נחמיה המשיך וכתב יומן מלחמה ובו הוא מתאר את הקרבות בהם השתתף. בימים אלה של מלחמת “חרבות ברזל”, ימים של מלחמה על קיום מדינת ישראל והגנה על גבולותיה, ימים של מאבק עיקש וקשה על החזרת אזרחים וחיילים חטופים אנו חוזרים ומביטים לאחור לימיה הראשונים של מדינת ישראל בה נלחמו חיילנו על כיבוש חלקי המולדת בחזיתות רבות, חוו אובדן חברים, פציעות קשת וראו מראות קשים. היום יותר מתמיד חשוב להכיר וללמוד על מורשת לוחמינו הותיקים.

היומן נפתח בתאריך 13 באוקטובר 1948. יום הכיפורים – פניהם של נחמיה וחבריו  מועדים אל ערבות הנגב, שם ימתין עם חבריו לפקודה שתשלח אותם להילחם בחזית:

“13/10/1948

יום הכיפורים. בתי הכנסת ודאי מלאים ברבבות מתפללים הבאים לכפר על עוונותיהם. אנו לא חטאנו במאומה השנה.

הפעם לא נתפלל כל נדרי הפעם נתפלל ברובה ובמכונת יריה.

בשעה שאולי נדלקים הנרות בבתי האב לרגל קדושת החג, בשעה שכל יהודי התבל מתיחדים עם זכרם של המיליונים הטבוחים בתוגה – בשעה זו אנו דוהרים בכבישים לקראת עתיד בלתי ידוע. פקודת מבצע חדשה מסיעה אותנו לעבר ערבות הדרום לקראת כיבושים חדשים  – לקראת נצחון נוסף או אולי לקראת… מי יודע? הגורל הוא עיוור. אולם, נחושה החלטתנו לפקוח עינינו לראות איך נלחמים גיבורים על חייהם, על מולדתם, על אדמתם.

אנו מתקרבים אל מסמיה. כפר עלוב זה שוכן על כביש ת”א – עזה מספר קילומטרים אחרי גדרה. כאן נשאר עד בוא פקודת היציאה לחזית.”

נחמיה שירת בפלוגה א’ כסמל קשר פלוגתי. השתתף בקרבות מבצע ‘דני’”, באר־שבע, עוג’ה־אל־חפיר, ונפצע פעמיים. יומנו פרוס על פני כ-3 חודשים מאוקטובר 1948 ועד ינואר 1949. נחמיה שהיה בקי בהיסטוריה של לח”י וכתב ספרים רבים בנושא כתב את יומנו בשפה רהוטה והשתמש בביטויים רבי עוצמה. אין צורך להכביר במילים ואנו נביא לפניכם חלקים נבחרים מן היומן.

עם קבלת פקודת מבצע חדשה, נחמיה וחבריו במוטיבציה גבוהה:

“…אפינו מריח ג’וב חדש . וכן הוא. במהירות המכסימלית אנו מכינים את כל הציוד הדרוש לדרך ארוכה, כפי שנאמר בפקודת המבצע. הפעם פנינו מועדות לנגב.

שוב לילה וזו בפעם השנייה מתקבצים כלי הרכב בדרך העפר היוצא אל הכביש הראשי. וכאשר החל המסע הארוך כן החל לפעום בלב בטחון מוגמר. הפעם לא נכזיב. הפעם נכה באויב מכה ניצחת.”

נחמיה מתאר את השתתפות המשוריין שבו שירת כאלחוטאי באחד מהקרבות:

“…והנה מגיע תורנו. הפקודה: להסתער. אני מוסר את הפקודה לכל המשוריינים והפלוגה מתחלת בהתקפה. התותח של אריה (סגן מפקד הפלוגה) מרביץ ללא הפוגה פגזים לעבר הבצורים ופגיעותיו מדויקות להפליא. המשוריין שלי עדיין עומד קצת מרוחק מטווח היריות……אנו בינתיים נכנסנו עם המשוריין שלנו לתוך הקרב. לאט בזחילה כמעט מתקדמים אנו לעבר גזרי החול. עוברים את הזחל שעלה על מוקש ואנו כבר בתוך העיר. המכונות דופקות ויורקות אש לתוך הבתים והחלונות. אני רואה את הערבים במנוסתם.”

ולאחר כיבוש באר שבע כתב נחמיה:

אני עייף עד מוות. באר שבע כבושה בידי חיילים עבריים לאחר 20 שנה. כאן הפעם משוחררת היא לחלוטין…. תקנו את המעוות. הלב גא. באר שבע העיר כבוש בידי צבא הגנה לישראל אך הדרך עוד רבה לפנינו.”

לאחר עוד ועוד כיבושי הצבא בנגב מתמלאים נחמיה וחבריו תחושת התרוממות:

“….הרגשת האדנות. מה נפלאה זו ההרגשה. אתה חש בכל ישותך בכל אבריך כי כאן מתחוללת אחת הפרשיות הנהדרות ביותר בתולדות עם ישראל השב לאדנותו הלאומית. זו האדנות הנשגבת בדם ובסבל. כאן לא תתגעגע אל בתיה הלבנים של תל אביב. כאן לא תכסף אחרי נגוני תזמורת של בתי קפה רועשים. כאן תזמורת החרות מפזמת באוזניך פזמון כביר: קדימה! קדימה! למגור האויב, להשמדתו הסופית.”

“האויב ישלם בדמו בעד ההרס והחורבן.”

ביומנו מבכה נחמיה את חבריו שנפלו, אחד מהם הוא שמואל ביאלקה־וייס – “אהרן” , לוחם לח”י אשר נפל בפעולת־הסחה, בעת כיבוש מצודת עיראק־סואידן. זהו מחיר יקר בעד שחרור המולדת:

“בין ההרוגים נמצא אהרון הבלונדיני. בחור ותיק בתנועה שעוד בימי המחתרת הצטיין בעוז רוחו ואומץ ליבו, ואהרון אשר היה אחד מבין בורחי לטרון בימי הבריטים.

אין משיגים דבר ללא תשלום. בעד שחרור המולדת יש לשלם בדמי טובי בנינו.”

 הוא מתאר את מסע הלוחמים במדבר, לעבר הקרב על עוג’ה אל חפיר. במשך ימים רבים ניסו לוחמי חטיבה 8 לכבוש את אחד מ”מבצרי העוז” של צבא מצרים.

“בשעה 18:00 יצאנו מרוחמה לדרך אשר לעולם לא יישכח מליבי. הייתה זו אחת החוויות הנהדרות והבלתי נשכחות של חיי. לו היו מראים זאת בסרט בשבתי באולם קולנוע לא הייתי מאמין למראה עיניי…”