יצחק נולד בתורכיה בשנת 1922. הוריו מלכה ושבתאי עלו לארץ באותה שנה והשתכנו בתל אביב הקטנה. סיים בית ספר יסודי אליאנס והתחנך בתנועת הנוער “התאים הלאומיים”, מיסודו של האצ”ל. השתייך לפלוגה ח’, בפיקודם של אריה יצחקי ויצחק שמיר. השתתף בפעולות תגמול נגד הערבים ונגד מיתקנים של הממשלה המנדטורית. באותה תקופה עבד בדואר.

בארגון הופעל בבילוש אחר הבריטים והשמאל היהודי. בפילוג שחל באצ”ל בשנת 1940, הצטרף אל קבוצתו של יאיר, לימים – לח”י, בעיקר משום שהנהגת לח”י סברה כי אין להילחם בערבים, אלא בשלטון הבריטי הכובש. במסגרת החדשה ניתן לו הכינוי “לבן” והוא עסק בתעמולה נגד הגיוס לצבא הבריטי. באותה תקופה שימש גם כאיש הקשר של יאיר, שגר ברחוב בלפור 57 בתל אביב.

עם בריחת יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממזרע, בשנת 1943, וההתארגנות החדשה של לח”י, עבר קורסים לנשק וחבלה, עסק במימון כספים, תחת פיקודו של אליהו גלעדי, וברכישת אמצעי בטחון אחרים. בתקופת הסזוֹן בשנים 1944–1945 הקים יחידת מודיעין נגד אנשי ההגנה, שבלשו אחרי אנשי המחתרות. לאחר תום הסזון הוטל עליו לארגן מחדש את מחלקת המודיעין, מחלקה ו’ וכן היה אחראי על סניף ירושלים, תפקידים בהם החזיק גם אחר מאסרו של יצחק שמיר והעברת הפיקוד לידי נתן ילין מור.

מחלקה ו’, באחריותו של יצחק, הורחבה עד כדי היותה למחלקה ארצית. כינויו הנוספים היו יוסי ולוט. יצחק פרש מלח”י בשנת 1947, בגלל חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין מרכז לח”י בקשר להמשך דרכה של התנועה. הוא התגייס לפלמ”ח ולצה”ל, בו שירת במלחמת העצמאות עד שוך הקרבות.

לאחר המלחמה הקים משתלות נוי וחברה קבלנית לפיתוח. הצטרף לתנועות שלום ושוויון של השמאל. השתתף בקונגרסים הומניסטיים בינלאומיים ובמפגש השלום עם אש”ף ברומניה. באוגוסט 1976 הקים תנועה אתאיסטית בשם “אגודה הומניסטית חילונית בישראל”, בה פעל במשך כ־15 שנים.

בשנת 1993 פרסם ספר, “הזקן ואני”, סיפורו האישי של ראש המודיעין של לח”י (הוצאת “ברירות”). כן פרסם שני ספרים נוספים: “סיפורי סלומון”, סיפורים סוריאליסטים על אדם ושמים, וספר שלישי – “מסיפורי סבא איציק”, אוסף סיפורי ילדים, שהתפרסמו לפני כן ב”על המשמר” לילדים (שניהם בהוצאת ירון גולן).

יצחק נישא לשרה לבית רכטמן, אף היא חברה בלח”י, ולהם שלושה ילדים.