עורך־הדין מקס זליגמן לא היה חבר לח”י.

הוא היה יהודי לאומי גאה, בעל אישיות מרשימה. כה רבות עשה במשך שנים, למען “לקוחותיו” מבין חברי המחתרות, אסירים ועצורים, אסירות ועצורות, שנפלו לידי השלטונות הבריטיים – עד כי ראינו חובה לעצמנו להכלילו בספר זה. אלמלא עשינו זאת – היינו חוטאים לאותם אנשים שהוא הציל מתליה וממאסרים ממושכים, ולכל אלה שנלחם להקלת תנאי מעצרם ומאסרם.

עורך דין זליגמן נולד בווילס שבבריטניה ביום י”א בתשרי תרס”ג, 12 באוקטובר 1902 להוריו, חיים ורבקה, שהיגרו לשם מווילנה, היו ציונים נלהבים. מקס עלה ארצה ב־1921, בהיותו בן .19 בראשית דרכו עבד כפועל חקלאי בפרדס של דודו, שמעון זהבי, בפתח תקווה. כעבור זמן מה עבר לירושלים ללמוד משפטים והיה היהודי דובר האנגלית הראשון, שעבר בארץ את בחינות עורכי הדין, בשנת 1930. עד מהרה היה לעורך הדין המפורסם ביותר בארץ, בתקופת המנדט הבריטי.

הוא הגן על יהודים, ערבים ואפילו על שוטרים בריטים. בשנת 1939 “עשה כותרות” בעיתונות העולמית, כאשר נידון לשישה חודשי מאסר בפועל (מהם ריצה ארבעה) על סיוע לעלייה ‘בלתי לגלית’ של יהודים לארץ. בשבתו בכלא, הכיר את אברהם שטרן – “יאיר”. זליגמן היה בר מזל שלא נשלל ממנו רישיונו כעורך דין. שליטתו בשפה האנגלית וכשרון הנאום המופלג שלו היוו שני כלים רבי ערך בבתי המשפט הצבאיים וביחסיו עם פקידי הממשל השונים, שעה שקיבל על עצמו את הגנתם של לוחמי מחתרת רבים.

בין היתר הגן על שלמה בן־יוסף, יהושע ישראלי, נסים ראובן, אליעזר בן־עמי, ורבים אחרים. הוא זכה לפרסום עולמי בהגנתו על דב גרונר הי”ד. למען חברי המחתרת לחם בחירוף נפש, כאילו היו בניו ובנותיו. כן הקדיש מאמצים רבים במלחמתו על זכויותיהם של האסירים והעצורים בבתי הסוהר בירושלים, בעכו, בבית לחם, במחנות המעצר ה’אדמיניסטרטיביים’ בסרפנד, במזרע, בלטרון ובעתלית. הוא גם ביקר במחנות העצורים בסודן ובאריתריאה וטיפל בהטבת תנאי המעצר שם.

בשנת 1977 העניקה לו מלכת בריטניה את אות הכבוד המיוחד C.B.S. (Commander of the British Empire) , הנחשב לעיטור יוקרתי ביותר.

מקס זליגמן נפטר בלונדון בספטמבר 1987, בהיותו בן 85.