במשמר הירדן, ונידון, עם יתר חבריו, ל־10 שנות מאסר. תחילה ישבו בעכו, ואחר – במחנה המעצר במזרע. בהיותו במעצר, התפלג האצ"ל, והוא הצטרף ללח"י. בשנת 1942 שוחרר, אך לא מצא קשר אל המחתרת, כי זו הייתה תקופת השפל שלאחר רצח יאיר. לאחר בריחתו של יצחק שמיר (מיכאל) ממזרע, חודש הקשר עם אהרן והוא חזר לפעילות מלאה. הוא עסק בגיוס חברים, בארגון מקומות מחסה למבוקשים על ידי השלטונות, הקים קשרים עם ערבים לצורך רכישת נשק וחומרי נפץ, ועבר קורס מפקדים מתקדם.

ביולי 1947 יצא למצרים וקיבל שם את הסניף שעסק בגיוס צעירים, בתעמולה ובהברחת יהודים ארצה. עם קום המדינה ניסה לצאת ממצרים לאיטליה, אך נאסר בנמל אלכסנדריה בחשד של ריגול. הועמד למשפט צבאי, אך אשמתו לא הוכחה והוא נידון רק לשנה וחצי מאסר ולקנס. לאחר שריצה את עונשו, סרבו לשחררו "עד שתשוחרר פלסטין". הוא פתח בשביתת רעב, עד ששוחרר במאי 1950 והורשה לצאת לאיטליה. ישב במחנה עולים בברינדיזי וביוני 1950 הגיע ארצה.

בשנת 1950 יצא לחו"ל בשליחות ביטחונית של המדינה וחזר כעבור כשנתיים. לאחר שובו עבד כפקיד בעיריית תל אביב עד צאתו לגמלאות. לאחר מכן המשיך לעבוד בהובלת דברי ערך בחברת 'ברינקס'.

אהרן נפטר ביום י"ב בשבט תשמ"ז, 11 בפברואר 1987. הניח אִשה, בת, שני בנים, ונכדים.