אברהם נולד בתימן בשנת 1921 לסעדיה ולימן מרים, ולו חמישה אחים ושתי אחיות. המשפחה עלתה בשנת 1926 והשתקעה בתל־אביב. אברהם למד בתלמוד תורה במחנה יוסף. כנער הצטרף לבית”ר, ובשנת 1937 גוייס לאצ”ל והשתתף בכל פעילויותיו. עם הפילוג, עבר ללח”י. את כל זמנו הקדיש למחתרת. לפרנסתו עבד, לסירוגין, בחשמלאות. בית אחותו, מרים בפתח־תקוה, שימש כבסיס לאנשי לח”י. מחסן ליד ביתם הועמד לרשות המחתרת ובו אוחסנו תרופות וחומרים אחרים. בשנת 1942, נאסר ע”י הבריטים והוחזק במחנות המעצר של מזרע ולטרון. ביום 1 בנובמבר 1943 היה בין 20 הבורחים מלטרון ומאז הועסק במנגנון הקבע של לח”י ונמנה עם החטיבה הלוחמת.
אברהם השתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. בליל 1 בנובמבר 1945, הלילה הראשון של פעולות ‘תנועת המרי העברי’, השתתף בפעולה שמטרתה לפוצץ ולהצית את בתי הזיקוק במפרץ חיפה. עם תיעוד מתאים, נכנסו אברהם וחבריו משה בר־גיורא (ישראל), יעקב גנור (דן) וצבי ארטל (משה) מבעוד יום לשטח בתי הזיקוק והסתתרו שם, כשברשותם מטעני נפץ ומנגנוני השהיה חשמליים, שתוכננו במיוחד למבצע זה. כשהרכיבו את המנגנונים באחד המקלטים, משהו השתבש ואירעה התפוצצות. משה נהרג במקום, אברהם ויעקב נפצעו. השלושה הצליחו להימלט מהמקום. פציעתו של אברהם הייתה חמורה: עינו נעקרה והוא איבד הרבה דם. למרות פציעתו וטשטוש ראייתו, הצליח בכוחות על אנושיים להגיע למקום ישוב וזכה לטיפול רפואי.
מיד לאחר החלמתו, חזר למבצעים. כבר ביום 25 בפברואר 1946, השתתף בהתקפה על שדה התעופה של חיל האוויר המלכותי בכפר סירקין, מזרחית לפתח תקוה, שם הושמדו כעשרה מטוסי קרב ‘ספיטפייר’. הוא המשיך בפעילות מלאה, וביום י”ט בסיוון תש”ו, 18 ביוני 1946 שוב השתתף בפעולה גדולה: התקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, ששימשו את כל תחבורת הרכבות של הבריטים במזרח התיכון. המיתקנים הושמדו והפעולה הצליחה, אולם בעת הנסיגה במשאית, הם עלו על מחסום משוריינים ונפתחה עליהם אש תופת. אברהם נהרג יחד עם 10 מחבריו. 23 נאסרו (ביניהם 4 בחורות), מתוכם 8 פצועים ופצועות. הבחורים נידונו למוות והבחורות למאסר עולם (מאוחר יותר הומר עונש המוות במאסר עולם).
אברהם היה גבר יפה, תרתי משמע: בתוארו ובנשמתו. איש כבוד ואמונה. בגמר מלחמת העולם כתב לידידתו, שהאמינה כי עתה תבוא ישועתנו: “לשווא חיכית לניצחונו של עם זר. אכן, זה נכון: כל ניצחון שהוא לא ניצחוננו – זאת אומרת תחיית העם והקמת המדינה – אינו ניצחון.”
הוא הובא לקבורה בבית-העלמין בחיפה. משפחתו לא השתתפה בהלווייתו, ודבר מותו נודע לה רק כעבור שבועיים של חרדה ודאגה. רק עם קום מדינת ישראל זכו לעלות לקברו. הניח אב ושמונה אחים ואחיות.
אברהם יהודאי. למרות שנפצע קשה ואיבד את עינו בפעולה, הוא התעקש לחזור לפעילות מבצעית. לימים נהרג בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת.
