נחמיה נולד ביום כ”ו בניסן תרע”ו, 29 באפריל 1916 בקאליש, פולין, להוריו לאה ואהרן טורנברג. התייתם מהוריו בגיל צעיר ויחד עם אחיו הגדול ממנו עברו לחיות בבית סבא בלודז’. תחילה למד בחדר ובבית ספר יהודי ואַחַר סיים בית ספר טכני בלודז’. היה פעיל בבית”ר.
בשנת 1934 עלה ארצה ושירת בפלוגת הגיוס של בית”ר בראש פינה. בימי מאורעות הדמים תרצ”ו–תרצ”ט (1936־1939) השתתף בפעולות תגמול נגד ערבים בגליל. סיים קורס מפקדים של האצ”ל והיה חבר “בקבוצה המיוחדת”, שהיוותה את הגרעין הקשה של האצ”ל בגליל. בין חניכיו: שלמה בן־יוסף, ראשון להרוגי המלכות תחת השלטון הבריטי. בשנת 1938 חזר לפולין בשליחות התנועה, כדי לבקר ולפקוד את מועדוני בית”ר. במסע דרך ברית־המועצות, הצליח לחזור ארצה מיד לאחר פרוץ המלחמה.
עם הפילוג באצ”ל, הצטרף ללח”י. היה אחד הפעילים באזור תל אביב. השתתף בפעולות נגד אנשי הבולשת הבריטית בירושלים, בתל אביב ובחיפה. ביום 5 במאי 1942, אחרי רצח יאיר, קבעה משטרת פלשתינה (א”י) פרס של 1000 לא”י עבור ידיעה להסגרתו. בהודעה ייחסו לו, ליהושע כהן ולצבי פרונין, חברות בארגון האחראי להתנקשות בחיי המפקח הכללי של המשטרה וסגנו ביום 22 באפריל 1942, בירושלים, ולהתנקשות בחיי עוזר מפקד המשטרה, ראש הבולשת במחוז לוד ביום 1 במאי 1942 בתל אביב.
בעקבות הפרסום, נחמיה התחבא אצל ידידיו בנחלת ז’בוטינסקי, אך מפקד האצ”ל ציווה לסלקו מהמקום. הוא ברח מן המושב אל תוך מערת נחשים שבסביבה, שם בילה שלושה ימים. בתיווכו של איש הקשר של האצ”ל עם האינטליג’נס הבריטי, הסכים נחמיה להתמסר לבולשת לאחר שגורש על ידי מפקד האצ”ל ממקום מקלטו. נכלא בבתי סוהר בעכו, בירושלים ובמחנה לטרון. היה בשילוח הראשון של 251 עצורים שהוגלו לאפריקה
ב־19 באוקטובר 1944. הוחזק במחנות המעצר באריתריאה, סודן וקניה. הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים ביום 12 ביולי 1948, אחרי שש שנות מעצר בארץ ובגלות.
עם שובו ארצה נשא לאשה את ג’ולי לבית אלעזר חברת לח”י, שהייתה אף היא אסירה כלואה במשך שנים. נחמיה התגייס לצה”ל ושירת בחטיבת “יפתח”. השתתף בקרבות לפריצת הדרך לנגב ובאזור בית שאן.
לאחר שחרורו מצה”ל עבד במפעל טכסטיל של קרובי משפחתו. בשנת 1968 פתחו הוא ורעייתו חנות למכשירי כתיבה וספרים בחולון. בשנת 1980 פרש מעבודה והתמסר לקריאת ספרי הגות ומוסיקה קלסית.
נחמיה נפטר ביום ח’ בכסלו תשמ”ב, 4 בדצמבר 1981. הניח אישה, ג’ולי, שני בנים ונכדים.
נחמיה טורנברג, בוגר קורס הקצינים של האצ"ל בהרי הקרפטים בפולין. לאחר שהסגיר את עצמו במאי 1942, ישב במעצר בארץ ובאפריקה עד יולי 1948.
במאי 1942 הופיעו תמונות אלה ששרדו ממנהיגי לח"י - יהושע כהן, צבי פרונין ונחמיה טורנברג - כמבוקשים, ועל ראשיהם הוכרז פרס של אלף לא"י.
דב בנטוב. הדפיס את "החזית", שימש איש קשר של שמיר ואלדד, נעצר והוגלה ב-1945. משמאל עומד נחמיה טורנברג.
בתערוכת אוספי פרפרים, שנערכה בסוכות במחנה גילגיל, העלו העצורים את ירושלים על ראש שמחתם, כפי שמעידה הסיסמה המתנוססת מעל התערוכה. בתמונה, מימין לשמאל: אליהו קורב ("יונתן"), משה מולדבסקי, נחמיה טורנברג ויעקב יצחקי.
