128 שמות מופיעים ברשימת חללי לח”י. הראשונים מביניהם היו זליג ז’ק – “סעדיה ואברהם אמפר “חרותי” שנורו בדיזנגוף 30 ומתו מפצעיהם ביום 1 בפברואר 1942. אחריהם נרצח מחולל לח”י, אברהם שטרן – “יאיר”, על ידי הבריטים בכ”ה בשבט תש”ב, 12 בפברואר 1942. אחרון החללים הוא ישעיהו בקמן, שנולד בעזה ושבה נפל, במסגרת מבצע קדש בכ”ו בחשוון תשי”ז. 55 מהחללים נפלו בימי המחתרת, בטרם קום המדינה, ויתרתם נפלו לאחר הקמת המדינה, בה’ באייר תש”ח.

תשע נשים נזכרות ברשימה ו-118 גברים. הצעירה שבחללים היא יהודית מגורי-כהן – “אורה”, שנרצחה על ידי הבריטים בבית הקורסים ברעננה, יחד עם עוד ארבעה חברי לח”י, בטרם מלאו לה 15, בעוד שהמבוגר שבחללים הוא ניסן מנדלקורן – “חיים”, שבזמן שהיה במעצר בלטרון, חלה ומכיוון שנמנע ממנו טיפול מתאים, נפטר והוא בן 37 שנים.

בין הנופלים ישנם שני זוגות – לאה פריזנט – “אריאלה” ויששכר הוברמן – “יענק’לה” ואפרים (“פיסקה”) וחנה פירסטנברג ושלושה זוגות אחים – משה (“בן ציון”) ויחזקאל (“דניאל”) ברזני, פרחי (“בני”) ופנחס כהן וחיים (“פתחיה”) ומנחם (“מוט’קה”) ריבנבך.

כשליש מהחללים היו, בטרם הצטרפותם ללח”י, חברי בית”ר ואצ”ל, אולם על פי הרישומים שבעמותה, מבין הנופלים היו גם כאלה שהיו בתנועות אחרות – ארבעה היו בשומר הצעיר, ארבעה בנוער העובד, שלושה בברית החשמונאים ושניים בבני עקיבא. מלבד זאת, שבעה חללים היו בשלב כלשהו חברי ההגנה ושניים היו בפלמ”ח, מה שמצביע על כך שלח”י משכה אליה אנשים מכל שכבות החברה והדעות הפוליטיות.  

39 חללים נפלו בשנות העשרה לחייהם, 72 חללים היו בשנות העשרים לחייהם, ו-11 חללים נפלו בשנות השלושים לחייהם (לגבי השאר אין מידע לגבי גילם). רוב החללים מתו בלא להשאיר מאחוריהם צאצאים. רק 16 מביניהם היו נשואים ומתוך אלה, רק 11 הותירו צאצאים.

בחינה של הארצות שבהן נולדו החללים מראה על הגיוון הרב שהיה בלח”י. 48 חללים הם ילידי ישראל, ועל פי רוב הם דור הצברים הראשון במשפחתם. 45 חללים עלו לארץ ממזרח אירופה ומיתר האיזורים של ברית המועצות לשעבר (21 מפולין, 7 מצ’כוסלובקיה, 3 מהונגריה, 3 מלטביה, 3 מרומניה, 3 מליטא, 2 מרוסיה, 1 מטרנסילבניה, 1 מגליציה ו-1 מגיאורגיה). שלושה מתוכם – יצחק בלאושטיין – “יוסי”, מאיר גרוס – “שאול” ואשר ישראלי, היו ניצולי שואה. 15 חללים עלו לארץ מאפריקה וממדינות המזרח התיכון (8 מתימן, 4 ממצרים, 1 מאירן, 1 מעירק ו-1 מלבנון). מהבלקן ומדרום אירופה עלו תשעה מהחללים (3 מבולגריה, 3 מטורקיה, 2 מיוון ו-1 מספרד). ממרכז אירופה עלו חמישה – ארבעה מגרמניה ואחד מאוסטריה. מדרום אמריקה עלו שניים מהחללים, אחד מפרו ואחד מוונצואלה. לגבי שאר החללים, אין מידע לגבי ארץ מוצאם.

במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות, 37 חללים נפלו במסגרת הקרבות של חטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, שלשורותיה התגייסו רוב חברי לח”י. שבעה חללים נוספים נפלו כששירתו בחטיבות או בחילות אחרים, דוגמת חטיבות גולני וכרמלי וחיל הים. במסגרת הקרבות על ירושלים, שם תפקדה לח”י כגוף עצמאי, נפלו 19 חללים.

בשנות המחתרת, תנאי הקונספירציה דרשו פעילות בתאים קטנים, ולכן גם כאשר בוצעו פעולות שהסתיימו במותם של הלוחמים, מספר האבדות היה נמוך. יוצא הדופן העיקרי הוא הפעולה בבתי המלאכה של הרכבת, אחת מהפעולות הגדולות והחשובות ביותר של לח”י, בה השתתפו 44 לוחמים. 11 מהם נפלו במהלך הפעולה ושניים נוספים שהשתתפו בפעולה ונתפסו, נהרגו כאשר לקחו חלק בבריחה מכלא עכו. אירוע נוסף שבו היה מניין הקרבנות גבוה, היה התקפת הבריטים על בית הקורסים ברעננה, שבה נרצחו חמישה בני נוער שהתאמנו בנשק.  

לאחר קום המדינה ובמסגרת צה”ל, היה זה הקרב בעוג’ה אל חפיר שתבע את מספר הקרבנות הרב ביותר – עשרה חברי לח”י. קרבות אחרים שהפכו לעקובים מדם היו הקרב על בית נבאללה והקרב על עירק סואידן, שבכל אחד מהם נפלו חמישה אנשי לח”י. מלבד זאת, בירושלים הנצורה, נהרגו חמישה אנשי לח”י בהתפוצצות מחסן הנשק במחנה דרור שבטלביה, ובמהלך הקרב על מנזר הנוטרדם נפלו ארבעה לוחמי לח”י על “גג המוות”.   

לזכרם של חללי לח”י ולהנצחת פועלם ועוז רוחם, הוקמה אנדרטה מרשימה ביער לח”י, שנחנכה ב-11 בספטמבר 2005. מאז, מדי שנה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מתקיים באנדרטה טקס זכרון רב משתתפים.