ב־26 באפריל 1944 ברח ד”ר ישראל (שייב) אלדד מפני שוטרים בריטים שבאו לעצור אותו. במהלך בריחתו הוא ניסה להחליק למטה על מרזב מהקומה השלישית של בניין מגורים, נפל ונפצע בגבו. הוא אושפז ולאחר מכן הועבר לכלא ירושלים. מאוחר יותר הוא הועבר ללטרון.
עקב פציעתו, פעם בחודשיים הובא אלדד למרפאתו של ד”ר טרוי, ברחוב הנביאים 48 בירושלים, על מנת להחליף את הגבס או את החגורה. השמירה עליו לא היתה הדוקה במיוחד – 2-3 בלשים או שוטרים, לפעמים ארבעה, לפעמים רק אחד. אלדד כתב “אילו היה עוז לגופי כמידת העוז אשר לרוח והיכולת לזה כאשר היכולת לזו והייתי משתחרר במחי יד אחד”. במקום זאת, במשך זמן רב הוא לוחץ על אנשי לח”י שיפעלו על מנת לשחרר אותו ומציע לעשות זאת בזמן שהוא מבקר במרפאה.
התוכנית שהגה גרנק היתה ששלושה לוחמים ימתינו בחנות שברחוב צ’נסלור הסמוך וישמשו כוח חיפוי, שייכנס לפעולה אם השוטרים ינסו להתנגד, אם תגיע תגבורת או אם יתרחש מרדף. שלושה לוחמים נוספים יוצבו בעמדת חיפוי מול המרפאה וארבעה לוחמים ייכנסו למרפאה לאחר שאלדד יובא אליה, ישתלטו על השוטרים ויוציאו אותו. בנוסף, שני לוחמים ינהגו במכוניות המילוט. מכיוון שלא היה ביכולתם לדעת מתי יובא אלדד למרפאה, הם היו בכוננות במשך כשבועיים, מתצפתים על המרפאה וממתינים עד שאלדד יובא אליה.
דוד שומרון – “עלי” מעיד על ההכנות לפעולה: “כמקום ריכוז בחרנו את דירתו של אחד מאנשינו – לא רחוק מרחוב הנביאים. החל מיום המחרת התחלנו מחכים שם. היינו שנים-עשר איש. נפתלי [מנחם כהן] עם שני צעירים – בתור עמדת חיפוי מצד רחוב צ’נסלור – למקרה של רדיפה. נהג המכונית שימש להעברת הדוקטור, ארבעה בחורים לשחרור עצמו, דב [יעקב גרנק], ועוד שני בחורים איתי, לעמדת החיפוי מול הבית. שלושה מבין המתפרצים, שהיו מזויינים באקדחים, לבשו חלוקים לבנים ונראו כסניטרים של בית חולים. לבצלאלי [יצחק בן-משה] – הרביעי מביניהם – קשרנו תחבושות על רגליו וידיו ועל פניו סדין ושמיכה… הסניטרים היו צריכים לשאתו על ידיהם, כפצוע קשה, ולהכניסו אל הרופא. דבר זה לא היה מעורר כל חשד אצל השוטרים. בחורה אחת עמדה בתצפית והיתה צריכה להודיענו על בואו של הדוקטור. באותו היום לא הביאו את ד”ר שייב. למחרת חיכינו שוב. הפעם הובאו קלפים ואחדים מהבחורים ישבו לשחק. אחרים קראו עיתונים או ספרים… אחרי שבועיים של ציפיה לשווא – התחלנו מתייאשים: ‘כנראה שהאינפורמציה לא היתה נכונה’ אמרו אחדים. ‘נחכה כאן עד הסוף’ נזף בהם דב. ‘בסופו של דבר – הוא מוכרח לבוא – ואף אם נחכה לו כאן שנה תמימה’. לא חיכינו שנה. למחרת הוא בא” (חיילים אלמונים, עמ’ 409).
בבוקרו של ה־7 ביוני 1946 אסף את אלדד טנדר ממחנה לטרון, שהוביל אותו ושני עצירים נוספים לירושלים. בדרך כלל אלדד ושומריו היו יורדים ליד המרפאה ולאחר מכן היה הטנדר מוריד את העצירים האחרים בבית החולים הממשלתי, אולם הפעם משום מה השתנה הסדר. לוחמת לח”י שעמדה בעמדת תצפית, הודיעה לשאר הלוחמים שאלדד נכנס למרפאה ותיארה את הכוחות המלווים אותו.
לפני שנכנסו למרפאה, הסרג’נט מנסה להוריד את האזיקים מאלדד. בקושי רב הוא מוריד אזיק אחד, אך את השני הוא אינו מצליח להוריד והוא מתנצל על כך. הוא מלווה את אלדד פנימה. במכונית נשארים הנהג ושוטר נוסף ושני שוטרים נשארים בחוץ. לאחר זמן מה עוברים לידים מספר חיילים בריטים חמושים ונעצרים בקרבתם.
חדר ההמתנה של המרפאה מלא בנשים וילדים, אולם ד”ר טרוי איננו. אלדד והסרג’נט מוכנסים לחדרו של הרופא וממתינים לו. הסרג’נט מניח את הטומיגן שלו על השולחן והוא ואלדד מתיישבים. הסרג’נט מנסה שוב להוריד את האזיק, אך לשווא. אחות מביאה לשניהם משקה קר ועיתון – “דבר” לאלדד ו”פלסטיין פוסט” לסרג’נט. בעוד האחרון קורא בשלווה, אלדד ממתין, מתוח. לפתע נשמעת המולה מחדר ההמתנה.
על פי תוכניתו של גרנק, המכונית ובה כוח הפריצה נעצרה ליד המרפאה. ה”סניטרים” הוציאו את הפצוע המדומה ונכנסו פנימה. שני השוטרים החמושים שנותרו בחוץ ניגשו, כנראה מתוך זהירות, ונעמדו משני צידי השער. גרנק ניגש אליהם, שלף מולם את אקדחו, פרק מהם את נשקם והכניס אותם לחצר. הוא פועל כה במהירות, עד שהחיילים שבחוץ כלל לא הרגישו במתרחש.
בתוך המרפאה, בן-משה נעמד במהירות על רגליו, פרץ לחדר הרופא באקדח שלוף ופקד על הסרג’נט להרים את ידיו. הבריטי ניסה לתפוס את הטומיגן שנח על השולחן, אבל בן-משה ירה ופצע אותו. אלדד מיהר החוצה כששני לוחמים רצים לידו ומלווים אותו. הם נכנסים במהירות למכונית הממתינה להם, מצויידים ביותר נשק ממה שהגיעו עימו, שכן הם החרימו את הנשקים של שומריו של אלדד. הם נוסעים מהמקום במהירות, אך נורית לעברם יריה. מישהו מאנשי לח”י משיב אש, אולם גרנק פוקד “לא לענות, להתכופף”. עד מהרה המכונית נכנסת לסמטאות שקטות וריקות, שבאחת מהן ממתינה להם מכונית אחרת, שבה מחכה להם דרורה בן-עמי – “מאירה”. אלדד וגרנק נכנסים למכונית החדשה ונוסעים במהירות, מתרחקים מירושלים.
אלדד הובא לביתו של יצחק גזית – “יוסקה” בבני ברק, שם הסתתר ומשם ימשיך לפעול כאחד מחברי מרכז לח”י, יחד עם שמיר ונתן ילין-מור. יעקב בנאי כותב כי “כך הושלם שוב ה’קומפלט’ של המרכז… [אלא] גם הפעם לא נועד לשלישיה זמן רב לעבוד בצוותא” (חיילים אלמונים, עמ’ 411), שכן באוגוסט 1946 ייעצר שמיר, יישלח למחנה מעצר באפריקה וישוב ארצה רק לאחר עזיבת הבריטים וההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.
חלק ממשתתפי הפעולה
