משה נולד עם אחיו התאום, מנחם, בבית החולים “הדסה” בתל אביב, ביום ד’ בתשרי תרפ”ט, 8 באוקטובר 1928 להוריו זהבה וצדוק, חלוצים ציונים, שעלו לארץ בשנת 1924, והיו מראשוני המושבה מגדיאל, פועלים חקלאיים. האם עבדה במשק המשפחתי, הייתה עקרת בית וטיפלה בילדיה. האב, נוסף על עבודתו במשק, יצא לעבודות בניה ובעיקר עבד כמכונאי של בארות מים.

ההורים היו שומרי מסורת והאב שימש כגבאי של בית הכנסת, היה חבר בוועד המושבה ואחראי על השמירה בה. בביתם, שהיה מהאחרונים במושבה, קרוב לכפר הערבי ביר־עדש, היה סליק הנשק הבלתי לגלי של ההגנה. המקום שימש לחלוקת הנשק ליוצאים לשמירה בלילות ולהחזרתו בבקרים. כילדים, עזרו משה ואֶחיו לאביהם בטיפול בנשק. הם גדלו עם מודעות ביטחונית וידע שימוש בנשק.

משה ואחיו סיימו את לימודיהם בבית הספר העממי־דתי במגדיאל. היה חבר במכבי הצעיר, ומאוחר יותר הקים סניף של הנוער העובד במגדיאל. בסוף 1945 גויס ללח”י. בתחילה השתתף בהפצה ובהדבקת כרוזים. לעיתים עזר לו אחיו עמיקם, שהיה ילד.

משה השתתף בפעולות רבות של לח”י בשרון עד למלחמת השחרור, כגון: ניתוק כבלי טלפון של הצבא הבריטי, הורדת רכבת מהפסים בקלקיליה, יריות מהמארב על שיירות בריטיות, פיצוץ בקולנוע במחנה “דורה” בנתניה, ועוד.

בסוף 1947, עם פרוץ מעשי האיבה מִצד הערבים, כאשר משה יצא באחד הלילות לשמירה במושבה עם השומר מרדכי צוקרמן, הם נתקלו בחוליית ערבים שבאו להרוג יהודים. הערבים הקדימו לפתוח באש והרגו את מרדכי, ומשה נפצע קשה מחמישה כדורים.

בשנת 1948, לאחר הקמת המדינה, התגייס משה לצה”ל ושוחרר בשנת 1952 כנכה צה”ל. אחרי השחרור עסק בעבודות שונות והשלים לימודיו. בשנת 1958 עבר קורס למורי־דרך. מאותה שנה שימש כמנהל חברת “חמד תוֹרס” במשך 22 שנה. עבד גם כמורה־דרך לתיירים.

בשנת 1956 נשא לאִשה את חנה לבית שפיגל שעלתה לארץ בעליית הנוער. להם שתי בנות, שני בנים, ונכדים.

משה נפטר ביום ב’ בשבט תש”ע, 17 בינואר 2010 והובא למנוחות בבית העלמין במגדיאל.