נתן נולד ביום כ”ג בסיוון תרע”ג, 28 ביוני 1913 בעיר גרודנו, אז עיר פלך רוסית, שרוב תושביה היו יהודים. אביו שמואל, היה בנאי אומן והיה מנגן על קלרינט כתחביב. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גוייס לצבא הרוסי.
האב לא שב מן המלחמה. האם, חנה, שנשארה ללא אמצעי קיום עם שלושת ילדיה, עברה אל בית הוריה, בעיירה ליפסק, בה התגוררו 14 משפחות יהודיות בלבד. המקום היה לזירת קרב בין שלטון לשלטון ונראה כי מאבקי הכוח וזוועות המלחמה הטביעו את חותמם בנפשו של הנער. כבר בילדותו התגלה בו הצימאון להשכלה ולדעת. בן ארבע וחצי התחיל ללמוד עברית. מורו היה מן המשכילים הליטאיים, ומלבד תלמוד לימד אותו גם עברית, תנ”ך וחשבון. בהיותו בן שבע, קיבלה המשפחה את בשורת מותו של האב. בליפסק סיים חמש כיתות בבית־הספר העממי. כדי להמשיך את לימודיו שב לגרודנו, בעוד אִמו ואחותו נשארו בבית־סבא. העיר גרודנו היתה עיר בעלת מסורת יהודית מפוארת, בה התגוררו למדנים ומשכילים רבים ובה התנהלו מוסדות חינוך ותנועות אידיאולוגיות רבות, שכללו את התנועות הציוניות, הדתיות והקומוניסטיות.
בגרודנו התקבל נתן לגימנסיה של רשת החינוך העברית “תרבות”. כאן רכש את השכלתו היסודית בתרבות היהודית והעברית. כאן התפתחה בו גם האהבה לכתיבה ולדפוס.
שתי תופעות השפיעו עליו באותה תקופה: האחת, האוירה הארצישראלית, ששררה בגימנסיה העברית. תנועות הנוער הציוניות התארגנו, ורוב תלמידי הגימנסיה הצטרפו אליהן. ההשפעה השנייה באה מן הספרות הפולנית, הרומנטית, ספרות המאבק ההירואי, שירתם של מיצ’קביץ וסלובאצקי, הרומנים של סינקביץ. שתי ההשפעות האלה הובילו אותו בגיל 13 אל שורות בית”ר. בשנת 1932 סיים את הגימנסיה והוצע לו להיות מבקר סניפי בית”ר בכל רחבי פולין.
בשנת 1933 עזב את עיר הולדתו והגיע לווארשה. כאן נתבקש לעבוד בנציבות בית”ר ונתמנה לקצין נציבות. בשנת 1935 סיים בהצטיינות את בחינות הכניסה לפקולטה להנדסת בניין בפוליטכניקוּם של וארשה, כבר אז הציב בראש מעייניו את עלייתו לארץ־ישראל ותיכנן להתפרנס בה כמהנדס, ללא תלות במנגנוני מפלגה ובעיסוקים פוליטיים. בתקופת פעילותו בבית”ר ובצה”ר התוודע למנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית: זאב ז’בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר, מנחם בגין ואחרים ופעל במחיצתם.
לאחר רצח ארלוזורוב, בשנת 1933, ופרישתו של ז’בוטינסקי מההסתדרות הציונית, באו התרופפות והפגת מתח בפעילות התנועה הרוויזיוניסטית. נוצר פער בין הצבת המטרות וההגשמה לקיומן. בעיקר התאכזב הנוער הבית”רי מהסיכויים להגשמת מאווייו לעליה לארץ־ישראל. גם נפשו של נתן נקעה מחוסר המעש והורדת המתח הרעיוני. על רקע המאורעות בארץ־ישראל בשנת 1936, העמיק בו משבר האמון במסגרת שאיננה משמשת את המטרה, וגמלה בו ההכרה כי בית”ר שוב לא תצעיד את הנוער העברי למלחמה ממש למען ארץ־ישראל.
בקיץ 1937 חל מפנה גורלי בחייו: חברו, אברהם סטאווסקי, מנאשמי משפט ארלוזורוב, הפגיש אותו עם אברהם שטרן־יאיר, שפעל באותה עת בפולין בהקמת “התאים הלאומיים” של האצ”ל. יאיר הצליח לשכנע את נתן להצטרף לארגון, לאחר שהסביר לו, כי בארץ ישראל קם כוֹח עברי, תנועת שחרור עברית לאומית אשר תילחם לכיבוש השלטון בארץ מידי האנגלים המוֹנעים מהעם היהודי את הקמת המדינה העברית. לשם השגת מטרה זו יש להכין רבבות של נוער יהודי, לאמנם בנשק, ולהביא אותם לארץ־ישראל – הסביר יאיר. על פגישה זו כתב נתן בספרו “שנות בטרם”, כי בהיפרדו מיאיר הרגיש וידע, כי שוב אין הוא אותו אדם שהיה לפני הפגישה. בפגישה התחייב להקדיש את חייו, מכאן ואילך, למען מלחמת החרות העברית בארץ־ישראל.
נתן נרתם לפעילות בכל נפשו ומאודו. על־פי הוראות מיאיר, הוא חרש את ערי פולין ועיירותיה, נפגש עם קבוצות צעירים, הביא להם את בשורתו של יאיר ואת תכניתו. בכל עיר השאיר אחריו תא נוסף של הארגון. רבים מצעירים אלה הצליחו לעלות לארץ־ישראל ולהשתתף במלחמת המחתרת. כן נרתם לעזרת סטאבסקי, בפעולת העליה הבלתי חוקית “אף־על־פי”. כעבר זמן, בהמרצת יאיר, הקים עם ידידו, שמואל מרלין, את עיתון האצ”ל בפולין באידיש, בשם “די טאט” (המעש) והיה לעורכו. העיתון, שלימים הפך עיתון יומי, סקר בפרוטרוט את המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל ואת פעולותיו של האצ”ל. עם זאת, לא חדל מלהתריע על החורבן המתקרב באירופה, תוך מאבק מתמיד נגד העיתונים היהודים הציוניים והלא ציוניים, שהטיפו להרגעת הרוחות. בגיליון האחרון מיום 25.8.1939, חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, נכתב: “הלילה לילה גורלי לשלום העולם”. כאשר נסגר העיתון, עבד נתן ימים ספורים כעורך לילה בעיתון “מאמענט”. עם פרוץ המלחמה נשא לאִשה את פרידה מורין ושניהם החליטו לעזוב את וארשה כדי לנוע לכיוון מזרח, בדרך לארץ־ישראל. הם עשו את דרכם ברכבת ללבוב יחד עם עליזה ומנחם בגין, והמשיכו בעגלה וברגל, תחת הפצצות הגרמנים, לווילנה שבליטא, בה התרכזו מאות פליטים, חברי בית”ר והאצ”ל. אחרי שהִיה של שנה בליטא, קיבלו היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים ויצאו דרך קובנה, מוסקבה ואודיסה לאיסטמבול שבתורכיה, ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו הוא ופרידה
ב־8.1.1941 לארץ־ישראל.
מיד עם הגיעו ארצה, נפגש נתן עם יאיר והצטרף עם אשתו ללח”י, כשהוא נוטל את שם הכינוי “גרא” ואילו פרידה בחרה בשם הכינוי “אפרת”. תחילה מינה אותו יאיר לעוזרו הקרוב. לימים, הוטלה עליו עריכת העיתון הפנימי “במחתרת”, ועד מהרה הפך אחד מאנשי סודו של יאיר ומהחברים המרכזיים של התנועה. לא חלף זמן, ובדצמבר 1941 הוא יצא לחלב, בכיסוי של מהנדס לעבודות מדידות, בשליחות מדינית של יאיר, שמטרתה היתה לנהל משא ומתן עם ארצות הבלקן להעלאת יהודים מארצות אלה וממרכז אירופה. בטרם היה בידו הסיפק להוציא את משימתו לפועל, נעצר בראשית 1942 בסוריה על־ידי הבולשת הבריטית, הוחזר ארצה והושם במעצר. תחילה הוחזק במחנה המעצר במיזרע ואחר־כך הועבר ללטרון. במחנות המעצר נמקו מאות חברי המחתרת ועד מהרה היה גרא לאחד ממנהיגיהם. רציחתם של חבריו אברהם אמפר וזליג ז’ק, לפני מעצרו, ולבסוף רצח יאיר מספר ימים לאחר מעצרו, השפיעו עליו קשה, אך האמין כי למרות התבוסה הזמנית, המלחמה בשלטון הזר טרם נסתיימה, וכי תנועת שחרור גוברת תמיד ומגרשת את המשעבד מעל אדמתה.
גרא, כשאר חבריו, מעולם לא השלים עם עובדת המעצר. מהרגע הראשון תיכנן עם חבריו לברוח מהשבי. לאחר בריחתו של יצחק שמיר, “מיכאל”, ממיזרע, בשנת 1942 נעשה גרא האיש הבכיר בין עצורי הלח”י. בעוד מיכאל בונה מחדש את המחתרת בחוץ, תרם גרא להתגבשות החדשה על־ידי עידוד רוחם של החברים ולחישול אוֹפיה של המחתרת בתוך כתלי הכלא, בין השאר באמצעות כשרונו הספרותי. מאמרו “לחסל את בתי־הסוהר” בעיתון “המחתרת”, שהופעתו חודשה, תרם רבות לגיבוש אופי המחתרת ולוחמיה. במאמר זה כתב כי המאסר הוא נשק מסוכן של האויב, שמטרתו מניעת חירותם של הלוחמים ושבירת רוחם, כדי להוציאם ממעגל המלחמה. לכן, הברירה היא, בית־הסוהר, או המחתרת. יש, אם כן, להרוס את בתי הסוהר ולא ליפול בשבי האויב. על הלוחם לא להיכנע, אלא להגן בנשקו על חרותו וחייו. לכן, המחתרת תהרוס את בתי הסוהר, או שבתי הסוהר יהרסו את המחתרת. אפשרות שלישית – אין.
עם העברת עצורי המחתרת ללטרון, תיכנן וביצע עם 19 חבריו, חפירת מנהרה באורך של 75 מטר, דרכה ברחו בביום 1 בנובמבר 1943. בכל התקופה הזאת המשיך גרא להיות בעל הסמכות העליונה בקרב כלואי לח”י. עם צאתו לחופשי, כונן מרכז לח”י, בו שימש כאחראי על הפעולה המדינית ועל הקשרים עם גורמי חוץ. אחר מעצרו של ד”ר ישראל אלדד, הופקדה בידו גם עריכת עיתון הלח”י: “החזית”. גרא, שהיה מבוקש ראשי בידי הבולשת, נטל לו שם בדוי: אשר וילנסקי. מפאת מחסור בדירת קבע, היה עובר מחדר לחדר, מדי כמה ימים. בשנת 1944 השתתף בשיחות עם מנהיגי האצ”ל וההגנה כדי לברר אפשרות לשיתוף פעולה בין המחתרות, שיחות שלא נשאו פרי. כחבר מרכז לח”י היה שותף מלא לניהול ענייני המחתרת ומדיניותה, עד לקום מדינת ישראל. בתקופת מאסרם של מיכאל ואלדד, הוטלו על שכמו גם תפקידים נוספים של המחתרת. היה שותף בהחלטות לביצוע ההתנקשויות בנציב העליון מק־מייקל, במיניסטר המושבות הבריטי למזרח התיכון, הלורד מויין, ולעריכת התקפות על האובייקטים הצבאיים ועל מוסדות אחרים של השלטון, כדי להשיג את המטרה האסטרטגית של לח”י: להרוס את השלטון הזר עד היסוד. בראשית 1945, עם תחילת הסֵזון של ההגנה נגד ארגוני המחתרת אצ”ל ולח”י, נפגש גרא עם אליהו גולומב, וכתוצאה מדרישתו התקיפה ומאיומיו בפעולה נגדית, נמנעו חברי ה”הגנה” מלפעול כנגד חברי לח”י. בראשית ספטמבר 1945, לאחר תקופת ה”סזון”, נפגש גרא עם ישראל גלילי, משה סנה ומנחם בגין, וסיכם איתם להקים גוף משותף שיילחם בשלטון הבריטי תחת הנהגת שלושת הארגונים. “תנועת המרי” העברית פעלה במשך תשעה חדשים.
עם הוצאתו לאור של ביטאון לח”י החדש, “המעש”, הועמד גרא בראש המערכת ופרסם בו מאמרים רבים. בעוצר הגדול בתל־אביב, בקיץ 1946, הצליח להתחמק ממעצר, אך מיכאל נעצר והוגלה לאפריקה. מכאן ואילך היה גרא אחראי גם על ניהולה הארגוני של המחתרת. בתקופה זו הוא קבע תכנית למדיניות חוץ חדשה של לח”י בשם “הנייטרליזציה של המזרח התיכון”, שבסיסה היה סילוק כל הגורמים הזרים, האימפריאליסטים מהמזרח התיכון לטובת כל עמי האזור הסובלים מדיכוי לאומי ומניצול כלכלי מחפיר. בשטח הארגוני הנהיג שינויים חשובים: שלח עשרות שליחי מחתרת לחוץ לארץ כדי להקים סניפים לתנועה ולקשור קשרי חוץ עם ממשלות, מוסדות ואנשים. הוא הגמיש את הריכוזיות החמורה בארגון, שהיתה מכשול להתרחבות.
עם בואה של ועדת האו”מ לענייני ארץ־ישראל, ניסח עם אלדד תזכיר, ששיקף את עמדת לח”י לגבי זכויותיו ההיסטוריות של העם העברי על ארץ־ישראל, וסקר בו את שלטון הכיבוש של בריטניה ואת נימוקי לח”י לצורך בניהול מלחמת שחרור. בתזכיר חזר על התכנית ל”נייטרליזציה של המזרח התיכון”. כאשר ברית המועצות הביעה תמיכה בתכנית החלוקה של לח”י ובהקמת מדינה יהודית, סבר גרא שיש לנקוט באוריינטציה מאוזנת כלפי ברית המועצות. בעניין זה נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין אלדד, אשר תבע מדיניות חוץ עצמאית. התנגד לביתורה של הארץ, ובתשובה על החלטת האו”ם ב־כ”ט בנובמבר, פרסמו גרא ואלדד בשם לח”י הודעה, לפיה “לוחמי חירות ישראל ימשיכו להילחם לאחדותה של הארץ באמצעים ההולמים את נסיבות המקום והזמן”. לגבי ערביי ארץ־ישראל סבר גרא “כי האינטרס הלאומי של העם העברי והאינטרסים החיוניים של תושבי הארץ, ללא הבדל לאום, דת וגזע, משלימים זה את זה”. בתוך כך סבר שהמאבק נגד הערבים יקבל אופי של הגנה עצמית והענשת הפורעים ולא יהפוך למלחמת גזעים. בכרוזים אל הערבים קרא מרכז לח”י, בראשות גרא, לשלום, לאחווה ולמלחמה משותפת באימפריאליזם המנצל והמסכסך.
בסוף 1947 ייסד מרכז לח”י עיתון יומי: “המברק”. ברשימותיו שהתפרסמו בעיתון, בכותרת: “חזוננו על משטר של צדק” קרא גרא לנקיטת קו פוליטי ציוני סוציאליסטי, כהמשך לדיעותיו שפורסמו עוד קודם ב”מעש”. במאמר זה קרא לסיכויים שווים לכל ילד לפי כשרונותיו ויכולתו, למען חלוקה צודקת בסבל ובשמחה, להענקת השכלה לכל ולמשטר של צדק ושוויון.
לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החליט מרכז לח”י להתפרק באיזור השפלה ולהצטרף לצה”ל, ובו זמנית להמשיך את המלחמה לשחרורה ולסיפוחה של ירושלים למדינת ישראל. ביום 17 בספטמבר 1948 החליט מרכז לח”י להוציא להורג את מתווך האו”מ, הרוזן פולקה ברנדוט, פעולה שבעקבותיה נאסר גרא והועמד למשפט בבית־דין צבאי באשמת חברות בארגון בלתי חוקי. הוא נידון למאסר, אך שוחרר במסגרת החנינה הכללית. לאחר שוך הקרבות, הוקמה “מפלגת הלוחמים” מייסודם של אנשי לח”י, שמנו שני מחנות רעיוניים: בראש מחנה אחד עמדו גרא ומיכאל, שרצו לתת למפלגה אופי של מפלגת פועלים סוציאלסיטית־מהפכנית, ובראש המחנה השני – אלדד, שתבע להקים תנועה חינוכית למחשבת חירות ישראל. גרא נבחר לכהן כחבר הכנסת הראשונה מטעם המפלגה. לאחר שנתיים התפזרה הכנסת, המפלגה התפרקה והוא פנה לעסקים פרטיים. משנת 1954 ועד שנת 1965 ניהל את החווה החקלאית הפרטית הגדולה בארץ.
בשנת 1956 הקים עם אנשים מחוגי השמאל את תנועת “הפעולה השמית”. מצע התנועה, שיצא בשם “המנשר העברי” בשנים 1958–1959, כולל רעיונות מהפכניים, כמו השתרשות במרחב השמי, תוך שמירת ייחודו של העם העברי, משטר דמוקרטי חילוני, כלכלה המבוססת על סוציאליזם חופשי, חינוך כל ישראל והנהגת חוקה מחייבת. בין השנים 1960–1967 הוציא לאור דו־שבועון פוליטי בשם “אתגר”, ששימש בימה רעיונית לחוגי השמאל בחיפוש פתרונות של שלום לסכסוך הישראלי־הפלסטיני־הערבי. אחרי מלחמת ששת הימים, פרסם מאמרים בעיתונות היומית בזכות השכנת שלום, שיהיה מבוסס על חלוקת הארץ בין שני העמים. קִיים קשרים עם מנהיגים ערביים ועם תנועות שלום בעולם המערבי והגוש המזרחי, השתתף בכנסים בינלאומיים רבים כדי לקדם את יוזמות השלום.
בבחירות 1969 נכשלה רשימתו, “נס”. לפני מלחמת יום הכיפורים הביא מסרים של שלום משליחים מצריים אל ממשלת ישראל, אך אלה נדחו.
בשנת 1974 פרסם את ספרו “לוחמי חרות ישראל – אנשים, רעיונות, עלילות”, בו פרס את מלחמת לח”י ואת מדיניותה, את תיאור המאורעות ואת דמויות האנשים והלוחמים. כתב היד לספרו “שנות בטרם”, המתאר פרקים מחייו בפולין ואת מסעו ארצה במהלך מלחמת העולם השניה, נמצא בעזבונו ויצא לאור בשנת 1990. בשנות השִבעים המשיך לכתוב מאמרים שעסקו בבעיות השלום, כלכלה וחברה.
לנתן ולפרידה, חברת לח”י אף היא, שני ילדים: דורית ואלישע, ושני נכדים.
נתן ילין־מור, לוחם החירות “גרא”, ממנהיגי “לוחמי חרות ישראל”, עיתונאי, פובליציסט, הומניסט ואדם שהקדיש את כל חייו למען תקומתה של מדינה עברית בארץ ישראל, נפטר ביום א’ באדר תש”ם, 18 בפברואר 1980.
פרידה רעייתו נפטרה ביום ב’ באלול תשנ”ד, 9 באוגוסט 1994.
נתן ופרידה טמונים בחלקת לח”י, בבית העלמין בחולון.
סימפוזיון על מחתרות
בהלוויה של נתן ילין-מור
בועידת לוחמים בהבימה
ועידת לוחמים לאחר רצח ברנדוט
עליה לקברו של יאיר 1949
משמר כבוד בלווית זאב ז'בוטינסקי
מהנהגת הארץ
נתן פרידמן-ילין ("גרא"). נישא לפרידה מוריין בשנת 1939, ולאחר עשר שנים אימצו השניים את השם ילין-מור. מהנדס במקצועו, חבר בית"ר והמפלגה הרוויזיוניסטית. סייע בהקמת תאי האצ"ל בפולין. מונה על ידי יאיר לעורך עיתון האצ"ל "די טאט". הוא ורעייתו ברחו מוורשה והגיעו לארץ ב-1941. במשך השנה הוא עזר רבות ליאירובשלהי 1941 שלח אותו יאיר למשימה סודית בסוריה, הוא נעצר. ילין-מורהוחזק במזרעה, ושם הוא דן עם יצחק שמיר, חברו למעצר, על האופי העתידי של המחתרת. בקיץ 1942 ברח שמיר. בסוף אוקטובר 1943, כאשר הייתה המחתרת מוכנה לקלוט בורחים נוספים, ברחו 20 מהעצורים בלטרון, וביניהם היה ילין-מור.
נתן ילין-מור עבד בצמוד עם יאיר לאורך 1941, עד שנשלח בדצמבר לסוריה לחדש את הקשר עם גרמניה. בינואר 1942 עצרו אותו הבריטים והעבירהו לארץ. תמונה זו כעציר צולמה כעבור חודש בבית הסוהר ביפו.
נתן ילין מור יצא לשליחותו בסוריה בכיסוי של אדם המועסק כמודד קרקעות. בתמונה: אישור מחברת קבלני ההנדסה של שמעון דיסקין. האישור מעיד שילין-מור עובד כמנהל עבודה בחברה.
לאחר קום המדינה נערכה ליאיר אזכרה פומבית ראשונה. בתמונה: חברי מרכז לח"י, ישראל אלדד, נתן ילין-מור ויצחק שמיר, נושאים יחד זר פרחים המוקדש "לסולל הדרך לחרות לוחמי חרות ישראל", כ"ה בשבט תש"ט.
יאיר שטרן הצעיר, בנו של מחולל לח"י, יחד עם ילין-מור, שמיר ואלדד באזכרה לאביו.
נתן ילין-מור ("גרא"). רישום מאת "דוש".
נתן ופרידה ילין-מור באיסטנבול בדרכם לארץ. הזוג התחתן בוורשה עם פרוץ המלחמה בעת ההפצצה הגרמנית, ובקושי רב הם נמלטו מפולין.
הבורחים ואלה שסייעו מבחוץ במפגש לאחר קום המדינה. שורה אחורית מימין: נתן ילין-מור, אנשל שפילמן, שמעון זיו, מנחם שיף, יצחק אבן-זוהר, צבי שוהמי, עמנואל הנגבי, יהודה בן-דוד, יהודה גור, בנימין אורלי, שלמה יעקבי. שורה קדמית מימין: ישראל ירדני ("בעל החומה"), משה ערמוני, ברוך בן-דב ואברהם שטיינברג.
בשנת 1949 נערכה בבית הקברות בחיפה אזכרה פומבית ראשונה לחללי הפעולה. שלישי ורביעי משמאל: חברי מרכז לח"י יצחק שמיר ונתן ילין-מור בין ההמונים שהגיעו לאזכרה.
יצחק שדה (מימין) ונתן ילין-מור (משמאל) נואמים (צילום: נתן אקסלרוד, ארכיון המדינה).
מימין: יצחק שדה, נתן ילין-מור, אינו מזוהה, יצחק שמיר והרצל עמיקם.
נתן ילין-מור נואם (צילום: נתן אקסלרוד, ארכיון המדינה).
מימין: יצחק שדה, יאיר שטרן הצעיר, נתן ילין-מור ואברהם סלמן ("אבידן").
נתן ילין-מור (מימין) ומתתיהו שמואלביץ נעצרו והועמדו למשפט בדצמבר 1948 בבית דין צבאי על חברות בארגון טרור (לח"י).
מודעות תעמולה שהודבקו ברחבי הארץ וקראו לציבור להצביע לרשימת הלוחמים, שסימנה "טו".
בזמן ישיבתו בכלא כבר נבחר ילין-מור לכנסת הראשונה כנציג מפלגת הלוחמים. בתמונה: ילין-מור ושמואלביץ משוחררים מהכלא. הם הורשעו ב-10 בפברואר 1949, כשילין-מור נידון לשמונה שנות מאסר ושמואלביץ' - לחמש שנים. יום אחד לאחר שניתן גזר דינם, הם שוחררו כחלק מהחנינה הכללית שהוענקה עם כינון הכנסת.
לאחר האזכרה הפומבית הראשונה ליאיר ב-24 בפברואר 1949 נערך הכינוס הראשון של הלוחמים בבית העם בתל אביב. בתמונה: מודעה המבשרת על קיום הכינוס.
גאולה כהן מקריאה בכינוס הראשון ב-1949 את שירי יאיר. לצידה על הבמה: יצחק שמיר, נתן ילין-מור וישראל אלדד.
נתן ילין-מור נואם בכינוס הראשון, 1949.
כחודש לאחר הכינוס של מפלגת הלוחמים נערכה ועידה של המפלגה בתל אביב. בתמונה: אליהו עמיקם נואם, ולצידו יושבים יצחק שמיר, נתן ילין-מור ומתתיהו שמואלביץ'. על הכרזה שהונפה מעל הבימה נכתב: "בתי סוהר אינם שוברים לוחמים, אלא מחשלים אותם".
כעבור שנים התכנסו הבורחים מלטרון לחגוג את יום השנה לבריחה בבית משפחת בן-דב.
פקודת היום שהוקראה במסדר הגדול בשייח מוניס, בכתב ידו של נתן ילין-מור.
מודעת תעמולה שהודבקה ברחבי הארץ וקראה לציבור להצביע לרשימת הלוחמים, שסימנה "טו".