פרידה נולדה בריבינישקי, לטביה, ביום 9.11.1915 לאביה שמואל ולאמה אנה, יונה. בהיותה בת שנתיים, ברחו הוריה מריבינישקי עקב סכנה לגורלו של אביה, שהיה איש אמיד והתיישבו בגרודנו . פרידה ביקרה בגן-ילדים ששפת ההוראה בו היתה עברית. ביום היווסדו של בית-הספר “תרבות” , התחילה ללמוד בו, בכיתה א’. גם שם שפת ההוראה היתה עברית. בגיל 16.5 עברה לגור בביאליסטוק ושם סיימה את בית-הספר התיכון העברי . עם גמר לימודיה בתיכון, עברה לווארשה ללמוד באוניברסיטה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, התחתנה עם נתן פרידמן-ילין (לימים ילין-מור). למחרת החתונה, עזבו את ווארשה המופצצת. למעלה מחודש נדדו בדרכים. בווילנה, גרו כשנה, ולאחר-מכן הצליחו להגיע לישראל דרך מוסקבה, אודסה, הים השחור, תורכיה, סוריה ולבנון. דרך ראש- הניקרה הגיעו לחיפה בראשית 1941 ולאחר מכן השתקעו בתל-אביב. במלחמת העולס השניה הושמדה כל משפחתה של פרידה בידי הנאצים. קורות אותה תקופה מתועדים בספר ”שנות בטרם” מאת נתן ילין-מור, בהוצאת כנרת. תקופה קצרה אחרי הפילוג הצטרפו פרידה ונתן אל יאיר בלח”י.
פרידה ילין מור מספרת
האווירה בבית הייתה ציונית, אמי הייתה ציונית, והייתה פעילה בהתנדבות במוסדות הציונים בעירנו. החל מגן ילדים למדתי בבית ספר עברי, זכור לי היום שבו הכניסו אותי לבית הספר, זה היה היום הראשון שבו נפתח בית הספר העברי הראשון, זכורות לי החוויות מאותו הזמן, הארץ הצטיירה בעיני כמו בתמונות של קק”ל, בדואים, גמלים, דקלים, סטודנטים וגם מדבר.
התקלות ראשונה עם הבעיה הערבית הייתה בביתם של השכנים , הייתי אז כבת 16, הם טענו שהציונים מנשלים את הערבים, כעסתי אז, התייחסתי לזה כהשמצה, לא יכולתי להשלים עם זה, כי זה היה בניגוד לכל מה שידעתי, לכל מה שחינכו אותי עד אז. לא השלמתי עם זה, אך מתחת לסף ההכרה הדבר ניקר במוחי.
כל המוסדות הציונים היו מרוכזים בעירנו בבניין אחד, תנועת הנוער הדומיננטית הייתה השומר הצעיר, היא הייתה במהותה יותר תנועת צופים מאשר תנועה פוליטית, בית”ר נראתה בעינינו מוזרה כלשהו ,היתה מאופיינת בגינונים צבאיים, מלווים במקלות במקום רובים, המדים עקומים, הכל נראה לנו מגוחך. שפטתי אז לפי החיצוניות ולא לפי התוכן.
בתקופה ההיא יותר קלטתי מאשר דיברתי, ידעתי להקשיב אבל לא הייתה לי דעה מגובשת, פשוט לא התעמקתי. בזמן משפט רצח ארלוזורוב היו לי חברים משני המחנות, כל אחד ניסה לשכנע אותי בצדקתו, אמנם קראתי עיתון אך התעניינתי יותר במדור הספרותי מאשר הפוליטי, הקשבתי לדברי חברי והייתי במבוכה, בזמן ההבלגה, התקומם בי משהוא. עוד בהיותי ילדה קטנה, לא הייתי המרביצה הראשונה, אבל לעולם לא הבלגתי והייתי זאת שנתנה את המכה האחרונה.
אז נכנס נתן ילין לחיי, אמנם הכרתי אותו בהיותי בת עשר בערך, הוא היה בן כתתו והחבר הכי טוב של אחי אליהו והיה בין באי בתינו והתחבב מאוד על אמי שהעריכה אותו מאוד. בתקופת היותי בבית הספר לא אהבתי את חבריו של אחי, כיוון שבעיקר ביום ראשון כשאמי לא הייתה בבית, חבריו היו מופיעים בביתנו, אחי מעולם לא פתח את הדלת, אני תמיד הייתי זו שפתחה , אבל הפעם החלטתי שלא אפתח ובכל זאת בסופו של דבר פתחתי את הדלת וטרקתי אותה מתוך כעס. לא אהבתי אותם. כשגמרתי את התיכון ועמדתי לנסוע ללמוד, חשבנו על וינה, כיון שווינה הייתה זולה יותר והמצב הכלכלי כבר לא היה טוב. נתן השפיע על אמי שתשלח אותי לוורשה והוא ישגיח עלי, ואכן כך היה. בתקופה ההיא נתן למד בטכניון וגם עבד בתנועה, עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי הוא עבד אז בטיפול בעליה הבלתי לגאלית, במדור של אנשי המחתרת, אנשי אצ”ל שהיה להם חלק בעליה בלתי לגאלית של המפלגה הרביזיוניסטית.
נתן נסע אז לעיירות שונות כדי לבחור את האנשים שיצורפו למשלוח לארץ, כמובן שהאנשים האלה נסעו בלי כסף או בסכום סמלי. מצבו הכלכלי של נתן לא היה מזהיר באותה תקופה, נתן היה עסוק בכתיבה בעיתון, אני את העיתון הזה לא אהבתי, לפי דעתי הוא היה רעשני מדי, עממי מדי, אבל זאת הייתה המטרה של העיתון. הוא היה כל כולו נתון לעבודה לתפקיד, למשימה, כמובן חלמנו על הגעה לארץ. זה היה בשנת 1939, אז החלטנו להתחתן, נסעתי לביאליסטוק להכין את החתונה. ב-1.9.39 ראינו אווירונים בשמים, יצאנו החוצה, הסתכלנו על האווירונים, חשבנו שאלה אווירונים פולניים, התברר שהיו אלה אווירונים גרמניים. נתן הספיק לצלצל אלי וביקש ממני לבוא לוורשה, היה קשה אז להגיע לוורשה, הרכבות היו כבר מגויסות בשביל הצבא, איכשהו השגתי רישיון והגעתי בלילה לוורשה, הגעתי לנתן, בתאריך שקבענו מראש התחתנו תחת מטר פצצות, למחרת ברחנו מוורשה, זה היה ירח הדבש שלנו.
בדרך ללא דרך הגענו לווילנה שם התרכזו הפליטים, נתן, שלח מברקים, עדין אפשר היה לשלוח מברקים, שלח לאברהם אמפר ואז נתן ואמפר שלחו שליחים לרכז את כל האנשים בווילנה שכולם יבואו לווילנה ושם יתרכזו כשהמטרה לנסוע לארץ, הגיעו רבים לווילנה שם הייתה פנימיה של בית”ר, אנחנו לא גרנו בפנימייה, גרנו בחדר פרטי, נתן היה עסוק בשליחת שליחים, בקבלת אינפורמציה וריכוז האנשים, חיי פליטים חיינו למעלה משנה, הרוסים חזרו לווילנה, והתחילו להתארגן ונודע לנו שמחפשים אחר נתן ובגין. נתן הציע לבגין להסתתר בגין לא האמין שהדבר אפשרי. אנחנו עברנו לגור בשכונה של פועלי רכבת פולנים, נתן רוב הזמן בילה בקובנה, הוא לא רצה להיות בבית כדי שלא יעצרו אותו, מדי פעם ניגש למשרד שמשם קיבל רישיון יציאה. מזלנו היה שהם חיפשו את פרידמן, בתעודה היה פרידמן ילין, אני חושבת שזה עזר. יום אחד נודע לנו שנותנים את הויזות, נתן לקח את הפספורט של אמפר ונכנס לקבל את הוויזה בשביל שניהם, הוא נשאר שם הרבה זמן, נשארנו עם אמפר בחוץ וחכינו לו, הזמן התארך, חששנו שעצרו אותו, חיפשנו אם יש דלת צדדית, להוציא אותו, בסופו של דבר הוא יצא, והוא סיפר לנו שהם ניסו לשכנע אותו להשאר מפני שהוא אדם אינטליגנטי ויהיה כאן טוב, נתן שכנע אותם וקבלנו את הוויזה. כמו בכל חיי פליטים, היו רכילויות, היו הלשנות, כדי לצאת משם ארגנו מעין מחתרת, נתן נכנס לרכבת בקובנה ,במקומי התיישב בחור אחד, הוא הגיע לווילנה לתחנת הרכבת בווילנה, אני יצאתי על כרטיס פרי את החבילות שלי הביאו חברים, כשהרכבת הגיעה סובבו אותי, אני התגנבתי, נכנסתי פנימה, הסתתרנו עד שהרכבת זזה.
עם יאיר נפגשתי בשבוע הראשון לבואנו ארצה, התרשמתי אז מאוד ממנו, אומנם הפגישה הייתה קצרה, נפגשנו ברחוב, הייתה האפלה בגלל המלחמה, הוא הופיע מהחשכה, שמעתי את קולו, לחיצת יד, החלפת כמה דברי ברכה ואז נתן התרחק עם יאיר, הרושם היה עצום, פגשתיו עוד פעמים אחדות בביתנו. הקסם שלו היה מדהים. זכורה לי היטב אחת הפגישות איתו, נקבעה פגישה בביתנו, אני הגעתי קצת מאוחר יותר וכשנכנסתי לחדר היתה איתי ידידה שלי “אמה” אשתו של הצייר אברמוביץ’ יושבת עם יאיר ונתן. נבהלתי, זה היה בתקופה קצרה לפני שהתפרסמו תמונותיו. אולי כבר אחרי זה. נשענתי על משקוף הדלת והתמונה שהתגלתה לנגד עיני הייתה שוב מדהימה. האווירה הייתה עליזה, השיחה קלחה, כשליוויתי את אמה לדלת היא שאלה אותי מי הוא האיש המקסים הזה. לא התעורר בליבה שום חשד, יאיר היה אומן השיחה הקלילה. הגענו ארצה אחרי הפילוג, על הפילוג שמענו עוד בווילנה.
נתן בחר להצטרף לקבוצת יאיר, מובן שגם אנשי רזיאל פנו אליו מיד וניסו לגייסו, נתן ביקש פסק זמן כדי להחליט, זאת הייתה כמובן הסוואה, נתן היה מופיע מדי פעם במצודת זאב, מנהל איתם שיחות אך דחה כביכול את החלטתו הסופית. בין אנשי רזיאל היו לנו ידידים רבים, הם היו מתבצרים בבתינו. כשנתן היה יוצא בערבים לפגישות עם יאיר הייתי מסתובבת ברחובות.
לא יכולתי להישאר בבית, לא לבקר ידידים, לא ללכת לקולנוע, אם נפגשתי עם אחד מהם מיד ישאלו על נתן ויחשדו.
נרקמה תוכנית שנתן ינסה לעבור לארצות הבלקן כדי לארגן שם את היהודים לבריחה לארץ, נתן קיבל עבודה בסוריה ומשם עמד להמשיך. נשארתי אז לבדי, הודעתי דרך אברהם אמפר שאני מעמידה את עצמי וביתי לרשות המחתרת. אז בא. שכטר לגור אצלי. ברח’ הרמן כהן מס’ 5 בתל אביב.
גרנו בדירה של שני חדרים בחדר אחד גר ידיד שאשתו עזבה אותו באותו זמן והוא לימד אנגלית קצינים פולנים, לפי פנייתו של אמפר הסכמתי לאכסן בחדרו של בעל הדירה קורס לנשק. בקורס השתתפו אברהם אמפר, משה סבוראי וישקה היה המדריך. הם היו מופיעים עם חשיכה ועוזבים אחד אחד עם חשיכה. בקישלה ביפו ישבו בחורים שלנו, ביניהם סטלר, לפתע התחלתי לקנות כמויות מזון לעשרה איש. כדי לא לעורר חשד הייתי עורכת את הקניות ברחובות מרוחקים מביתי, בחנויות רבות, בכל מקום כמות קטנה. הייתי מביאה לא בפעם אחת כדי שלא יראו אותי סוחבת סלים מלאים. הקיר בחדר שבו התקיים הקורס גבל עם דירה של שכנים. היה חשש שהקליק של האקדח יעורר חשד אצל השכנים לכן הבחורים החליטו יומיים לפני תום הקורס להחליף את המקום, גם יצחק צלניק היה מגיע לביתי השכם בבוקר ונישאר עד רדת החשיכה כיון שהיה חשד שחדרו ידוע לבולשת. מישהו הלשין.
התרשמתי מאוד ממנו, עשה רושם אינטליגנטי, שלווה הייתה נסוכה מסביבו ורוב הזמן קרא ספרים. כמעט שלא הורגשה נכחותו בחדר. צלניק אסר להשתמש בחדרו מסיבת החשד שהוא ידוע לבריטים ,אך למרות איסורו ובלי ידיעתו העבירו את הקורס לשם. ביום אחד, פרצו הבריטים לחדר ורצחו את רוב הנוכחים, בדם קר.
זה היה ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב.
זכורים לי ימי האימה שעדיין לא היה ידוע גורלם. בעיתונים התפרסמו כל מיני גרסאות, רציתי לבקר את אברהם אמפר. יאיר אסר עלי, הצדק היה איתו אבל אני פעלתי מתוך דחף ראשוני. לא היה הגיון להתגלות לפני הבולשת כשביתי היה בין הבתים הלגאלים היחידים ואולי גם היחידי שהיה פתוח לאנשי המחתרת.
כמה מילים על אמפר אברהם:
בחיצוניותו הוא היה ההפך הגמור מהדימוי של איש מחתרת. גבוה, צנום, מסודר מאוד וחיוך תמיד היה נסוך על שפתיו. תמיד היה נינוח. הוא הסתובב עם מזוודה מרופטת ובה מכונת יריה, שהיה מעביר אותה מקורס לקורס.
פעילות רבה לא הייתה בתקופה ההיא במחתרת. כמובן שידוע לי רק על הקבוצה שאני הייתי קשורה איתה. בערבים היו מתאספים בביתי. ובערב יצאו לכיכר דיזנגוף שם פגשו חברים, שהיו לגאלים מחליפים דעות, שומעים חדשות וחוזר חלילה. אחרי האסון ברח’ דיזנגוף 30 ,הודעתי ליאיר שיש בחדרי מיטה מוכנה בשבילו.
ידעתי שאין לו מקום בטוח למגורים, יאיר הודה לי ואמר שייקח זאת בחשבון במקרה הצורך, הוא לא ניצל את זה. הצטערתי מאוד. היחסים בין אצ”ל ללח”י היו עכורים.
זוכרת שבת אחת בצהריים אכלנו ,פוצי( רעייתו של זטלר), אברהם ואני, נכנס אחד מידידי מאצ”ל, חיוך אירוני היה על פניו, כשעזב היינו די מבוהלים, ואז הגיע משפטו של זטלר, אביו נוכח בבית המשפט ואחרי מתן גזר הדין, ישר מבית המשפט הוא בא אלינו, באותו ערב הלכתי לביתו של עו”ד שהגן על זטלר כדי לקבל ד”ש דרכו בשביל פוצי ולשמוע על המשפט. בדקתי היטב את הדרך ולמרות שזה היה קרוב לביתי, עשיתי כמה סיבובים ברחובות, בדקתי גם את הכניסה, כנ”ל נהגתי כשיצאתי מביתו של העו”ד ולא חזרתי ישר הביתה אלא נכנסתי לבקר ידידים ושוב בשובי נהגתי כך, הרחובות היו ריקים, לא היה שום עיקוב אחרי. באותו לילה בשעה שלוש לפנות בוקר צלצלו בדלת, לשאלתי ענה בעל הבית שאפתח לו ואז כשפתחתי התפרצו הבלשים, דבר ראשון תפסו את ארנקי, לפני הפעולה ברח’ יעל בתל אביב, הודיע לי אמפר שעל פוצי לעזוב את דירתי, הוא לא מסר לנו את הסיבה, אבל הבנו שעומדת להתבצע פעולה בסביבה, פוצי עברה באופן זמני אל יושקה רביב בדרום העיר שהסכים לאכסן אותה לא ברצון, למרות שבאותו הזמן הם עזבו את לח”י, הם לא הסכימו לדרך שלח”י פנתה והיו מאוד ממורמרים ומלאי כעס, אני ביקרתי אותה שם, אחרי שפוצי עברה לבית רביב החלטתי לסלק את מכתביו של נתן שהם היו חומר בשביל יאיר ואמפר. בדרך כל שהיא הסתרתי אותם בחנות פרחים של ידיד, באותו יום היה עלי להעביר מכתב ליאיר, לא רציתי לפתוח את החבילה בפני הידיד, לכן לקחתי את המכתבים הביתה במטרה להחזירם אחרי הצהריים, לא הספקתי להחזירם לפני סגירת החנות והם היו בארנקי, שם הייתה הכתובת של נתן בסוריה.
בזמן שוילקינס חקר אותי היה ארנקי מונח על השולחן, מדי פעם דחף לעברי, מסתכל עלי בעין בוחנת קצת לגלגנית בזמן החקירה וילקינס הראה לי תמונה שנמצאה על גופתו של אברהם אמפר ובה הייתי מצולמת עם אברהם. וילקינס שאל אותי אם אני מזהה את האנשים, בלית ברירה זיהיתי, אני ואברהם בתמונה.
בדרך כלל היחסים בין אנשי אצ”ל ולח”י היו מאוד טובים, והיו אישיים, לא היו כמעט סכסוכים על רקע אידיאולוגי או שייכות למפלגה. באחד הימים קראו לי למשרד בבית הסוהר, ושם ראתי את נתן, זאת הייתה חוויה מרגשת ומדכאת מאוד. הוא הופיע אחרי ששהה שבעה חודשים בבתי סוהר לאחר שהביאו אותו מסוריה . היה מוזנח ומיואש, הוא כבר ידע על רצח יאיר.
הביקור היה קצר מאוד, הם הבטיחו לי שירשו לנו להיפגש שוב.
אני נאסרתי, המאסר היה צפוי. הלילה הראשון כשהוכנסתי לקישלה הגישנו לנו אוכל מסריח, היו כינים ופשפשים ואז מצב הרוח ירד מאוד, אחרי שבועיים העבירו את פוצי וטובה לבית לחם, אני עוד נשארתי שם לבדי. היו שם שני חדרים. חדר של יהודיות וחדר של ערביות. לאחר מכן העבירו אותי לבית לחם. המפגש הראשון עם בית לחם הייתה חוויה, הגן המטופח, הכניסו אותי לחדר הבנות, היה תנור, חדר מסודר.
למחרת התחלתי ללמוד אנגלית, התארגנתי, החלטתי שאם לשבת כדאי לנצל את הזמן, שם קראנו הרבה, הבנות עסקו בעבודות יד, המכתבים של נתן מבית הסוהר היו מעניינים מאוד, הוא תאר את החיים שם, דרך מכתביו ידענו על הנעשה בבית הסוהר.
המכתב האחרון של נתן לפני הבריחה שקיבלתי אותו אחרי חודשיים, כפי הנראה שחקרו היטב את המכתב, במכתב זה הוא כתב את השיר “את חכי לי ואחזור” זה היה רמז ברור מאוד, הוא גם טהר את האווירה.
מידי פעם הייתי מקבלת ממנו מכתבים בדואר בלתי לגאלי, המכתבים היו בדרך כלל אישיים מאוד. כיון שתמיד הייתה סכנה שהמכתב עלול להיתפס.
שוחררתי מבית הכלא מסיבות רפואיות. עו”ד טוניק בא לבית הסוהר כדי לקבל אותי ולקח אותי לירושלים לביתו, הוא קיבל הוראה לא לתת לי לצאת לשום מקום.טוניק הביא אותי לת”א למלון, שאלתי על חשבון מי אני נמצאת שם ודרשתי להעביר אותי לחדר קטן והזול ביותר.
לאחר מכן התחלתי לחפש חדר, בכל מקום שהגעתי שאלו לשמי ואז אמרו שאין חדר להשכיר.
בעת השינה חלמתי שאני הולכת ברחוב. הרגשתי שעוקבים אחרי, בליל שבת כשהייתי מגיעה לפגוש את נתן היינו משוחחים מעט, נתן היה חוזר לעבודה, הייתי נשארת עד למחרת לפנות ערב ואז חוזרת הביתה. פעמים רבות כשהייתי אצל נתן הייתי חולמת, שמעתי, וזאת הייתה תמונה ברורה מאוד שמכריזים עוצר בעיר.
כשהייתי מתעוררת הייתי משוכנעת שזה נכון. זאת הייתה הרגשה של ביטחון . כשהוכרז על עוצר ואני רצה ברחוב, וכשמצאתי את עצמי במיטתו הייתי צריכה לשכנע את עצמי שאינני ברחוב אלא בבית, במיטה.
הקשר שלי עם נתן היה ברחוב נחלת בנימין פינת ככר מגן דוד.
לילה אחד כשטיפלתי בדואר, פתאום צלצלו בדלת ארבעה בלשים, ביניהם היה יהודי אחד מתורגמן, אחד מהם שאל אותי האם בעלך בבית? עניתי כן, מיד שם את האצבע על ההדק, התפרץ לחדר, חיפש בכל הפינות, זה היה בדיזנגוף 100, לחדרי בעלי הבית הם לא נכנסו, כשיצאו מהבית הוא שואל אותי למה אמרת שבעלך בבית? עניתי, בעלי אדם הגון, בשעה זו הוא בוודאי בבית, כשבאתי למחרת למשטרה כדי להתייצב לחתום את שמי הייתי חותמת פ.פ.י – פרידה פרידמן ילין, כל השוטרים לחצו את ידי, נהנו מאוד ממעשה הקונדס המצחיק . כעבור ימים אחדים באתי להתייצב במשטרה, אומר לי שוטר שמפקד המשטרה הזמין אותי לבוא לבולשת, ואמרו לי למה הצטרכת לעשות את זה, הם חשבו שהוא קורא לי בקשר לעניין הזה, למה הצטרכת להתחכם, קודם הללו אותי ושיבחו אותי, הלכתי לשם, לא ידעתי מה קורה, מה הבעיה, כשהגעתי לבולשת אמרתי את שמי, מיד קיבלו אותי, העבירו אותי משוטר לשוטר והכניסו אותי לחדרו של מפקד המשטרה, זאת הייתה תקופה שניסו להתנקש בחייו פעמים אחדות ולא הצליחו, כשנכנסתי לחדר הוא קם לקראתי, היה אדיב מאוד, הייתי שם אולי קרוב לשעה, שוחח איתי על כל מיני נושאים, שאל אותי מדוע איננו מבקשת רשות לצאת בערבים כיון שהיה לי מעצר בית ואסור היה לעזוב משקיעת החמה עד זריחת החמה אסור היה לי לעזוב את העיר ואני לעולם לא ביקשתי מהם רשות לצאת בערב, הייתי יוצאת בלי רשות, הוא אמר לי אז אם תרצי לצאת, אולי את לא רוצה להגיד עם מי את יוצאת, לאן את יוצאת, לא נשאל אותך, הוא ממש התחנף אלי, הוא רצה להוכיח שהוא טוב אלי, הוא רצה שאמסור שהוא טוב שלא יתנקשו בו, תמיד הוא שאל אם אני זקוקה למשהו, פעם אמרתי שאין לי תעודת זהות, הבטיח שייתן לי תעודה, הוא פשוט התחנף אלי. אחד הקוריוזים בבית הסוהר, יום אחד עשיתי ניקיון יסודי בבית הסוהר, הייתי יחפה ומיוזעת, הופיעה המנהלת, אנחנו תמיד השתדלנו להופיע בפני ההנהלה בצורה מכבודת, כאן נתפסתי עם מזרון ביד בחצר והתחילה לשוחח איתי, שאלה לשלומי, דיברה איתי, ואני הייתי במצב מאוד לא נוח, לא רציתי להופיע בפניה בצורה כזאת, פתאום היא שואלת אותי האם יש לך חדשות מבעלך. אני – לא השבתי לה ואז היא ענתה יש בפתגם האומר, אם אין חדשות, אזי החדשות טובות הן
חשבתי בלבי מה שאת מאחלת לי.
גפנר בנימין המראיין :
ספרי על המרד שפרץ בבית הסוהר.
אחרי ההתנקשויות בנציב העליון הלך אלטמן ומסר את רשימת אנשי אצ”ל למנהל בית הסוהר, כמובן שהיה ידוע שכל היתר הם אנשי לח”י. החליטו להפריד אותנו מיתר האסירים לבודד אותנו, גרנו אז בשלושה חדרים, היו שתי בנות אצ”ל וכשמונה בנות לח”י.ואז המנהלת דרשה מאיתנו חברות לח”י להצטופף בשני חדרים והחדר השלישי בשביל בנות אצ”ל אנחנו טענו שאין אנו מתנגדות לבידוד אלא שאין אנו מוכנות להצטופף בשל ההסדר החדש, בנות אצ”ל דווקא התנהגו בסולידריות איתנו, המנהלת התעקשה, היה מו”מ, הייתה אסיפה סוערת, והמנהלת על מנת לא לאבד את יוקרתה, ביקשה מאיתנו שבאופן זמני נצטופף והבטיחה שבמשך הזמן תפתור את הבעיה, היו בעד ונגד, בסוף הוחלט שאנו לא מסכימות.
ואז פרץ המרד. אינני זוכרת איך זה התחיל, סגרו אותנו בחדרים באו להוציא אותנו מחדרים ואנחנו בנינו בריקדה, הבריקדה הייתה די רופפת, הם פרצו לחדר, הביאו עשרה שוטרים, הוציאו אותנו בכוח מהחדרים ופיזרו אותנו שתים שתיים בחדרים, חלק הורידו למטה, לחדרים שהיו מזוהמים והשאירו אותנו בחדרים, אנחנו התנגדנו פיזית, הם סגרו את הדלתות, זרקו עלינו שתי שמיכות. אנחנו התחלנו לדפוק על הדלתות, הדלתות היו סגורות עם בריח, דפקנו בנעליים, קמה מהומה עצומה, השוטרים נכנסו לחדרים, חלצו לנו את הנעליים, לא התנגדנו ונשארנו לישון בחדרים. פעמיים התפרצנו מהחדרים.
למחרת הוציאו את כל מה שהיה לנו בחדרים, הכניסו לנו מזרון עם סדין, בינתיים הם גילו שחלק מהבנות חתכו חלקים מהסדין ועשו חזיות מזה, לכן לקחו לנו את הסדינים והשאירו לנו מזרונים ערומים עם שמיכה לכל אחת, שתיים שתיים בחדר ואת כל הבגדים שלנו הכניסו למחסן, הייתה לנו זכות יום יום להחליף את הבגדים ולהחזיר את מה שהיה לנו למחסן, אנחנו דרשנו את הטיול היומי שמגיע לנו, כי המנהלת הייתה מחויבת לתת לנו את זה, היא הציעה לנו שנצא שתיים שתיים לשעה, הגיעו לנו שלוש שעות לפי התקנות. אנחנו אמרנו שאנחנו מוכנות לטייל שתיים שתיים אבל מגיע לנו שלוש שעות ואז היא ענתה “על גופתי”, היא אמרה לנו אני יכולה לעשות איתכם מה שמתחשק לי ואיש לא יבוא לעזרתכם, אתם עזובות לנפשכן, אתם בידי. אמרנו – נראה.
כך הדבר נמשך הרבה זמן.
אני חליתי, קיבלתי 40 מעלות חום, הלכתי לרופא, היה רופא מחליף יהודי, השוטרת הצביעה על רגלי היחפות בחורף עם חום גבוה, הציעה לו שידרוש נעליים בשבילי, הוא סירב, אני לא הייתי מסכימה לקבל זכות יתרה בניגוד ליתר הבנות.
בסופו של דבר קיבלנו את מבוקשנו. בנות אצ”ל טיפלו בנו במסירות, הם בישלו עבורנו ויום יום הביאו לנו את האוכל. הם דאגו לכל מבוקשנו.
גפנר בנימין : הם ידעו שכל העניין התחיל בזה שאלטמן או מישהו מהמפלגה הרביזיוניסטית מסר את הרשימה של האסירות של האצ”ל ולמעשה ע”י זה הסגיר את הרשימות של לח”י.
פרידה: אינני חושבת שבלי הרשימה של אלטמן הם לא ידעו מי מהבנות היו באצ”ל ומי בלח”י.
אבל עצם המעשה של אלטמן היה מפוקפק. היה עוד מקרה, לפני שאני באתי לבית הסוהר, יום אחד הודיעו השוטרות שד”ר בא לבקר, נעמי שהייתה זריזה מאוד, התלבשה וירדה למטה, כשהיא ניגשה למקום הביקור היא ראתה שזה ד”ר אלטמן, היא קצת נרתעה אבל ד”ר אלטמן אמר, אל אלה אינני רוצה – נעמי עזבה.
גפנר : את יכולה לתאר בקצרה את הדמויות של אנשים, המנהלת ומנהל בית הסוהר.
פרידה : הדמות השולטת הייתה הגברת גרהם, שהיתה סדיסטית, כמובן שלהתעלל בנו, באסירות היא לא הרשתה לעצמה לפעול כך באופן חופשי. יום אחד, שוטרת אחת, דחפה את נעמי ונעמי נתנה לה סטירת לח”י. איננו זוכרת מה היו התוצאות לתקרית זו, אך מאז השוטרות לא הכו אותנו יותר.
היא נהגה להכות את האסירות, הייתה מופיעה עם מקל ביד ומרביצה לעצירה זו או אחרת, ולאחר מכן חיוך של אושר היה נסוך על פניה. ואנו ידענו שאם יש לנו בקשות זה הזמן לבוא אליה. לנו לא היו קשרים איתה, היא לא הייתה מופיעה הרבה אצלנו. תמיד היו לנו דרישות ותמיד עמדנו על הדרישות שלנו, ותמיד היה די קשה להסתדר איתה.
בעלה ג’וני גרהם, המנהל, היה דמות משנית, אדם רך, שקט, טיפש, וכמעט שלא הייתה לו השפעה על התנהלותו של בית הסוהר. רשמית הוא היה גרהם מנהל בת הסוהר.
אחריו בא טומס שהיה טיפוס שונה. הוא היה מופיע יחד עם אשתו, הם היו כצמד , שניהלו את בית הסוהר, אשתו הייתה טיפוס רך, היא לא התאימה לתפקיד. ועל כן עזבה מהר מאוד את התפקיד, כי היא לא התאימה. הוא עצמו ניהל את העניינים.
היה ציני, חכם, ולא היו לנו קשרים רבים איתו. הוא לא התבלט במיוחד.
הממונה הראשי על בית הסוהר המרכזי בירושלים, צ’רלטון, היה מופיע אצלנו מדי פעם, היינו מתייצבים לפניו להביע את דרישתנו, נעמי ייצגה אותנו.
בנימין גפנר :
8 באוקטובר 1978 פרידה התקשרה אלי טלפונית וביקשה להבהיר נקודות מסוימות שיש לתקן או להשלים, היא אומרת נחקרתי פעמים ,פעם אחת ע”י וילקין, שרצה לדעת למי נועדה המיטה השנייה שלא הייתה בשימוש. האמת שהיא נועדה לצלניק או ליאיר אם יבואו.
אני ישנתי עם פוצי ועניתי שהמיטה הזאת הריקה היא שלי אבל היה לי קר לכן ישנתי עם פוצי. וכאן בחקירה היה הדבר המצחיק שוילקין אמר… בטלפון וזה היה ביטוי ליטאי וברוב תמימותה פרידה שאלה אותו אם הוא ליטאי, נוסף על כך מספרת פרידה שהיא עברה ועדת בדיקה זמן רב מאוד לפני שהיא השתחררה ושאל אותה ומה תעשי כשתשתחררי, ענתה שתלך לעבוד, היא כנראה נקראה לאחר שנתן (בעלה) היה בשיחה במרכז הבולשת וביקש שהם ישתדלו לשחרר את פרידה.
פרידה אומרת , כשנאסרתי לא ידעתי שום דבר, לא הכרתי שום אדם לא ידעתי שום כתובות.
פרידה הוסיפה אם נתן ילין היה בוחר באצ”ל ולא בלח”י לא הייתי הולכת אחריו.
אני הסתייגתי מהטכסים הצבאיים שהיו נהוגים באצ”ל ולא הייתי מצטרפת לאצ”ל, על אף שהלכתי אוטומטית אחריו כפי שהוא הלך ללח”י . שאלתי אותה אבל בוורשה כשהתאהבת בו הוא היה עדיין באצ”ל, שהיה ארגון צבאי .אמרה כן, אבל אני לא הייתי פעילה שם.