דוד נולד בפולין בשנת 1913 . בן בכור לשרה לבית רוז’נסקי ולשלמה ינוביץ’. מלבדו כללה המשפחה את הבת, רבקה, ובן- הזקונים, יונה. רבקה נישאה והספיקה ללדת בן (אפרים) לפני מלחמת העולם השניה. למרות תחנותיו הרבות של דוד לזרזם לעלות ארצה, לא עלה הדבר בידו, וכל בני המשפחה ניספו בשואה
חברים מספרים
נאסרתי בנובמבר שנת 1940. הימים הם ,כידוע ימים טרופים של המלחמה בהיטלר, כל אחד כמובן חושב בכיוון זה, חוץ מהקבוצה שהעיזה לחשוב גם בכיוון אחר, תוך סילוק הצידה, יותר נכון השתחררות מהמועקה האירופית.
מצב הרוח בעולם בדרך כלל, הוא נגד גיס חמישי, עבדתי בבית חרושת ליציקת פלדה שהשתתף במאמץ המלחמתי .עסקתי בעשיית תבניות ליציקה שממנה התלכלכתי מאד. רכון הייתי מעל התבנית, לפתע מישהו נגע בכתפי, היה זה בעל הבית. הפניתי את הראש, והוא אמר לי: “באו אליך”. לפי האנשים שעמדו מסביבי הבינותי שזה הוא “הפח”. היו אלה שוטרים אנגלים בלבוש ציוילי, וכמה יהודים בתוכם. השנים המפורסמים בחיפה היו: “שינדלר וקנפלס”.
ידעתי שאצלי בבית נמצא באותו זמן, חומר מודיעיני של לח”י, שכן מלאתי תפקיד של מזכיר שרות הידיעות, החומר היה מספיק להביא את מחזיקו לתליה, והיה מספיק לסבך מלבדי עוד כמאה עשרים איש. מה שהפליא אותי היה, שבאו לקחת אותי ממקום העבודה ולא מהבית. לא יכולתי באותו הרגע לחשוב על שום התחמקות, כי קודם כל הייתי צריך לחשוב, מה יהיה גורל אותה מזוודה ואותו חומר חשוב שנמצא בכביסה המלוכלכת בחדר האמבטיה, ובעיקר החבילונת הקטנה, אסור היה שהיא תיפול בידי זר ,ובעיקר פתק אחד קטן שהכיל רשימת שמות של חברים שאתם אני בקשר.
שמחתי מאוד שדבר ראשון ששאלו אותי היה מה כתובתי. פירוש הדבר, שהם אינם יודעים את מקום מגורי.
ביקשתי מהם, שהיות ואני עובד בעבודה הקשורה במאמץ המלחמה, שיתנו לי אפשרות, להגיד לבעל בית החרושת כמה הוראות ביחס לעבודה שאני כרגע מפסיק ,מפני שחשוב מאוד שהיא תעשה ללא תקלות.
שאלה: האם באותו זמן לא פעל דוד פריצקר בחיפה?
תשובה: זוהי פרשה מיוחדת שאולי נתיחס אליה אחר כך.
ניגשתי אל בעל בית החרושת, לחצתי את ידו, תוך כדי הצבעה באצבע על העבודה שעשיתי הסברתי לו את המתרחש ובקשתי ממנו שימסור זאת למי שצריך לדעת ברגע שהופסקתי ממנה. התברר לי לאחר כך שהוא קיים את בקשתי, מבלי לגלות שום פרט. כוונתי היתה, שלפני שימצאו את דירתי, יסלקו מתוכה את כל מה שהיה בה ועשוי לשמש חומר מפליל כנגדי.
נלקחתי למשטרת חיפה, הכניסו אותי לחדר, הביאו שמיכות תלו על החלונות ,והתחילו להתכונן ולעשות עלי רושם שהנה יעשו בי, משהוא איום ונורא. אבל, נראה לי שמעשיהם היו ילדותיים מאד, שכן מעשיהם דוקא לא הפחידו אותי. בנין המשטרה היה ממוקם במרכז העיר, והחלונות בחדרים לא היו אטומים, ועל כן לא חשבתי שדוקא במקום זה, יוכלו לעשות משהוא איום .
הדבר העיקרי שהם רצו לדעת ממני בחקירה היה כתובתי. התשובה שנתתי להם היא, שבלא עורך דין אין ברצוני לדבר, אך מכות לא קבלתי.
כששאלו אותי, מדוע בכל זאת אני מסרב לדבר בלי עורך דין? עניתי להם, “שכרגע נמצאת בדירתי בחורה מחוץ לחיפה” והרי לא יהא זה הוגן מצידם להכניס אותה בענינים שלי, זה לא יתכן שלא אתן לה את האפשרות לצאת מהתסבוכת הזו, אסור לי לעשות את זה.
הושיבו אותי על ארגז, בלי לתת לי אוכל, עשו הכנות, כאילו לאיזה שהם עינויים אפלים. מידי פעם בפעם היה מישהו עובר מאחורי גבי מבלי שארגיש, וצועק לתוך אוזני “איפה אתה גר?”. הדבר נמשך, עד השעה אחת שתיים בלילה בערך. לא עשו לי שום דבר באותו מעמד רק רשמו פרוטוקול.
בערך בשעה שתיים בלילה, לקחו אותי לקישלה בחיפה. הוכנסתי לחדר קטנטן שהיה מלא ערבים ,הריח היה רע מאד, וכאן ראיתי מעשה מאוד לא מובן לי.
באותו רגע שהגעתי, הערבים קיבלו אותי בכבוד רב, נתנו לי את המקום המכובד ביותר בחדר, התישבו, הדליקו סיגריה והעבירו אותה מפה לפה וכיבדו אותי ראשון. הסתבר לי רק אח”כ, שהשומר לחש להם, שאני הנני גיס חמישי, ובתור שכזה כיבדו אותי. בבוקר אף התברר לי שבאותו מקום נמצאים גם, אורבך פנחס, ואביו של יוסף כהן. היות ,ולא מצאו את יוסף כהן [ברושי] (“יוסקה”) לקחו את אביו, שהוא יגלה איפה נמצא בנו.
הם לא הצליחו למצוא את ברושי, והיו מוכרחים לשחרר את אביו, גם צדיק היה שם, היינו ארבעתנו, יחד עם אביו של יוסף כהן .
הראשונים נאסרו באותו הזמן, היו הוראות מפורשות לסוהרים של הקישלה, להחזיק אותי בין ערבים, ולא לתת לי את האפשרות להיות עם היהודים האחרים. אני כמובן, החלטתי להמשיך במשחק עד כמה שאפשר, כדי לתת לחברים את האפשרות ,להרגיש שאני נעדר ולתת להם את היכולת לפנות את הדירה. הדבר נמשך כארבעה ימים, החזיקו אותי מבודד תוך כדי חקירות, והנה מופיעים שנדלר וקונפלס,
הם מכניסים אותי למכונית, ומובילים אותי לקרית חיים .בדרך הם אמרו לי: “מה אתה חושב שאנחנו לא יודעים את כתובתך”? היא ידועה לנו, ועכשיו נגלה את מה שנמצא בחדר שלך.
בקרית חיים גרתי זמן רב, לפני כן היה כשארגנו עם קבוצת בחורים, מן קבוצה קיבוצית לדיג ימי.
ברור, שכשהם באו אלי הביתה, הקבוצה מזמן כבר לא היתה במקום ,איש כבר לא הכיר אותי שם, והם היו מאוכזבים.
כעבור יום, הם שוב הובילו אותי, הפעם לכתובת יותר קרובה, אל אחותו של יוסף כהן, ששם התגוררתי שנה וחצי לפני כן. שוטר אנגלי, ניסה להתידד איתי במיוחד, ולו סיפרתי עוד פעם את ה”מעשה” בבחורה הזו. שאלתי אותו, מה הוא היה עושה לו היה קורה לו מקרה כזה, הוא הצדיק אותי, שגם הוא היה נוהג באותה דרך.
אחותו של יוסף כהן, בבירור הכירה אותי, אבל עשתה עצמה כאילו לא הכירה אותי. הפחד היה מפני התינוק, כשהוא ראה אותי הוא רץ אלי, העמדתי פנים נזעמות כאלה, שהוא ניבהל והסתלק ממני.
משכתי את “העסק” הזה, עוד יום אחד. לאחר שחשבתי שדי לי במשחק הזה, שחמישה ימים מספיקים כדי שהחברים יבינו מה שקרה, ובנוסף הרי העברתי לחברים ידיעה ע”י בעל בית החרושת.
על כן החלטתי שאני כבר מוכן לגלות להם את מקום מגורי, בעיקר מפני שהם באו ושאלו אותי, אם זה לא מספיק שהבחורה תחכה לי ארבעה ימים בחדר?.
כאשר ספרתי להם על מקום מגורי, הם נבהלו, ובשום אופן לא רצו לנסוע בדרך הישירה לדירה שלי, ועשו דרך עקיפין, מאוד מסובכת, מפחד שמא אני מכשיל אותם, ושמא הספקתי בימים אלה, לסדר להם מארב בדרך. הם שמחו מאד, כשהתברר להם שהמפתח שמצוי בכיסי, באמת מתאים להם. כשנכנסו לדירה, היה שינדלר ראשון שהסתכל בחדר ואמר, “כאן כבר היו לפנינו” ובאמת, כבר היו סימנים שהיה אפשר להכיר שמישהו כבר טיהר את החדר לפני בואם, רק בפינת החדר הספקתי להבחין בפתקים מסוימים, שהצלחתי להשמידם תחת השמיכה שכיסתה את החלון, בשל האפילה שהיתה באותו זמן.
המקרה היותר מוזר היה , שהם לא חיפשו ביתר החדרים חוץ מהחדר שלי, אולם כשעמדנו ללכת, הם נעצרו ליד המקלחת.
לפני כן, כשנכנסנו לדירה ביקשתי רשות להתקלח, כי נלקחתי מהעבודה מלוכלך, וכל חמשת הימים לא התרחצתי,
הכוונה שלי היתה, לבדוק אם נשארה החבילה או הפתק, בין הכביסה המלוכלכת. נכנסתי לאמבטיה, השאירו את האמבטיה פתוחה לפני שנכנסתי, השארתי את הבגדים אצלם, פתחתי את המים, וברגע שפתחתי את המים יצא השוטר, כנראה למסור לחברים שלו, על התנהגותי. ונשארתי בודד, היתה זו הזדמנות מצוינת להסתלק, ולא ידעתי מה לעשות.
השוטרים כנראה לא ידעו שישנן מדרגות אחוריות שמובילות לאותו הבניין . במקלחת היה חלון, שהוביל אל המרפסת עם המדרגות האלה, חלוק לקחת יכולתי בנקל, אבל השאלה היתה , מה עם הפתק, מפני שאם הם עכשיו יסתלקו, מבלי לחפש הלאה אז הכול בסדר, אך אם הם יחפשו, והחברים לא מצאו את החבילה הזאת, הרי החבילה תסכן הרבה אנשים ,ואם אברח ,ודאי כבר יחפשו בכל הדירה לא רק בחדר שלי.
כשהשוטר הסתלק, קפצתי לארון הכביסה המלוכלכת, כל החבילה עם הפתק היו שם .תלשתי מהר את הפתק שהיה מונח למעלה מתחת לחבלים, הכנסתי אותו לאגרופי, ואז שמעתי את צעדיו של השוטר ,בכניסתי חזרה מתחת למים , הורדתי את הפתק והחבילה עם מי הביוב .
שמחתי שאת הפתק הקטן הזה הצלחתי לסלק, אחרי זה כבר נתנו לי להפגש עם יהודים, והייתי יחד עם אורבך ועם צדיק, משם העבירו אותנו למזרע, שם התאקלמנו מהר מאד.
שאלה: מדוע הכניסו אתכם שבעה אנשים בחדרים מבודדים?
תשובה: זהו פרק בפני עצמו ,באו להציע לנו הפוגה וליגליזציה . הובטח לי בתור נציג המחנה בפני השלטונות, שלא יעשו לי כל רע, אם אהיה אחד הגורמים במו”מ הזה.
לאחר שיצחק יזרניצקי הצליח לברוח, לאחר זמן קצר מאוד, הסי. אי. די החליטו, שכנראה אנו יותר חשובים מאלה היושבים בעכו. ישבנו שבעה אנשים מבודדים, אלו היו: יוסף כהן [ברושי] ,נפתלי לובנצ’יק, צדיק, אני, שלמה בן שלמה, מולדבסקי, וקוטשר
שאלה: האם התראיתם אחד עם השני?
תשובה: ישבנו יחד בחדר אחד, והיה אסור לנו לעמוד בקשר, לא עם הערבים, ולא עם היהודים האחרים, מבחינה בלתי רשמית, הערבים עזרו לנו יותר מכל אחד אחר. כשאני למשל הופעתי בבית הסוהר, שאלו אותי הערבים מי אני, ובצחוק האם אני
סוכן הגיס החמישי. בצחוק עניתי להם שאני הנני יפני. ועל כן הם כיבדו אותי עוד יותר, היות והיתי בעיניהם גם אסיאתי וגם גיס חמישי. ישבנו בלי משפט ,הבידוד היה מלא מבחינת הקשר עם החוץ.
הם לא הצליחו לבודד אותנו מהערבים, שהיו היוזמים העיקריים לקשר עימנו. דרך הערבים התקשרנו עם יתר האסירים היהודים. בתוכם היה אברימלה שיין. היו שם בחורים מטעם ההגנה שנתפסו בעניני נשק, ובהמשך הזמן קימנו אתם קשר הדוק מאד, והחזקנו את כל מלאי האוכל שלהם. משום שבתור פוליטיים לנו מותר היה להחזיק אוכל. ולהם היה אסור הדבר.
ממקום זה הועברנו שבעתנו לחו”ל, אריתריאה ,סודן , ממחנה זה ברחנו. מקניה לבלגיה דרך אוגנדה, קונגו ,בלגיה, צרפת. בצרפת המשכתי לגור עוד שנה, לפי הוראות המחתרת, חזרתי לאחר הקמת המדינה.
שאלה: התוכל לספר משהו על צרפת. איך פגשת שם את האנשים ומה היתה עבודתך שם?
תשובה: עסקתי בעיקר בהוצאת העיתון שלנו, עם הידיעה המועטה שהיתה לי בצרפתית תוך תרגום מאנגלית.
שהינו שם במעמד של חצי לגלים .גרתי שם בתור פליט פולני שעבר את הגבול באופן בלתי חוקי, ושרף את כל נירותיו , ז”א חסר נירות. עד היום יש ברשותי את תעודות הפליט הפולני. אני לא מתאר לעצמי שהשירות הצרפתי, לא הרגיש כי פליט זה, הוא יותר מדי ישראלי באופיו.
שאלה: איך פעל הדפוס?
תשובה: זה היה בית דפוס ,שבו הדפיסו הרבה עיתונים, ששכן בבית עצום והדפיס בו גם ספרים, ספר אחד כתבנו אנחנו בעצמנו.
שאלה: מי התעסק אז בהוצאת ובעריכת העיתון? האם רק אנשים שלנו או אנשים ששכרו אותם לעבודה?
תשובה: התעסקה בזה, בטי קנוט, שהיתה אחת מהכותבות הראשיות. זמן מסוים העסקנו עורך שכיר, שלא היה כל כך מקורב לנו, אבל היה בעל מקצוע. אח”כ החלפנו אותו בעובד אחר, ולמעשה כל מה שהם עשו , הייתי אני צריך לבדוק וגם לכתוב בשביל העתון באנגלית, תוך כדי בדיקת התרגום שלהם.
שאלה: איך הופץ העתון? ובאיזה מקומות הוא הופץ? ובכמה אקזמפלרים הוא יצא?
תשובה: העתון יצא ב 5000 עותקים ונמכר בחלקו הגדול , ללא רווחים כמעט. קבלנו עליו דעות טובות מאוד בעיקר בחוגים היהודיים מצד כל אלה שקראו בו, הוא גם נתן לנו את האפשרות ליצירת קשר עם העתונות והעתונאים הצרפתיים והזרים שהיו בצרפת.
שאלה: האם אפשר היה לגשת לקנות את העתון?
תשובה: כן הוא היה עתון רשמי.
שאלה: האם יש לך את כל הקומלטים האלה מהתחלה עד הסוף?
תשובה: כן
שאלה: מי השתתף בכתיבה מאנשי הארץ?
תשובה: הכל נכתב במקום ע”י בטי וע”י העורך השני.
שאלה: האם העתון נשא את עצמו או שהיו מקורות כספיים שתמכו בו?
תשובה: כמובן שההכנסות ממכירת העתון לא הספיקו לכסוי ההוצאות של הפקת העתון. לא עסקנו כל כך בהפצה מסחרית. לא היה מי שיעסוק בהפצה מסחרית.
שאלה: איך כיסיתם את כל הגרעונות?
תשובה: .הקהילה המקומית כיסתה חלק מהגרעונות וגם המחתרת מצידה נתנה קצת למטרה זו.