סיומקה בן לחיים וצביה, נולד בשמחת תורה, שנת 1919 בווילנה, למשפחה בת המעמד הבינוני. הצטרף לשורות בית”ר.
בשנת 1938 עלה לארץ בגפו (השאיר אחריו אם, אח ואחות, אביו נפטר עוד בתקופת ילדותו) בעלייה בלתי לגלית באניית המעפילים “אף-על-פי-כן” של בית”ר. כל משפחתו אבדה בשואה. עם הגעתו לארץ הצטרף לפלוגות בית”ר בזכרון יעקב ולאצ”ל. בשנת 1939 החליט ללכת בעקבות יאיר ולהצטרף לארגון לוחמי חירות ישראל (לח”י), והיה אחד מפעיליה. לאחר רצח יאיר, תיכנן סיומקה פעולה לחיסול הקצין הבריטי מורטון שהיה אחראי לרצח יאיר. הפעולה נכשלה והוא נתפס. לאחר זמן קצר נשלח לבית המעצר במיזרע ולאחר-מכן ללטרון. בלטרון היה מראשי המתכננים והמבצעים של פעולת הבריחה המוצלחת . ביום 1 לנובמבר 1943. הוא ועוד 19 לוחמים ברחו דרך מנהרה, אשר חפרו בידיהם במשך זמן רב. הם הגיעו לתל אביב, נפגשו עם מיכאל (יצחק שמיר) וחזרו לפעילות בארגון.
בהמשך – שמעון זיו מספר על : יעקב בנאי (מזל) בעמוד 23
על יהושע כהן (שבסל) מעמוד 23 עד עמוד 25
חברים מספרים
בשנת 1939 ,זמן מה, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרתי בזיכרון יעקב והיתי חבר בפלוגה X . בתקופה ההיא חל הפילוג בשורות האצ”ל, שהדיו הגיעו אלינו, ע”י שליחים שונים שבאו מן הערים בעיקר מתל-אביב ומחיפה. קשה היה לנו לקבל ארוע זה, שכן ראינו את האצ”ל כשיא הקדושה והטוהר ולא שערנו שעלול לקרוא משהוא אשר יפריד בין אותם האנשים שבהם ראינו אנשים גדולים ונאמנים לרעיון ועל כן לא הבנו כיצד הם יכולים פתאום להתחיל להשמיץ אחד את השני. מכיוון שהפילוג עצמו התבסס על השמצות, באו שליחים, משני הצדדים, והתחילו להשמיץ באופן אישי האחד את השני. זה נמשך כשבועיים ,עד שהחלטנו לברר סופית מה קרה. זכור לי שהיה איתנו בזכרון יעקב ,שלמה בן שלמה, ביקשנו ממנו שיסע לתל-אביב ויבדוק מה מתרחש בנושא הפילוג. הוא נסע חזר וסיפר לנו שהפילוג הוא על רקע של המשך המלחמה או הפסקתה נגד האנגלים בארץ לאור מלחמת העולם שפרצה .
חלק גדול מאוד מהמפקדה של האצ”ל היה בעד המשך הפעולות ,או יותר נכון נקיטת פעולות נגד השלטון הזר למרות שיש מלחמה בעולם ואולי בגלל שהתחילו כבר אז להגיע הדים ראשונים ממה שמתרחש בעולם לגבי היהודים. היה ברור לנו שצריך לעשות כל מאמץ על מנת ליצור כאן בארץ תנאים כאלה אשר יאפשרו לקלוט אותם ,כדי שלא יישארו ללא קורת גג כתוצאה מהמלחמה. לא היה ברור לנו בדיוק מה קורה אך ידענו שמשהו הולך להתרחש ,בעיקר בהתחשב במה שהיטלר עשה לפני פרוץ המלחמה, לכן ראיתי ,בלי להיכנס לוכוח אידיאולוגי, את דרכו של יאיר כדרך הנכונה, כלומר שיש להמשיך ולהילחם נגד השלטון הזר בארץ וחיפוש דרך, למרות שיש מלחמה עולם, לקשור קשר עם יהדות הגולה ולהמשיך באותה דרך פעולה של יאיר שהתחיל בה לפני המלחמה, כלומר להתבסס במלחמה זו על יהדות העולם. בזיכרון יעקב לא היו רבים שתמכו באותה דעה. זכור לי ששלמה אשר גם הוא היה באותה דעה של יאיר ,נאלץ לעזוב את זיכרון ואני שהבעתי את דעותיי בגלוי בעד המשך קו הפעולה שהתווה יאיר נאלצתי לעמוד בלחץ חזק של התעמולה הנגדית. המצב הגיע עד לידי כך שביום בהיר אחד, עם פרוץ המאורעות בת”א, הלכתי עם שאר חברי הנוער הלאומי למקום ריכוז של ההגנה, שנמצא בבניין בקומה ג’ בפינת רחוב לילינבלום ונחלת בנימין, בתל אביב, וחיכינו להוראות. קיבלתי הוראה ללכת עם בחור מבוגר ממני כדי להעביר נשק משכונת שפירא למקום ריכוזנו. ה”נשק” היה מקלות עם גולות ברזל שהוכנו בנגריה בשכונה. בשהותנו בשכונה החלה התקפה מלווה ביריות בפרדסים של השכונה. הבחור נשאר בשכונה ושלח אותי להביא את ה”נשק” למקום ריכוזנו. בדרכי פגשתי המונים שרצו לכיוון שכונת שפירא. ישבנו במקום הריכוז מספר ימים.
בפלוגת ראש-פינה
באביב, בשנת 1931 ,יצאתי עם שני בחורים לפלוגת בית”ר שחנתה ,זה כחצי שנה, בראש-פינה. הפלוגות נוצרו בראשיתן על מנת לעזור בסידורים בעבודה של עולים חדשים, יוצאי בית”ר. רק בועידת בית”ר בדנציג, הוכרז על גיוס חובה של עולי בית”ר לפלוגות למשך שנתיים. כל חברי הפלוגה היו עולים חדשים רובם מפולין וחלקם מרומניה (ביניהם עקיבא ברון, שניהל את הפלוגה עם יצחק ילין). התחלנו לעסוק בהברחת עולים. רוב האיכרים לא היו להוטים באותם הימים לקלוט לעבודה עולים חדשים, אבל סינדיקס הדבק, שהתקשר עם התעשיין היהודי שרשבסקי, כפה עליו לקבל לכל הפחות פועל אחד למשק. היו איכרים במושבה שהגיעו לכלל הכרה בצורך בהעסקה מסיבית של הפועלים היהודיים מנימוקים לאומיים וביטחוניים. על הערבים עשה בואנו רושם חזק. קראו לנו “מוסקוביה”. נקטנו כלפיהם עמדה תקיפה (למשל במקרה של עליית עדרים על שטחי משק העזר שלנו) למורת רוחם של רבים מן האיכרים. יחד עם זאת קיימנו אתם יחסים של שכנות וידידות. רכשנו מהם גם נשק.
עסקנו גם ,כאמור, בהברחת עולים. בימי העליה לקברו של טרומפלדור, בתל-חי ,היינו מצרפים עולים לחוזרים מן העלייה לקבר, כשחלק מחברינו חוזר דרך השדות כדי להימנע מביקורת פקידי המכס. באותה תקופה בא אלינו גם מדריך ראשון מטעם ההגנה הלאומית, נחום לוין מחיפה. היה מבקר פעם או פעמיים בשבוע מדריך בנשק (אקדחים). בימי התעמולה לקונגרס הציוני יצאנו לצפת והלכנו ברחובותיה בשיירה. בחור משלנו פגע במילים בשוטר ערבי. לאחר זמן מה בא שוטר בריטי הכה את הבחור ועצרו, סובבתי את ידו של השוטר ושחררתי את הבחור. השוטר איים עליי באקדח. ברחתי ממנו ומתוך שלא הייתי בקיא ברחובות צפת באתי אל המשטרה בעיר ושם עצרוני השוטרים. בערב הוציא אותי בערבות דוד אסא מפקד בית”ר בראש פינה. הובאנו למשפט בבית המשפט המחוזי. השלטונות ניסו להפוך את המשפט לעניין פלילי. הביאו ערבים שהעידו כי הופעתנו בעיר נשאה אופי פרובוקטיבי. פסק הדין היה קל: מאסר קצר שאפשר היה להחליפו בקנס. מעניין היה כי הקנס שולם מבלי ידיעתנו, על ידי אחד מידידי הפלוגה, פקיד מכס ערבי-נוצרי מאוזי.
פעולת החרמת המיפקד
בסתיו 1931 החל להגיע אלינו חומר של “הציונים המהפכנים” שנתמך ע”י קבוצת אבא אחימאיר. החומר הגיע אישית בדואר, מחבר בת”א ,וכן היה מביאו “שליחו הנודד” של אבא אחימאיר- חיים דבירי. הכרוזים קראו להחרים את המפעל. קבוצת חברים מאיתנו החליטה לבצע פעולת תעמולה בצפת נגד המיפקד. העלנו בלילה ,דרך ההרים, את החומר לפעולה (צבע לרסוס סיסמאות) קיבלנו ממשה רובשטיין (הוא היה כבר אז קשור לבולשת הבריטית, אנו כמובן לא ידענו זאת). באו שוטרים וערכו חפוש בפלוגה. בליל המיפקד החלטנו לסרב לפוקדים. כשנכנסו הפוקדים עם המוכתר בנצל ועם שוטרים, פתחנו בשירה ולא עניינו להם. הם יצאו והשאירו משמר בריטי. למחרת נאסרנו והובלנו לצפת (עוד לפני כן נאסרו שנים מאיתנו על ניהול תעמולה נגד המיפקד). הובאנו לפני שופט בריטי. הוא שאל אותנו אם אנו מודים באשמה, עניתי שאנו מודים במעשה. נדונו לחודשיים מאסר בעכו. ושוב הותר להחליף מאסר בקנס. נסענו 9 אנשים לעכו, שם נפגשנו עם אסירים מעפולה ומחיפה.
ברית הבריונים
אחרי המאסר נערכה ועידה רביזיוניסטית בת”א ובאותו זמן נקבעה גם פגישת “הציונים המהפכנים”. בועידת הצה”ר נבחר מרכז מקסימאלי בראשות ד”ר ואשיץ. בפגישת “ברית הבריונים” נוכחו מהפלוגות – יצחק רוזנפלד ז’ קוביץ, זבולון, ויסמן (כיום בפרקליטות הצבאית, חבר ארגון ב’) ואנוכי. הודענו כי לא נשתתף בארגון הזה בגלל נאומו של אחימאיר בו הכריז כי “אנחנו הפשיסטים העבריים” ומטרת המלחמה היא בראש ובראשונה – מפא”י וכן בגלל הלך הרוח “תחי ההפקרות” שנשמע מדבריו. בשיחה עם אבא אחימאיר הבעתי את התנגדותי להנחיותיו אלה ואמרתי כי לא אהיה שותף ליצירה פוליטית זו. אבל אקבל עלי כל פעולה שתוטל עליי. גם שאר חברי הפלוגות הסתייגו מעמדתו של אחימאיר ולא לקחו חלק בהתפתחות העניינים לאחר מכן. בברית היו שתי קבוצות: ירושלמית (דבירי, סבוראי, אלי, הלפרין, השופט שילה) ותל-אביבית (עולים מורשה, שלמה נוימן, קיפניס).
בעקבות החיפושים לרגל חקירת רצח ארלוזורוב נאסרו חברי ברית הבריונים. במשפטים שנערכו, נתגלתה אי נכונותה של הברית בכלל ובעיקר הצמרת, שלא הייתה נכונה לקבל בגלוי את האחריות ליציר זה ששמו ברית הבריונים.
היחידי שלא התחמק מתשובה גלויה היה חיים דבירי (ר’ עיתונות). עם המשפט ועם מאסרו של אחימאיר הפסיקה ברית הבריונים את קיומה במסגרת ארגונית, אבל הלך רוח זה לא פסק בקרב הנוער בתנועה הרביזיוניסטית. כך למשל אורגנה בימי ציד התיירים בשנת 1934 הפגנה סוערת בתל-אביב ,על-ידי אנשי “ברית הבריונים”.
התארגנה קבוצה אקטיביסטית ,מיוצאי פלוגות בית”ר, אשר יוזמיה היו יצחק רוזנפלד, מרדכי זליקוביץ שמואל חפשן. זבולון ויסמן, שעמדה בקשר עם תהומי וכמה ממפקדי ארגון ב’ . באותה תקופה החלטתנו לחדש את המלחמה הפוליטית החשאית בצורת ארגון חשאי. המטרה הייתה ארגון התנגדות והפצת כרוזים נגד השלטון הזר, ארגון תעמולה והברחת נשק. היא הייתה בקשר עם תהומי ועם נחום לוין ועם א. בן חורין. כמו כן הייתה מטרתו להשתלט על התנועה הרביזיוניסטית, ולקבל בה כוח השפעה על “ברית הבריונים”.
הוצאנו כרוז נגד השלטונות, שהופץ בכל הארץ. נבחרתי כמרכז הקבוצה. עסקנו בהורדת שלטים הכתובים אנגלית במשרדי השלטונות (שלטי דואר ברמת-גן). נסעתי לגליל והתקשרתי עם מבריחי חשיש ערבים. באתי עימם לידי הסכם לפיו העבירו הם מעפילים עד גבול א”י ובתחומי הארץ נמסרו האנשים לנו ואנו העברנו להם את החשיש המוברח לפי כתובותיהם. אחרי שהוקמה רשת העברה זו, פנינו אל תהומי ואל נחום לוין ונפגשתי בחיפה עם ש. יעקבי וב. לובוצקי (1934), אמרתי להם שכאשר תפרוצנה מאורעות, לא ינהג תהומי אחרת מאשר ההגנה ואז עלול להיווצר פילוג. על כן הצעתי ש”ההגנה הלאומית” תשמש כמעין צבא רחב כבד תנועה שאין הוא מסוגל לפעולות אוונגרדיות (צבאיות או פוליטיות). יש למיין את פלוגות בית”ר, להקים מחסני נשק ולאמן את אנשיהם אמון מיוחד לפעולות מיוחדות, כך שבמקרה שמשהו יפרוץ בארץ ימצא מיד כוח שיגיב במקום מבלי שיגרום הדבר לפילוג בהגנה הלאומית. הצעה שנייה הייתה, להביא עולים בית”רים עם נשק באניות, הם שוכנעו ואף קיבלתי מכתב מלובוצקי שה”דוד” (ז’בוטינסקי) מסכים וארגון ב’ פועל בכיוון זה.
בא מברק מז’בוטינסקי לוועד המורשים שאבוא לפריז (אותם הימים השתלטנו על מרכז הצה”ר בשיתוף עם בן-חורין ולוין ומאחוריהם עמד א. תהומי). ה”מכה” הזו באה לאחר כשלון המרכז הקודם בראשות וינשל בארגון בחירות לעיריית ירושלים – אז נשלח אברהם שטרן ע”י תהומי לארגן עליה ב’, משכתי לעניין זה את דוד אימא, מראש פינה, והמשכתי בעליה בלתי מאורגנת בעזרת מבריחי החשיש.
יום אחד שלח אלי תהומי פתק לצאת מיד לבירות ולטפל בהעברת קבוצת בית”רים שמנתה שלושים איש, באוניה דאציה. לאחר זמן הארגון השתכלל והיו מעבירים מכוניות מעפילים בדרך שיטתית.
באמצע שנת 1935 התפרקה הקבוצה. לא הייתה כל פעולה מיוחדת חוץ מביקורי חברים ופגישות חברים מקריות. עד פרוץ מאורעות תרצ”ו הייתה תקופה שקטה. חשבתי על הצורך בחיסול הפיצול בתנועת הפועלים על מנת להסיר כל מחיצה אפשרית בין גורם מהפכני לוחם אשר יקום, לבין ההמונים. היינו כולנו חברי ארגון ב’ ועמדנו לרשות פקוד ארגון ב’ לכל מיני פעולות מיוחדות שלהם, כגון: הברחת נשק והעברתו, הן ביוזמתנו והן שלא ביוזמתנו. בקבוצה זו היו בתחילה כחמישה חברים, אליה הצטרפו, בהמשך הזמן, כמה אנשים נוספים (כגון אהרון צוקרמן).
כל רכושי היה מזוודה אחת, אותה הבאתי מחוץ לארץ. כשהגעתי למקום מגורי מצאתי את המזוודה הזאת מחוץ לבניין. ונאמר לי בפירוש שאין לי מה לחפש יותר במקום הזה. ראיתי בזה גרוש . הוטל עליי לבצע מספר משימות. בתקופה ההיא היו בזיכרון מחסנים רבים ,באופן יחסי, שמוקמו בנקודה החקלאית היחידה שהייתה יכלה לקלוט את המחסנים הללו . ניתנו לי הנחיות שאדאג שנקבל חלק מאותו נשק שנמצא שם. כפי הנראה שהדבר הזה נודע לצד שכנגד וזו אולי הייתה אחת הסיבות שגורשתי ממקום מגורי . לפני עזיבתי את זיכרון כדאי להזכיר את דבר מותו של ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי נפטר כאשר הייתי בזיכרון. היו מספר בחורים שהתלבטו האם ללכת עם יאיר או להישאר נאמנים לאצ”ל הקודם ,והיו סיכויים שהם ילכו אתנו ,אך מותו של ז’בוטינסקי, נתן בידי אנשי התנועה הרביזיוניסטית במקום, נשק חשוב נגדנו. הם אמרו הנה נודע לז’בוטינסקי על הפילוג וזה מה שגרם להתקפת הלב ולמותו. מכיוון שז’בוטינסקי היה סמל בשביל כל ביתרי וביתרי הרי עצם הדבר שז’בוטינסקי איננו ושמותו בא אולי ,כתוצאה חלקית מהפילוג ,שז’בוטינסקי לא יכול היה לסבול את זאת, גרם להתקפת הלב , והרחיק עוד מספר בחורים.
בכל אופן נאלצתי לעזוב את המקום ,לפי עצה של אנשי קשר שעמדו אתי בקשר. מתל-אביב, נשלחתי למושבות הדרום. בעיקר לעקרון, אשר שם פעלה גם כן פלוגת עבודה אשר רובה הזדהתה עם יאיר והכוונה הייתה שמתוך הפלוגה הזאת בעקרון אנחנו נוציא שליחים ופעילים לכל מושבות הדרום .שם נפתח את הפעילות שלנו עד להקמת הארגון החדש. לגבי תקופה זיכרון יעקב, רצוני עוד להוסיף כמה פרטים שנשכחו ממני. שנוסף לשלמה שהזכרתי אותו היה בזיכרון עוד אדם אחד שמאוד הערכתי אותו וזה היה אליהו לנקין , אלושקה קראנו לו שהיה איש פעיל מאוד בתקופה ההיא. עד כמה שזכור לי, גם הוא היה בין אלה אשר נאלצו לעזוב את המושבה. הוא הצטרף ליאיר אך עד כמה שידוע לי. לאחר זמן מה הוא נטש את הרעיון הזה, אבל היה בין הפעילים ובתקופה יותר מאוחרת הספקתי להפגיש אותו עם יאיר בת”א. ועוד מספר קוריוזים מזיכרון. זיכרון הייתה המושבה היחידה אז בארץ ,אשר רוב תושביה היו קשורים לארגון הצבאי הלאומי לכן הפעילות שם נתאפשרה באופן מירבי. היקב שהיה ממוקם במבנה גדול הכיל מרתפים גדולים שהועמדו לרשותנו. שם נערכו לא רק פעולות של לימוד בנשק, אלא גם מטווחים בנשק חם, כך שאנשי זיכרון היו אנשים מאומנים לא רק מבחינת הרעיון אלא גם מבחינה מעשית. ידעו להשתמש בנשק וקיבלו אמון רב ומקיף על כל סוגי נשק שהיו מצויים אז בידי הארגון. זכור לי גם מספר ביקורים שנערכו בזיכרון מטעם המפקדה העליונה של האצ”ל. לא אשכח לעולם את ביקורו של יאיר עצמו, זה היה זמן קצר לפני שיאיר נאסר, כלומר אם אני אציין את הזמן הרי נדמה לי שזה היה שנה לפני הפילוג. רכזו ביקב של זיכרון את המפקדים, החל מהמפקדים הנמוכים עד למפקדים הבכירים ביותר של הארגון, כולם התאספו ביקב באחד המרתפים העמוקים על מנת לשמוע את דבריו של יאיר. לא אשכח זאת לעולם.
התקופה היתה כשנה לפני הפילוג, אפשר להגיד כשנה לפני פרוץ המלחמה, דבריו של יאיר היו סביב לאותם הנקודות אשר הושמעו בזמן הפילוג . קשה היה אז להעריך את המצב מכיוון שאף אחד לא חלם שיהיה פילוג בשורות הארגון ,אבל אח”כ כששחזרתי את הדברים בלבי ראיתי שהאדם הזה כבר אז חתר לקראת רעיון אשר חייב אותו לצאת מהמסגרת אשר היתה קשורה לתנועה הרביזיוניסטית ושל בית”ר ושל הארגון הצבאי הלאומי. הדבר נתגלה בפילוג כאשר יכול היה לצאת בגלוי ולהוקיע את הדרכים שלא הסכים לחברים שלו בתנועה. אני מנסה לשחזר מספר נקודות מנאומו של יאיר במרתפי היקב בזיכרון, שנה לפני הפילוג, כמו שהזכרתי קודם. מה שנחרט בזיכרוני הייתה ההשואה שלו את התנועה שלנו לתנועת שחרור. יותר נכון לתנועות שחרור בעולם. הוא אמר שאנחנו עם שחי בארץ משועבדת, הוא לא התייחס לעניין של עם שחוזר לארצו. הוא אמר שזה עם שחי בארץ ששועבדה לשלטון זר ועל כן אנחנו מצווים לשחרר את הארץ. הוא הדגיש את המילה הארץ מידי השלטון הזר מבלי להתחשב בקוניקטורות השונות בעולם או בארץ. הרעיון של שחרור הארץ עבר כחוט השני בכל הנאום . כמובן שאחרי 25 שנה או יותר קשה לזכור נאום, שהיה אמנם נאום חשוב, שעשה רושם רב כל כך.
אני ממשיך בסיפור ועובר לתקופה קצת יותר מאוחרת, תקופת הפילוג ממש, כאשר נקלעתי לעקרון, מושבה בדרום הארץ, אשר שם הייתה פלוגה , שכולה ,אולי פרט למספר בודד של חברים, החליטה להצטרף ליאיר. פלוגת עקרון לא הייתה הפלוגה היחידה בעלת אופי שכזה. הייתה גם פלוגה שנייה בסביבה וזו פלוגת באר-יעקב, אחת ממושבות הדרום אשר גם שם הרוב הגדול של החברים החליטו ללכת עם יאיר. בהתחשב במצב זה היה אך טבעי שרוכזו המאמצים על מושבות הדרום .זכור לי ששלמה שגם הוא , כפי שאמרתי ,נאלץ לעזוב אז את זיכרון, בא והתיישב ברחובות. נדמה לי שהוא שכר במקום חדר ומונה, כמרכז של כל אזור הדרום מטעם יאיר. תחילה הייתי בעקרון .קיבלתי מהממונים עלי, קשה לי להיזכר היום אם זה היה שלמה או שכבר אז עמדתי בקשר ישר עם אנשי תל-אביב ,על כל פנים קיבלתי בעל פה קצת חומר הסברתי ,אשר התבסס בעיקר על דברים מעשיים ולא על חומר רעיוני. אני חושב שזו היתה שיטה ללימוד האידיאה ולימוד הרעיונות. בתקופת הפילוג, כאשר צריך היה לארגן מסגרת חדשה. חשוב היה שכל חבר, שעוד לא הספיק לגבש לעצמו את החומר הרעיוני של לח”י, יקבל חומר הסברה בכתב.
אי אפשר היה להעביר את העקרונות הרעיוניים, בעל פה למאות החברים, אשר הסתובבו אז בכל המקומות ולכן, עיקר ההסברה להצטרף ליאיר התבססה על פעילות, כלומר צריך היה למשוך את החברים באמירה מיוחדת שעיקרה : מלחמה לפעילות נגד השלטון הזר בארץ, אמירה זו קסמה במיוחד לאור אותם הדברים אשר התחילו להגיע מחו”ל לגבי מצב היהודים שם שהלך והורע ועל כן צריך להשתדל לעשות מה שרק אפשר ע”מ להביא משם יהודים ולא רק על מנת לרכז אותם כאן אלא גם לצורך מלחמה בבריטים. האנגלים היו נגד הקמת מדינה יהודית בארץ ועל כן הם פעלו נמרצות נגד מתן כל תוספת כוח אדם ליהודים בארץ . ההסברה שלנו התבססה על מלחמה ללא תנאי, ללא סייג וללא רתיעה נגד השלטון הזר בארץ, מלחמה אשר קווינו שתצליח ותביא בעקבותיה את הפתרון לכל יתר הדברים. ההסבר הזה קסם לרוב החברים אשר הצטרפו אז ליאיר.
אני מוכרח להגיד שחלק ניכר של מהחברים שהצטרפו ליאיר הצטרף אליו מכיוון שהאצ”ל הפסיק את פעילותו נגד הבריטים באותה עת. יצאנו באמירה על הצורך בפעילות מלחמתית, אך אמירה זו תוקנה בשלב יותר מאוחר. לפי דעתי מוכרחים היו לתקן את תוכן ההסברה מכיוון שאי אפשר היה לבסס תנועה כמו לח”י על מלחמה בלבד, צריך היה לבסס את הרעיון של מלחמה בבריטים וסילוקם מארץ, רעיון זה עם אידיאולוגיה. פעולה זו נעשתה ע”י יאיר ,בתקופה קצת יותר מאוחרת מהתקופה אשר אני מדבר עליה עכשיו.
על ידי הפעלת שני דברים – פגישות אישיות שהוא קיים במסגרת חוגים שונים, שלי היה הזכות להשתתף בהרבה פגישות כאלה ,ועל ידי כתיבה של חומר שתחילתה הייתה בכתיבת “עיקרי התחייה” ולאחר מכן הפצת עלונים שונים ומאמרים . בכל אופן התקופה שעליה אני מדבר עכשיו הייתה תקופת ההתארגנות הראויה. לא היה הרבה חומר כתוב הרוב התבסס על הסברה בעל פה, שהועברה מפה לאוזן. מה שאנחנו שמענו בפגישות שלנו או בראשון לציון, או בתל-אביב היינו מעבירים לאוזני החברים במושבות .ידוע לי וראיתי זאת, שגם הצד השני לפילוג, האצ”ל לא ויתר על העמדות שלו במקומות הללו וגם הם ניסו להשפיע על הבחורים לא ללכת עם יאיר . דבר זה הביא למספר התנגשויות בין הצדדים. לא הייתי אומר התנגשות בכוח מכיוון שידענו לשלוט על עצמנו. היום אני רואה בזה זכות של כולנו שאמנם היה דין ודברים בין הצדדים, אבל פרט למספר מקרים יוצאים מן הכלל , לא הובילו הוכוחים לידי התנגשויות שהיו מלוות במכות. אפשר לסכם כך שאותו הצד אשר היה משתלט על הרוב במקום מסוים הוא היה נשאר השולט והצד השני היה רואה שאין לו מה לעשות כאן והיה מוותר.
במקומות הללו שעליהם אני כעת מדבר, בעקרון ובבאר יעקב, בתקופה הראשונה של הפילוג, כל החברים במקומות אלה היו בחורים של יאיר והדבר הזה מצא גם את ביטויו במושבות הדרום האחרות – בראשון ברחובות. היו מספר חברים , לא מבוטל, אשר הצטרף כתוצאה מההסברה ו הצטרפו אלינו רבים. זכור לי שבראשון למשל היו מספר ותיקים במקום שהצטרפו אלינו וזה גרם לכך שכל היתר שהיו פעם בית”רים הלכו אתנו זכור לי כי משפחת בן-דוד ,מראשון שהיתה משפחת איכרים, שהיה להם משק ובית ומספר בנים, העמידו לרשותנו את כל הבית שלהם. יכולנו להיפגש שם מבחינת “הכשרות כלפי השלטונות” מפני שהם בכלל לא היו חשודים, אף אחד לא חשד בהם, הם היו אנשים ותיקים במקום. האבא של משפחה זו הגיע אולי לפני, נדמה לי שהוא היה מאנשי העלייה השנייה והבנים כולם נולדו בארץ והם היו אנשים שלנו שהצטרפו ללא כל הסתייגות ליאיר. הם נתנו לנו מקום לרכז את הפעולות ולעשות בביתם כל מה שרצינו לעשות וגם לשמירת הנשק . עד היום אני נפגש עם אחד הבנים ומזמן לזמן מעלים זיכרונות על התקופה ההיא. דבר נוסף, בראשון לציון הייתה משפחה גדולה, מעדת האורפלים, אחד הבנים יוסף שאח”כ גם ישב הרבה שנים העמיד גם הוא לרשותנו את ביתו. והיו כאלה עוד משפחות. כך היה גם ברחובות. משפחת בן עמי שאחד הבנים שלה היה אליעזר בן עמי, אביו העמיד לרשותנו את ביתו ואת חצרו
בתקופה יותר מאוחרת, בנינו שם בונקר גדול שאפשר היה להתגורר בו ולהחזיק שם נשק וחומרים שונים. מעניין מה גרם ליהודים הללו, שהם לא היו יוצאי התנועה הרבזיוניסטית, לרצות לעזור לנו . שוחחתי גם עם בן עמי וגם עם בן דוד, אני מתכוון לאבות. וראיתי באנשים האלה אידיאליסטים אמיתיים, שהיו אוהדים את הרעיונות של יאיר והיו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לעזור בהגשמת רעיונות אלה. הם לא היו פעילים ממש , המעמד של האוהדים היה אז תופעה מאוד נדירה, אבל מאוד חיובי מבחינתנו, תנועה צעירה שלנו שעדין לא נקראה בשם לח”י באופן רשמי אבל קראו לנו “ארגון צבאי לאומי בישראל” התבססה על חברים שבחלקם היו מוכרים, כלומר אלה שיצרו את התנועה, ובחלקם היו אלה שיצאו או ברחו מבית הסוהר. והיה ברור שאם ההלכה תהפוך למעשה כלומר אותם הדברים אשר היו חלק מסיבות הפילוג, הפעילות תתחיל . האנשים יצטרכו לרדת עמוק למחתרת החברים האחרים אשר עוד לא היו מוכרים למשטרה ולא היה להם בסיס, הם יצאו מהפלוגות ,או שלא היה להם בית ואם היה להם בית היה זה אצל ההורים, היה ברור, שהמשפחה לא תמיד תתמוך בהם. מסיבה זאת ראינו באותם המקומות שקבלנו אצל בן דוד או בן עמי, חשיבותם רבה .
זכור לי שנפגשתי עם האנשים האלה ושוחחתי אתם וראיתי שהם מוכנים לתמוך בנו ללא תנאים , הם אמרו שהבינו את משמעות הרעיון של יאיר למלחמה בשלטון הזר וגרושו מהארץ. השלטון הזר אמנם לא פגע בהם במיוחד, לא התנכל להם במיוחד, הם היו כמו כל אנשי הישוב, אבל הם הבינו שבעזרה הזאת שהם מושיטים לקומץ החברים שיוצאים למלחמה בבריטים ,הם נוטלים חלק חשוב במלחמה. הם הבינו ,כמו שכל אחד מאתנו אז הבין ,שהקמת המדינה עדיין רחוקה מאוד . הם פעלו שלא על מנת לקבל פרס, לא על מנת להשיג משהו אישי, אלא על מנת להיות בשקט עם מצפונם וללכת לפי הכרתם. זכור לי, שנתקלתי בשני מקרים, ואולי אלה היו בין הראשונים ,שבעלי המשפחה נפטרו והבנים שלהם המשיכו אתנו את הדרך עד הסוף. ישבו ונלחמו והיום חלקם תופסים עמדות חשובות במדינת ישראל .
נעבור עכשיו להמשך של תקופת הפילוג. כמובן שאת הפלוגות שהיו בבאר יעקב ובעקרון אי אפשר היה להחזיק כמו שהם .ארגון כמו ארגונו של יאיר אשר היה ברור שיעבור מדבורים למעשים מכיוון שאחרת הוא לא היה יכול להתקיים, הארגון לא היה יכול להחזיק בסיסים רשמיים לגליים כמו פלוגות, ולכן החברים הנאמנים, שאפשר היה לסמוך עליהם, פוזרו בכל חלקי הארץ .חלקם נשארו במקומותיהם, לא במסגרת פלוגה ,חלקם עברו לעבוד במקומות אחרים במושבות ובדרום ת”א, וגם במקומות אחרים בארץ תוך שמירת הקשר ההדוק שנוצר בזמן היותם בפלוגה .
בתקופה ההיא עברתי לרחובות והצטרפתי לחברים שלנו אשר היו שם, שלמה בן שלמה, אליהו גלעדי ,הדוקטור המפורסם – שייב, יהודה בן דוד ועוד מספר חברים מקומיים . לפי הנחיות מהמרכז, שהיה בתל-אביב ,התחלנו לארגן שם את התאים של “האצ”ל בישראל” . לפני שאתאר את הפעילות והחוויות המעניינות שלנו שם, אומר כי היו אלה חוויות מאוד מעניינות של חיי יום יום, לאו דווקא של מלחמה ואידיאולוגיה. עקב היותי אחד הפעילים הייתי מזדמן מזמן לזמן לתל-אביב , שדמתה לקלחת .כמובן שישנם רבים אחרים אשר יכלו לספר הרבה יותר ממני על התקופה היא בתל-אביב ,מפני שהם חיו אותה ממש, אני רק אספר מה שאני הרגשתי. כפי שזכור לי הרי תחילת דרכו של “האצ”ל בישראל” שרובם שהיו בתל-אביב ,המשיכו דרכם במחתרת עם יאיר. היה לוחם מחתרת בשם דב (יעקב גרנק), שהיה, אחד מהמפקדים הבכירים של הארגון שלפני הפילוג , שהזדהה גם הוא עם יאיר. בהיותה של ת”א, העיר הגדולה, הרי היא ריכזה בתוכה את רוב הנוער הלאומי אשר הארגון התבסס עליו. אנשים שאז הכרתי בת”א ,פרט לדב , היה “הפלאח” אותו הכרתי מיד כאשר באתי ארצה . שנה או שנה וחצי לפני הפילוג . נשלחתי לקורס סגנים בקלמניה, אני מציין זאת, כבדרך אגב,, כי קלמניה הייתה מן חוה חקלאית ,ליד כפר סבא, והאיש יהושע כהן שכניו היה “הפלאח”, תושב כפר סבא, היה אחד המדריכים שהכרתי שם.
כאשר באתי לת”א . בזמן הפילוג , נפגשתי איתו שוב. הוא היה אחד האנשים אשר היו עם יאיר ללא כל הסתייגות. ראיתי בו מפקד בעל מרץ רב והעזה גדולה. אמנם לא השתתפתי איתו אף פעם בפעולה, אך ספרו עליו שהוא איש פעולות מובהק. זכור לי שיום אחד קיבלנו הודעה שעלינו להופיע בבית הספר קלישר בתל-אביב, שהיה ממוקם ליד שכונת כרם התימנים, נדמה לי שהוא קיים עד היום, באתי יחד עם עוד מספר חברים, ממושבות הדרום, ושם נתכנסנו לאסיפה גדולה . את רובם לא הכרתי. דברו בפנינו שני אנשים, הראשון היה דב שעד אז ידענו שהוא הולך אתנו ופה פתאום הוא הפך את עורו ואמר שהוא אישית קשה לו להחליט עם מי ללכת והוא רואה פגמים פה ושם, לכן הוא החליט להעמיד את עצמו בינתיים בצד ולחכות איך יפול דבר. מציע לאנשים המכירים אותו והמאמינים בו לעשות כמוהו וללכת אתו. השני שהרצה אחריו היה הפלאח ( יהושע כהן) הידוע, שעלה לבמה ואמר שהדרך הזו שהעלה דב הינה דרך מסוכנת ודרך לא נכונה. מפני שאם יש איזה שהוא סיכוי להגיע למשהו בארץ הזאת, הרי מוכרחים להזדהות עם הדרך שהיא דרך המלחמה בבריטים, דרך היחידה שהיא דרכו של יאיר, ולכן הוא מציע לא להישמע להצעות הללו של דב שהם הצעות כפי שהוא כינה אותם של אדם אשר מפחד מהבאות ועל כן והוא הציע לאותם האנשים הרבים שהצטופפו אז באולם הגדול של בי”ס קלישר, להמשיך ללכת בדרך שבחר הוא ,כלומר בדרכו של יאיר. לאחר האסיפה הזאת התפזרו האנשים במסדרונות ובחצר והתחילו בויכוח שהתבטא בצעקות ושלא הלם את האווירה שהייתה בארגון לפני זה.
האסיפה הזו השאירה עלי רושם גרוע מאוד . ראיתי בהצעה הזאת של דב בריחה ממערכה, כלומר הוא לא רצה לחזור לאצ”ל אבל הוא פחד כנראה מהמשך דרכו של יאיר מכיוון שידוע לי שדב הכיר את יאיר, וכנראה שהוא ידע שלאחר הדיבורים כשיגיע רגע ההתארגנות הראשונה, הוא יצטרך לקבל החלטה ולהצטרף למלחמה בבריטים. לפי הרושם שאני קיבלתי, הוא כפי הנראה לא היה מוכן לאסיפה הזאת, היא הייתה אסיפה גורלית ולמעשה הרחיקה את רוב הנוער של ת”א משורותיו של יאיר מכיוון שרוב הנוער הכירו את דב ואת אנשיו והוא היה בעיניהם לסמל של מפקד בארגון וכאשר הם ראו שדב לא הולך אתם הם הזדהו איתו. אני מרשה לעצמי להדגיש שאותו הנוער התל-אביבי שהזדהה עם דב, גם לא הלך עם יאיר. מכיוון שבאותה העת, הרעיונות של יאיר עוד לא נופצו, מכיוון שמי שלא שמע את יאיר עד אז ולא ראה שום דבר בכתב, אזי העובדה שדב עצמו החליט שהוא בינתיים לא הולך עם יאיר הרחיקה בכך את רוב הנוער התל-אביבי משורותיו של יאיר. נשארנו אז מעטים ונאמנים אשר המשיכו יחד עם “הפאלח” (יהושע כהן),ועוד מספר אנשים, שאני כרגע לא זוכר מי בדיוק היו. נדמה לי שכבר אז יצחק היה בתוך העניינים בכל אופן אז עוד לא הכרתי את יצחק שמיר (מיכאל). הכרתיו קצת יותר מאוחר אבל אני חושב שהוא היה בין אנשי המפקדה של יאיר .
הפילוג הפך לעובדה והחיים חזרו למסלולם. התנועה הרביזיוניסטית המשיכה להתקיים, האצ”ל המשיך להתקיים . אחרי שיצאנו מהבוץ הגדול של הפילוג, התגברנו גם מהפצעים שנוצרו כתוצאה מההשמצות הרבות, אפשר לומר שהפצעים הגלידו והגיע הזמן לעבור מהתיאוריה, מההלכה אל המעשה. המעשה הראשון אשר עליו הוחלט, היה ארגון הגוף של האנשים, שהיו עם יאיר,. כלומר לפני שנחליט, לבצע פעולות כנגד הבריטים. יש לארגן את הגוף, ארגון ראשוני, ואני מדגיש ארגון ראשוני .אני זוכר את הויכוח האם יש להתמסר לארגון הגוף כלומר להתחפר חזק במחתרת ,ליצור את הגוף המחתרתי המובהק, להבטיח אותו מפגיעה ורק אח”כ לצאת לפעולה ,או ליצור את הכלים הראשונים של הגוף המחתרתי לצאת לפעולה ולהתחפר יותר עמוק בתוך הפעילות . היו דעות לכאן ולכאן אבל הדעה המקובלת יותר היא זו שניצחה בסוף וגרסתה היתה, שאנחנו חייבים לבנות את המחתרת שלנו תוך כדי מהלך הפעילות, אין כל אפשרות אחרת, והיו לכך כמה סיבות. גוף מחתרתי כמו שלנו, המורכב ממספר מסוים של אנשים, שבחלקם הצטרפו אלינו מתוך הצפייה למעשים , עלינו מוטלת החובה להדריך אותם ולהפוך אותם לאנשים בעלי תודעה אידיאולוגית שבהמשכם יבואו המעשים, תוך כדי היותם חברים במחתרת. נוסף לזה מוטלת עלינו החובה לבנות את הארגון הזה, את הגוף הזה , תוך התבססות על גיוס של אנשים נוספים, כי הרי לא ייתכן שנתחיל לבצע פעולות לפני שנבסס את המחתרת .יש לבנות תחילה גוף מחתרתי מבוסס ולאחר שנתבסס במחתרת נתחיל בפעולות. שאם לא כן, לא יצטרפו אלינו. ידענו שיצטרפו אלינו חברים בהתחשב ברעיון, באידיאולוגיה ובמעשים שנציג בפניהם, וזו הייתה דעתו של יאיר. הוחלט על כן, שלאחר התארגנות ראשונית ובניית התאים הראשונים של המחתרת לצאת לפעולה ותוך כדי כך נמשיך לבסס את המחתרת.
לאחר מה שקרה בת”א כפי שסיפרתי קודם, ידעתי בדיוק מה יש לנו. חזרתי לראשון לציון ותפקידי היה לבנות את התאים הראשונים של המחתרת החדשה . אני רוצה לעבור למספר עובדות של החיים שלנו במושבות הדרום, שהם היו חלק בלתי נפרד מההווי שלנו אז.
כפי שאמרתי ההרכב אנושי היה מורכב משני סוגים – היו חברים שגרו אצל ההורים, חלקם תלמידים וחלקם נוער שעבד. הסוג השני היו אנשים כמונו, אשר לא היה להם בית, באו מחו”ל לפני שנתיים או 3 שנים או לפני כן, בלי משפחה. הם עזבו הכל מאחוריהם ובאו לארץ ישראל לחיות לבד ולהצטרף למחתרת . כשאני אומר לחיות במחתרת זה עוד לא אומר לחיות במחתרת כמו שאח”כ חיינו במחתרת אז עוד לא היינו נרדפים ע”י השלטון הבריטי אבל היינו נרדפים ע”י החיים כלומר חיים בצל המאסר או החידלון הצפוי לנו, כאשר העבודה לא הייתה מצויה בשפע ולאור המשימות שהוטלו עלינו ע”י הארגון גם לא היה לנו מספיק זמן לעבוד בשביל להרוויח כסף, לכן עבדנו מזמן לזמן, ולא כולם. מהכסף שהרווחנו קנינו את האוכל והתחלקנו בו. שילמנו בעד החדרים ששכרנו לנו וכך חיינו בחברותה, כקולקטיב.
החיים היו אכן חיי קולקטיב ולאור עומס העבודה שהארגון הטיל עלינו, לא כולם היו פנויים לעבודה הגם שעבודה לא הייתה מצויה בשפע ולכן הכסף גם כן לא היה מצוי . על האמצעים של הארגון שלנו, אדבר יותר מאוחר אולי מכיוון שאז עוד לא הייתי בקיא בנושא הזה אך נעשיתי בקיא בו מאוד בתקופה קצת יותר מאוחרת. בשלב ההוא לא קבלנו כל תקציב מהמרכז . אז נפוצה האמירה הבדחנית המפורסמת בינינו שאנחנו עובדים בשותפות עם סוילנסקי ועם מילר ועם כל יתר האיכרים העשירים במושבות בדרום ומה הייתה השותפות? הם נוטעים פרדסים ומגדלים את הפרי ואנחנו מורידים ואוכלים את הפרי, הם תולים כביסה ואנחנו מורידים ומשתמשים בה וכך הלאה וכך הלאה. היו ימים שחיינו על לחם ותפוזים אלה הי 3 הארוחות שלנו בבוקר פרוסת לחם ותפוזים ארוחת צהריים, אותו הדבר והוא הדין לארוחת הערב. כאשר היו מספר חברים שהיו משיגים איזה שהיא עבודה ,בכפר או בפרדס והיה קצת כסף, היו קונים עוד משהו.
אספר על שני הסניפים שלנו ,האחד ברחובות והאחד בראשון. ברחובות היה לנו חדר בשכונה של תימנים .בחדר הזה גרנו שלמה אליהו, הרצה הד”ר יהודה בן דוד, ואני הייתי שם אורח קבוע שבא מידי פעם . מקום מגורי הקבוע היה ראשון לציון מכיוון שמינו אותי לאחראי על ראשון לארגן שם את העניינים . נוסף לאנשי המקום שאיתם באתי בקשרים היו גם בני משפחת בן דוד, יוסקה בן דוד, אחותו פנינה, נחמן פיין, יוסף האורפלי מזרחי, היו גם מספר חברים שבאו מהפלוגות שלא היה להם בית כמו נישקו, מרקו הבולגרים ועוד מספר חברה . בשכונה התימנית, שם גרנו ,היו תנאי המחיה הכי זולים. שם ריכזנו את הפעילות שלנו, וכפי שאמרתי הייתה זו בעיקר פעילות הסברתית, עקב תפקידי, כמרכז הסניף הזה, לא עבדתי, אבל הבחורים האחרים עבדו והם היו מביאים מדיי זמן לזמן כמה פרוטות ,מחיר עבודה ליום. עד כמה שזכור לי השכר ליום היה מקסימום 20 גרוש ובכסף שהם הרוויחו הינו קונים את המזון כמובן שתוספת הייתה מהפרדסנים של הסביבה. חיינו כקולקטיב, הכביסה, משק הבית, נוהלו על ידינו. היינו מכבסים את המספר המועט של הבגדים שהיו לנו בתוך הצריף. הופענו כלפי הסביבה כפועלים אשר רוצים להשתקע במושבה.
כלי התחבורה היחיד אשר שימש אותנו בנסיעות מת”א והן מרחובות ומיתר מושבות הדרום היה זוג אופניים. כמובן שאופניים לקנות אי אפשר היה וזאת מחוסר כסף לכך. לכן החלטנו ביום אחד בהיר “לסדר” מספר זוגות אופניים אשר ישמשו את כל הסניפים שלנו במושבות, יצאנו לפעולות לילה ריכזנו באותו לילה מספר זוגות אופניים הבאנו אותם לחדר והתחילה פעולת הרכבה של כל האופניים שפורקו ומכל האופניים שאספנו, הורכבו זוגות אופניים אחדים, הקשר נעשה יותר טוב. הנסיעה באופניים לתל-אביב או לכל מושבה אחרת בדרום ארכה 1/2 שעה עד 3/4 שעה דבר ששיפר למעשה את הקשר בינינו .היתה זו הפעם הראשונה שהקשר עם המרכז שלנו בת”א, היה מסודר ומאורגן.
זכור לי שהופגשתי עם יצחק יזרניצקי (מיכאל) שאז לא היה חבר המפקדה אבל היה בין הפעילים בת”א . המפקדה הייתה ממוקמת בת”א , אחד ממקומות המפגש היה בחדרו של יהושע זטלר ברחוב נווה שאנן בתל אביב, בדיוק מול תחנת אגד ,היה זה בית יפה, היום זה נחשב לבית מאוד מאוד ישן ומתמוטט, אבל אז זה היה אחד הבתים החדשים, הייתה לו שם דירה של 2 חדרים והוא גר שם יחד עם יצחק יזריצקי .מכיוון שהוא עצמו היה מוכר למשטרה הרי כבעל הדירה הופיע יצחק סימן טוב ויהושע גר אצלו בצורה בלתי לגאלית. יצחק סימן טוב לא היה מוכר אז למשטרה הוא עבד והיה נשוי עם שרלין – היה לו ילד או ילדה. הובאתי לשם ומאז המשיך הקשר ביני כנציג מושבות הדרום לת”א. באתי לשם לעיתים, בעיקר בערבים, כאשר בדירה לא התקיימה פגישה של מפקדת האצ”ל בישראל ואז כמובן אסור היה לבוא לשם.
כבר בתקופה ההיא התחילה התסיסה בשורות הארגון שלנו . ראינו כבר את סוף השלב הראשון שעליו דיברתי – ההתארגנות הראשונית. ידענו מי שייך לנו ,מי איתנו, כעת הזמן לעבור לשלב הפעולות. הלחץ אשר התפתח מלמטה, מהשורות, הגיע למעלה למפקדה על ידי ועל ידי השליחים האחרים אשר באו לת”א וכל פעם כאשר באתי ליהושע זנדברג בדירה הישנה הייתי שואל אותו מתי? מספר לו על הדרישה ושואל מתי? . ספר שיש מעצרים ולא ידע בדיוק לספר את מי עצרו. לאחר מכן התברר שהמאסרים האלה היו מקרב חברי המפקדה של יאיר . לא ידעתי בדיוק מה העניין אבל זכור לי יפה שערב אחד, כאשר המפקדה ישבה לדיון באותה דירה בנווה שאנן, הסתובבתי בחוץ עם יצחק שהוא לא היה חבר המפקדה והיה נציג של הנוער התל אביבי, אשר נתן בו אמון רב. גם הוא התמרמר באזני ששם יושבים ומפטפטים ופה אנחנו צריכים משהו לעשות ולא עושים שום דבר והוא לא יודע כיצד נוכל בצורה כזאת להמשיך ואז התוודיתי לפניו לגבי המצב אצלנו בדרום.
קשה לי כרגע לשחזר בדיוק מתי חל המפנה, בכל אופן דבר אחד ברור שהמפנה חל כאשר חנוך, בנימין זרעוני, עזבו ראינו שאיזה שהוא מעצור הוסר.
יאיר עצמו, באותה תקופה, התחיל להיפגש עם אנשים. הוא עזב את המסגרת הצרה של המפקדה והתחיל ,בערבים, במקומות שונים להיפגש עם קבוצות קטנות של אנשים על מנת להסביר את דרכו. כך בכל אופן אני הבנתי זאת ואני זוכר שבמספר פגישות, השתתפתי כמלווה של יאיר והבנתי מהפגישות האלה ש”עיקרי התחייה” הופצו בעל פה, אך לאחר מכן הועלו על הכתב והופצו ברבים. הוא רצה לצאת לפעולה לכן ההחלטה שלו הייתה אישית להסביר לקבוצות קטנות של פעילים שהנה זו הדרך והדרך הזו תהיה מעכשיו הלכה למעשה . אתאר פגישה אחת כזאת שנערכה בתל-אביב, כאשר קיבלתי תפקיד להודיע למספר אנשים ותיקים, אשר הזדהו עם יאיר, על פגישה עם יאיר. הקשר עם חברים אלה היה קצת רופף ,אך תפקידי היה לרכז אותם בחדר מסוים ולהביא לשם את יאיר. זכור לי שהיו בפגישה הזאת כ – 6 -7 אנשים, אני זוכר שלושה מהם היטב, נחמיה הג’ינג’י, ליבוביץ’ וג’ולי, לא הודלק אור בחדר, אני בדקתי אם כולם ישנם ואח”כ יצאתי החוצה ופגשתי את יאיר , הבאתי אותו לחדר הזה והוא דבר לפניהם, אמר שהנה יש לנו מספר תאים בכל חלקי הארץ אנחנו מצווים לצאת למלחמה בבריטים באותם האמצעים ובאותן האפשרויות העומדות לרשותנו, האמצעים והאפשרויות כידוע היו מאוד דלים אבל הספיקו בשביל לבצע פעולות קטנות אשר יפגעו בשלטון הזר, הן בעושה דברו והן במתקניו. חשיבותה של הפגישה הזאת שאני מתאר אותה, בין יאיר ובין קבוצת אנשי תל-אביב ,וכן חשיבותם של פגישות אחרות מסוג זה, שהתקיימו באותה התקופה היתה בזה שיאיר, כפי שאמרתי ,הניח הלכה שהייתה צריכה להפוך תוך תקופה קצרה למעשה.
אני משחזר את הדברים שלו, באומרו שמלחמת העולם אשר השתוללה אז בעולם לא יכולה להפריע לנו במלחמתנו נגד הכובש הזר בארצנו. הוא לא התעלם מעצם העובדה שצד מסוים במלחמת העולם הוא צד עוין לנו , אבל הוא אמר שבמידה וקיימת איזה שהיא אפשרות למצוא דרך להידבר עם גורמים מחוץ לישראל על מנת למצוא שם סעד על ידי השגת נשק ובעיקר על-ידי השגת כוח אדם למלחמה שלנו בארץ הרי אנו במלחמתנו חייבים לקבל עזרה זו .אני חושב שהוא אמר את הדברים הללו כתוצאה מפעילות מסוימת שהוא חשב לנקוט בה בזירת אירופה בזמן מלחמה העולם. ידוע שהוא ניסה לעשות צעדים מסוג זה. ידוע גם שאויבים שונים שלו ושלנו ניצלו את הצעדים הללו כתעמולת זוועה נגדנו. אני לא רוצה להתעכב על הפירוט של אותם הדברים. בכל אופן הבנתי, כמו גם יתר אנשי לח”י שהבינו שאין להפסיק את המלחמה בכובש הזר כיוון שיש מלחמה בעולם. להיפך ,יש להילחם נגד הכובש הזר בארץ על מנת ליצור כאן את הבסיס לעם היהודי אשר אותו צריך יהיה לרכז כאן. יאיר אמר שאם אנחנו כתוצאה מהמלחמה, אשר מתנהלת בעולם, נפסיק את המלחמה שלנו כאן, הרי ע”י כך אנחנו לא נשנה את המדיניות של הכובש הזר כלפינו בארץ וגם כלפי העם שלנו בחוץ לארץ. נקודת המוצא היתה שהכובש הזר איננו מעוניין בנו וביכולתנו כאן בארץ ואם אנחנו נשקוט כאן ונתמוך בכובש הזר במלחמתו באירופה או לא נתמוך בו, הדבר הזה לא ישנה את יחסו אלינו. להיפך אם נשקוט אנחנו נפסיד, אך באם נמשיך להלחם בבריטים הרי אנחנו יכולים לנצח ולהרוויח .מנקודת מוצא זו הוא הסביר את ההכרח במלחמה בבריטים בכל התנאים מבלי להתחשב במלחמת העולם המשתוללת באירופה .
אנשים שבתחילה היו אתנו וראו שאנחנו ממשיכים במלחמה נגד הבריטים עזבו ואני לא יודע להגיד אם המניע האמיתי שלהם היה רק טוענה כדי לעזוב את השורות שלנו או שהם האמינו לקו שבו נקט האצ”ל שאין מקום להילחם נגד האנגלים בזמן שהאנגלים נלחמים נגד הגרמנים . יאיר לא גרס כך והאנשים שהלכו אחרי יאיר גם הם לא גרסו כך . ראיתי בפגישות האלה כפי שאמרתי ,פתיחה טובה לקראת המשך הפעולות. לאחר אותן מספר פגישות שהיו בתל-אביב, אני מוכרח להגיד שנהניתי מאמון הרב מצד יאיר. הוא מאוד שמח על כך שאני אהיה המלווה שלו בפגישות הללו . הייתי המקשר שלו וניהלנו שיחות תוך כדי כך. לא אשכח את השיחות הללו. הם השאירו עלי רושם והייתי מאוד גאה בקשר הזה. כמובן שאחרי כל הפגישות חוזרתי לבסיס שלי בראשון לציון ולפעמים לבסיס הגדול יותר ברחובות .
המשכנו בשלב של ההכנות, כאשר קיימת תסיסה הולכת וגוברת מצד החברים הדורשים לבצע פעולות אסביר מה היו הפעולות שלנו בשלב הראשון של הארגון. ברשותנו היו מספר מחסנים של נשק, שנשארו מאז פילוג .את המחסנים האלה העברנו למקומות אחרים והבטחנו אותם. הנשק שלנו היה מורכב מנשק קל, כלומר אקדחים ומספר קטן של תת מקלעים ,נדמה לי שבדרום היו סה”כ 2 או 3 תת מקלעים ומספר עשרות אקדחים וכמות מסוימת של חומר נפץ. המטרה היתה לשמור על הנשק במצב טוב ותקין. לצורך כך, מינינו מספר חברים כאחראים לאחסנה. הבעיה הייתה להשיג כלים לאחסנה וכאן כמובן חזרה אותה שותפות מפורסמת שלנו עם אנשי המושבות שהיו משוקים את החלב בכדים גדולים . אנחנו לקחנו את הכדים האלה שאיפשרו לנו לרכוש ולאחסן הנשק שלנו . שיטת האחסנה הייתה – הכד הגיע בתוך ארגז עץ , חפרנו בור עמוק והכנסנו לתוכו את הארגז. בתוך הארגז הכנסנו את הכד, כך שהכד לא בא במגע עם האדמה. כד החלב היה סגור הרמטי ושמר על הטמפרטורה המתאימה.
חילקנו את המחסנים שלנו לשניים, חלק מהנשק, שהיה במצב טוב יותר ,כולל חומרי הנפץ, נשמר לצורך פעולות . מחסן אחד או שניים הוקם בכל מקום בו היינו מחזיקים נשק לאמונים. בהמשך, גילינו את החולות של ראשון לציון כמקום מסתור טוב לנשק. היה שטח נרחב וגדול של חולות, שנפש אדם כמעט ולא הייתה דורכת שם, ואנחנו היינו מגיעים ברגל לשטח הנרחב של החולות ושם היינו מתאמנים. לפגישות קטנות של תאים השתמשנו גם בפרדסים של ראשון ובתוך בתי אריזה נפגשים ולומדים את תורת הנשק ושיטות שונות של פעולה מחתרתית. היו לנו החוברות הישנות של האצ”ל מלפני הפילוג שמבחינה מקצועית הם ענו על הצרכים, הייתה חוברת הדרכה מעניינת לשימוש באקדח שעליו נרשמו ראשי התיבות ר”ש – רזיאל שטרן. לא לקח הרבה זמן והפעולות הראשונות התחילו למשמש ולבוא. היתה מחשבה לבנות בסיסים אשר יאפשרו בצורה בטוחה עוד יותר לשמש לאמונים העדיפה על אימונים בחדר באיזה שהוא מקום אשר שם צריך להופיע לפני שכנים ולתת להם הסבירים . בבסיסים אלה אפשר יהיה להחזיק ציוד אפשר להתכונן בהם אפשר להתחבא בהם בזמן של צורך.
כפי שאמרתי ,הנושאים אשר עמדו במרכז הדאגה לקראת הפעולות היו, הבטחה כספית לרכישת נשק ובסיסים לאימונים. אתאר את הנושא של רכישת אמצעים כספיים אשר בהם היה לי הכבוד להשתתף באופן פעיל ביותר. לצורך רכישת אמצעים כספים או יותר נכון לומר, החרמת אמצעים כספים לצורך מימון פעולות המחתרת .
אתאר מספר פעולות של רכש אשר עשינו בתקופה ההיא ושבחלקם הצליחו וחלקם לא הצליחו. קיבלתי הוראה לעבור לת”א ולהשתתף באופן פעיל בפעולות הללו, עשיתי זאת בת”א לא יכולתי להשיג עבודה וקיבלתי סכום כסף קטן לשכור לי חדר בקריית מאיר בת”א . הייתה זו שכונה תל-אביבית אשר הייתה מרוחקת ממרכז העיר כביש הוביל אליה דרך חולות ופרדסים.
המבנים היו שכון פועלים ,שנבנה על ידי ההסתדרות. כדי שלא יחשדו בי דירי המקום צריך הייתי להופיע בלבוש פשוט ,מצד שני שגם השלטונות לא יחשדו ששם יכולה להתרחש איזה שהיא פעילות של לח”י. את החדר שכרתי ממשפחה אחת בקרית מאיר, אינני זוכר כרגע את שם המשפחה, בשכר דירה חודשי של 75 גרוש לחודש שהיה מחיר נמוך לגבי העיר תל-אביב. הופעתי שם כפקיד שעובד בחברה פרטית . הבאתי איתי תיק שכלל קצת חפצים שהיו לי .החדר היה מרוהט. בבוקר הלכתי כביכול לעבודה, וחזרתי אחרי הצהריים. מעטתי לקבל אורחים .
התחלנו לתכנן את פעולות הרכישה .הפעולה הראשונה התבססה על ביח”ר מסוים למוצרי פרי הדר ברחובות. קיבלנו אינפורמציה מהחברים שלנו מרחובות שבביח”ר הזה מוחזקת קופת ברזל מטלטלת אשר בה מחזיקים כספים. הפעלנו תצפיות על ביח”ר זה והתברר לנו שמוצב שם בלילה שומר. המשרד של ביח”ר היה במבנה של שתי קומות. בקומה שנייה היתה מותקנת דלת ברזל. הפעולה תוכננה ע”י זטלר שגם השתתף בה יחד עם שמעון שי מרחובות ובן ציון מילר שהוא היה גם כן אחד מבני המושבה ונדמה לי שגם אליעזר בן עמי אינני זוכר כרגע אבל היו עוד מספר בחורים מת”א ואני . התכנית הייתה להגיע לביהח”ר בשעות המאחרות של הלילה, להשתיק את השומר ואת הכלב, לפתוח את הדלת של חדר המשרד, לפתוח את הקופה להוציא משם מה שיש בה ולהסתלק. לצורך כך השגנו בת”א מכשיר החשמלי, לפתיחת דלת ברזל עם מנעול ייל . בערב הפעולה הגענו לביהח”ר ,שני חברים, נכנסנו פנימה, נתנו לכלב נקניק ומיד יצא השומר ששאל מה הם רוצים. הם שאלו אותו שאלות ומיד אחרי זה קיבל מכה בראשו, סתמו לו את הפה וקשרו אותו .עם מתן אות מהם הכנסנו את מכשיר ההלחמה שפעל יפה ותוך מספר דקות נפתחה הדלת, נכנסנו פנימה, הקופה עמדה במקומה, הייתה זו קופה בגודל של חצי מטר על חצי מטר, שעמדה על בסיס מיוחד, לא מחוברת לבסיס, אבל קופה כבדה מאוד. התחלנו לעבוד עם מכשיר ההלחמה וכאן נתגלה פנצ’ר ראשון, המכשיר היה מתחיל לעבוד ונכבה ובשום אופן אי אפשר היה לפתוח את הקופה בעזרת רתכת החשמלית. לא הייתי מומחה לרתוך בכל אופן המומחים המסגרים שהיו אתנו אמרו שהעניין הזה לא ילך. החלטתנו לקחת את הקופה אתנו כולנו ביחד התחלנו לסחוב את הקופה שהייתה מאוד מאוד כבדה. סחבנו אותה דרך פרדסים, בית החרושת לא היה ממוקם בתוך העיר ברחובות אלא בקצה המושבה. לאחר שהעברנו את הקופה למרחק סביר מבית החרושת ,עבדנו על פתיחת דלת הקופה .תהליך נמשך עד עלות השחר. ומאחר ןלא עלה בידנו לפרוץ הקופה, החלטנו לקבור אותה באדמת הפרדס. סימנו את המקום במטרה לבוא אח”כ ולקחתה. הסתלקנו מהמקום ואכן כרבע שעה לאחר שהסתלקנו הגיעה לשם המשטרה. כפי הנראה שהשומר הצליח להשתחרר והזעיק את המשטרה שהתחילה לסרוק את הסביבה. את הקופה הם לא מצאו. כעבור זמן מסוים חזרנו למקום המחבוא של הקופה עם טקסי שנהגה היה חבר המחתרת . לא כל אותם האנשים שהשתתפו בפעולה היו שם . זיהיתי את מקום המחבוא. לצורך הסוואה נלוו אלינו שתי בנות – נלי ואלישבע. הוצאנו את הקופה והכנסנו אותה לתוך הטקסי, הגענו לת”א עם הקופה לבית חרושת למסרקות שהיה שייך לחבר שלנו בשכונת שפירא. שם היו לו מכשירים יותר משוכללים לפריצת הקופה והמומחה לפתיחת הקופה היה טוביה שהיה בעל ניסיון בעבודות מסגרות. בעבודת הפתיחה היה נוכח גם “הפלאח” וגם יוסקה. חיכינו בכיליון עיניים לראות מה ימצא בתוך הקופה . פתחו את הקופה והתברר שבתוכה היה בסך הכול 25 ל”י. האינפורמציה שקבלנו הייתה מוטעית והתברר שמספר ימים לפני זה היה אמנם סכום כסף גדול בקופה הזאת שהוצאו ממנה והוכנסו לבנק.
פעולת רכש אחרת שאני רוצה לספר עליה היתה פעולת רכש שקיבלה כינוי מעניין אצלנו “אוטומט” שפרושו היה הנחתת מכה על הראש ומשיכת תיק .למה אוטומט מפני שבמכונה אוטומטית לוחצים על הכפתור ויוצא משהוא .ובכן פעולות אוטומט אלו החלו לתכנן בתל-אביב גופה לגבי אנשים המושכים כספים מהבנקים או שהם צריכים להכניס כספים לבנקים .פעולה כזאת תוכננה לגבי פקיד אחד של המשביר המרכזי אשר צריך היה באותו יום ,לפי האינפורמציה שקיבלנו, להוציא סכום כסף מבנק הפועלים, נדמה לי שזה היה אז ברחוב לילינבלום, וללכת עם זה עד לפינת הרצל אחד העם מול גימנסיה הרצלייה של אז היכן שהייתה תחנת אוטובוסים שהיתה אמורה להוביל את הפקיד למשביר המרכזי בסוף רחוב הרצל .על פי המידע שהיה ברשותנו, הוא נהג לעשות פעולה זו זאת פעם בשבוע. היה בא עם תיק קטן לבנק הפועלים לוקח את הכסף ומחכה לאוטובוס ונוסע באוטובוס למשביר. בפעולה הזאת היו צריכים להשתתף זליג וניצ’קו כמבצעים ואלחנן התימני, (היה זה אותו בחור שנהרג אח”כ בפעולה על בתי מלאכה של הרכבת בחיפה), יהודאי היה בעל אופנוע צריך היה לחכות עם האופנוע שלו ברחוב שדרות רוטשילד ע”י תחנת אגד הישנה. החברים היו צריכים לעבור דרך חצר מול גימנסיה הרצלייה שם היה מעבר לשדרות רוטשילד, למסור את התיק לאלחנן ולעוד בחבר אחד שחיכה איתו, והיו צריכים להתמזג בתוך הקהל הגדול של תחנת אגד. הייתה זאת פעולה שהצליחה בחלקה. כלומר היא הצליחה בעצם לקיחת הכסף אבל היא גרמה לשני קרבנות ולשני מאסרים . אני הייתי המרכז של הפעולה .זליג שהיה בחור בריא , מאנשי הדרום שעבר לת”א, היה צריך להיות זה שינחית את המכה על ראשו של הפקיד וניצ’קו היה צריך רק לסחוב את התיק. אבל הוא לא הופיע לשיחזור הפעולה ,אח”כ התברר לנו שהוא נאסר. החלטתי שאת מקומו ימלא שיקל בל ומיד נגשתי איתו למקום שבו היתה אמורה להתרחש הפעולה, לימדתי אותו את הפרטים והוא וניצ’קו הג’ינג’י התייצבו במקום הפעולה בבוקר מוקדם. הייתי על יד האיש שעקבתי אחריו שבא לבנק הפועלים לקח את הכסף, יצא עם התיק והתקרב לתחנת האוטובוסים מול גימנסיה הרצליה, בו ברגע שהוא נעמד ליד התחנה בצעו שני הבחורים את הפעולה כפי שתוכננה והתיק היה בידיו של ניצ’קו. הם עברו בדרך הנסיגה המתוכננת דרך החצר שברחוב אחד העם וגימנסיה הרצלייה לשדרות רוטשילד מסרו את התיק לבחור שחיכה יחד עם אלחנן באופנוע והאופנוע הסתלק עם הכסף אבל מה שקרה היה שהאיש שקיבל את המכה בראשו לא איבד את עשתונותיו והתחיל לצעוק ולרדוף אחריהם. כאשר עברו לצד שדרות רוטשילד, התחילו לברוח והוא אחריהם תוך צעקות. במהלך הרדיפה הם הגיעו לרחוב שבזי ושם הסתתרו בתוך חצר אחת אשר הוקפה אנשים. הגיעה גם משטרה, היה להם נשק והם ירו מתוך המחבוא שלהם והרגו את אחד הרודפים לבסוף הם נתפסו ע”י המשטרה. על פי פסק הדין הם נשפטו למוות שהומר אח”כ למאסר עולם. אינני זוכר טוב ,בכל אופן הפעולה הזאת הביאה לקופת הארגון סך של 1,000 ל”י כסף זה הובאו לחדר שלי בקריית מאיר. היה זה כסף רב בתקופה ההיא שנתן אפשרות להתחיל לנשום. את הכסף מסרתי מיד, אם אינני טועה, ליצחק או לפלאח. חלק מהכסף היה במטבעות אני זוכר את זה עד היום גלילים עטופים של מטבעות חלק מהכסף מנה שטרות שונים. הכסף חולק בין אנשים שונים ע”מ שהוא לא ייתפס, אני זוכר שחלק מהכסף הושאר בידי למשמורת.
הייתי רוצה לתאר קצת את חלקי בכיוון בניית התאים שלנו בת”א עצמה. בת”א היה חומר אנושי מובחר והכוונה לא למפקדים כמובן שהיו מובחרים, אלא, חומר אנושי שבא אלינו ונשאר אצלנו . בתקופת הפילוג היו אלה בחורים צעירים אשר מוצאם של רובם היה מהתאים הדרומיים, אני אומר ברובם מכיוון שלא כולם היו מהתאים הדרומיים שהחליטו להישאר ולפעול זה היה חומר תוסס נאמן ומבין ,חומר זה היה מוכן לכל פעולה ורק צריך היה למצוא את היד המכוונת אשר תוביל ותראה לו כיצד, אפוא ואיך לפעול. אכן נתקבלה החלטה לבצע פעולה נגד מפקדי השלטון ,או יותר נכון מפקדי המשטרה הבריטית בת”א.
לפעולה הזאת היו שתי מטרות : א. לחסל אנשים אשר היו מסוכנים למחתרת ברמה גבוהה, עקב היותם בקיאים בפעילות מחתרתית ב. כמובן ולא פחות חשובה ,לפתוח בפעולה נגד בריטים. לקראת בצוע פעולה כזאת היה צריך להכין מספר דברים וכאן אתאר חדר מסוים בת”א אשר בו גרו שני בחורים מהסוג הזה שתיארתי קודם. הם היו בחורים צעירים אשר היו מסורים בלב ונפש למחתרת והיו מוכנים לכל דבר אשר יידרש מהם. קיבלתי הוראה לבדוק באם ניתן להשתמש בחדר הזה לצורך ביצוע הפעולה. כאשר קיבלתי הוראה זו עוד לא ידעתי מה בדיוק תהיה פעולה , אבל ידעתי שזו תהיה פעולה מאותו סוג אשר לקראת הכנתה תיארתי קודם את האופי שלה . ובכן באתי במגע עם שני הבחורים האלה, אמרתי להם שאני רוצה את החדר הזה ולא סיפרתי להם לצורך איזו מטרה. הם אמרו שכל מה שתרצה תקבל תגיד לנו רק מתי ללכת מתי לבוא מתי לא לבוא והחדר הזה שלך. כך הועמד לרשותנו החדר ברחוב יעל 8 בת”א.
זכור לי שזמן קצר לאחר שהחדר נפתח נפגשתי עם ישקה והוא אמר לי שבחדר הזה אנחנו נבצע פעולה והוא תיאור בפני את תכנית הפעולה. התכנון היה, שהחדר הזה שעליו אני מדבר שהיה ממוקם על גג של בית אשר לו כניסה מיוחדת אל הגג . כמו כל גג של בית בת”א באותה תקופה היו משתמשות עקרות הבית לכביסה ותלייתה. התכנית הייתה שכוחות בריטים יוזעקו לחדר המצוין ולאחר שכוחות המשטרה הללו יגיעו לשם יופעל המטען שיפגע בבריטים. להבטחת המבצע צריך היה להטמין גם מוקשים בכניסה לבית ולדאוג להפעלתם ,כלומר בכל מצב שלא יהיה ואיפה שיימצאו הקצינים הללו שנגדם אמורה הפעולה להתבצע, אם למטה ואם למעלה הרי אפשר יהיה להפעיל נגדם מוקשים ולחסלם. ההכנות לפעולה היו צריכות להיות פשוטות, צריך היה ע”י פעולת פיצוץ מסוימת לבצע פעולת הסחה ןעל ידי כך לגרום למשטרה הבריטית שיבואו לחדר הזה ורק לאחר שיבואו להפעיל מרחוק- מהגג הסמוך-את המוקשים הממשיים.
נוסף לזה צריך היה ליצור בחדר הזה מצב מסוים אשר ייראה חשוד בעיני המשטרה שתבוא ואז הם כמובן יפרצו את הדלת וייכנסו פנימה. כיצד בוצעה הפעולה עצמה. בבוקר השכם הוטמנו שני מוקשים עיקריים, מוקש אחד בתוך הגינה בכניסה הראשית לבית וזה היה מוקש חשמלי אשר חוטים ממנו הועברו לגג ביתו של השכן השוכן באותו רחוב מול הבית הנדון .המפעיל של המוקש הזה צריך היה להיות יהושע כהן אשר הסתתר על גג הבית השכן. המוקש השני הוטמן בתוך ארון לילה קטן בתוך החדר עצמו והחוטים ממנו הועברו לבית אחר דרך הגגות לא באותו רחוב אלא ברחוב שכן. את כל העבודה הטכנית הזאת ביצע ישקה, שבא במיוחד לשם כך לת”א . למעשה באתי אתו במגע קרוב ראשון, עזרתי על ידו בהכנות הללו, ועד כמה שידוע לי גם יהושע היה בין העוזרים. המפעיל השני של המוקש, שהוטמן בחדר עצמו היה ברוך יוסיפיץ. בבוקר השכם של יום הפעולה השגתי תרנגולת אותה שחטנו בחדר, פיזרנו את דמה בתוך החדר וגם קצת על הגג לאחר זאת לקחתי חצי או רבע אצבע חומר נפץ, הדלקתי אותה עם פתיל ארוך זה כמובן שכל האנשים היו מוכנים ,שני המפעילים היו במקומותיהם ,ואת המוקש הקטן הנחתי על הגג עצמו בריחוק מקום כמה שאפשר מהחדר והסתלקתי .כאשר הייתי בסביבות רחוב שדרות נורדאו שמעתי את הפיצוץ של המוקש הקטן שלי וידעתי ששלב ההזעקה הופעל. מה שידוע למעלה ובזה כבר לא השתתפתי באופן פעיל, שהפעולה בחלקה מבחינה טכנית הצליחה אבל לא מבחינת פגיעה באותם האנשים שהיינו מעוניינים לפגוע בהם. אמנם כולם הגיעו אבל המוקש שהיה טמון למטה בגינה לא הופעל. משום מה הופעל רק המוקש שבחדר עצמו ע”י ברוך מצד הגג שהוא במרחק מספר בתים מהחדר. במקרה באותו חדר היה רק קצין בריטי אחד ושני קצינים יהודים שנהרגו, הפעולה עשתה רושם רב אני לא רוצה להתעכב על הדברים האלה אבל היתה חשיבות אחת גדולה מאוד לפעולה הזאת משום שהפעולה הוציאה את לח”י או כמו שאז קראו לארגון הזה עדיין לא קראו לו לח”י אלא אצ”ל בישראל הוציאה אותו מהשלב הראשון של התארגנות והסברה לשלב השני של הפעילות הממשית. אחרי פעולת יעל 8, היה הכרח להסתתר יותר ,לחזק יותר את השורות, להתגונן יותר נגד ההשמצות שהחלו אז בצורה מאוד דרסטית ,ובעיקר לא לראות בזה שלב סיום אלא כהתחלה של שורת פעולות אשר יביאו אח”כ .
הפעולה ברחוב יעל 8, גרמה לשלטון הבריטי להבין שבפניהם ניצבת קבוצת לוחמי מחתרת שלא נרתעת מלבצע פעולות חיסול נועזות. והחליטו, בכל מחיר ,לחסל את הקבוצה הזאת שאז כבר התחילו לקרוא לה גם בפיהם וגם בפי הישוב העברי, קבוצת שטרן, שטרן גאנג – כנופיית שטרן. הם הבינו היטב שפעולת יעל 8 זוהי התחלה ושאנשים הללו לא יירתעו מהמשך ושכל מה שהם מדברים בדבר פגיעה בשלטון הבריטי בארץ, הם יבצעו הלכה למעשה . גם אנחנו הבנו את הדבר הזה כך והתחלנו בהכנות ממשיות לקראת פעולות ממשיות נוספות נגד השלטון הזר. האימונים נמשכו בתנאים מאוד קשים אבל על מנת לפעול צריך היה לאמן את הבחורים לבצע את הפעולות, אנשים אשר ידעו היטב להפעיל את הנשק ובעיקר שימוש בחומרי נפץ היו מעטים ואנשים הללו קיבלו על עצמם את התפקיד ללמד את האחרים. זכור לי שישקה היה אחד מאלה אשר היה לו ניסיון רב בטפול בחומרי נפץ ולכן תפקידו היה ללמד גם את האחרים.
הפלאח נאסר בחדרו בנוה שאנן, אותו חדר שדיברתי עליו קודם לכן. אינני יודע כיצד הגיעו אליו ואולי לא צריך להיות מופתע שהגיעו אליו ,מכיוון שהחדר הזה היה מוכר להרבה אנשים, נתקיימו בו הרבה פגישות, אנשים שקודם היו חברים שלנו ועזבו הכירו את החדר והוא בכל זאת נשאר לגור בו. לילה אחד בהיר או יום אחד בהיר באו האנגלים ואסרו אותו יחד עם יצחק סימן טוב. המכה השניה היתה מעצרו של יצחק (מיכאל ) וזליג שקודם ספרתי עליו. זליג נאסר יומיים לפני הפעולה שהיה צריך להשתתף בה. פעולת הרכש של הכסף ובכל זאת אותם האנשים אשר נשארו כמובן יאיר בראשם החליטו בכל התנאים בכל המסיבות להמשיך בפעולות , שכרו חדר ברחוב דיזינגוף 30 בתל אביב, בחדר הזה גרו משה סבוראי וזליג ז’ק , שניהם היו בורחי בית הסוהר . משה סבוראי,באותה תקופה הווה תוספת כוח רצינית. היתה זו בריחה מאוד יפה בעיקר מחוכמת. זליג ז’ק ברח בדרך מבית הסוהר ביפו לנזרה ליד הקלט .הוא ברח ברכבת שעמדה בתחנה. הוא נכנס, הייתה הפסקה מסוימת, והוא באיזה שהוא אופן השתחרר מהאזיקים וברח מהדלת האחורית של אחת מקרונות הרכבת והגיע איך שהוא לתל-אביב . יום אחרי שהוא ברח נאמר לי שאני צריך לחכות לו ברחוב דיזינגוף פינת שמריהו לוין נדמה לי שזה היה ליד בית הבימה דהיום. אני עומד ומחכה פתאום ניגש אליי מאחורנית, איזה אדם ותופח על כתפי ואומר “הנדס אפ” נבהלתי הרמתי את הראש עמד לפני אדם הגבוה ממני בשני ראשים ומזהה את זליג, התנשקנו והוא נכנס יחד עם משה לגור בתוך החדר ברחוב דיזינגוף 30 . לחדר הזה היו באים ,באופן קבוע, מספר בחורים על מנת להתאמן בנשק וישקה, אני זוכר נאמר לי , בא אז מירושלים ללמד אותם את תורת המוקש ואולי אפילו גם את תורת הנשק. לי יש קשר עם רחוב דיזינגוף משתי סיבות : לפני שהחדר הזה נתפש החזקתי אצלי בחדרי בקריית מאיר חומר הדרכה ובכל פעם שצריך היה לקיים שיעור ברחוב דיזינגוף הייתי נפגש באיזה שהוא מקום, או עם אמפר או זליג ומוסר לאחד מהם את המזוודה עם החומר. ידעתי שיאיר מקיים שם את הפגישות עם אנשים באותו חדר. בוקר אחד בהיר כשיצאתי כביכול לעבודה מחדרי ,לכל מיני פגישות בת”א שמעתי שיחה באוטובוס לפיה התברר לי שנתפש חדר של אנשי קבוצת שטרן ברחוב דיזינגוף ושם היו יריות וקרבנות ודברו שנתפשו שם מפקדים חשובים ואפילו מיד קשרתי את הדברים והבנתי שמדובר על אותו חדר שלנו. לא באתי אבל התחלתי מיד לחפש קשר. עם שמעון יצחק צלניק שאיתו עמדתי בקשר בתל-אביב. הצטרכתי להיפגש אתו באותו ערב בתל-אביב אבל רציתי לראות אותו לפני זה על מנת לברר מי היה ואולי לעזור במשהו או למנוע מאנשים אחרים לבוא לאותו חדר ,מכיוון שידעתי שהחדר הזה משמש מקום מפגש לאנשים שלנו. הצלחתי להיפגש עם יצחק בשעות הצהריים והוא כבר ידע על האסון שקרה. ואמר כי יאיר צריך להגיע לחדר בשעות הערב, תעשה הכול על מנת לתפוס את יאיר ולמנוע ממנו מלהתקרב לסביבה, הוא גם תאר לי את הדרך שיאיר ילך בה ,אמר לי שאני צריך לחכות לו בערך בסביבות סוף שדרות רוטשילד משם הוא הולך דרך שדרות בן ציון, שדרות אסף ורחוב דיזינגוף ששם אפשר לתפוש אותו .
ואמנם פעלתי כך ותפשתי את יאיר בסוף שדרות רוטשילד , הוא הלך ,אני התקרבתי קצת בעקבותיו התיישרתי אתו ואמרתי לו עזריה, אז קראו לו עזריה, קרה אסון אל תלך לחדר תבוא אחרי .שנינו את כיוון ההליכה ונכנסנו לתוך שדרה הממשיכה אחרי שד’ רוטשילד. ספרתי לו מה שהיה ידוע לי אני זוכר שהוא תפש בראשו ואמר לי כעת נשארנו מעטים אני מוכרח להיפגש עכשיו עם אוריאל ועם שמעון. אנחנו נחפש דרך להמשיך. הארועים שנחתו על הארגון לאחר מאסרו של הפלאח ומאסרים הנוספים שהיו, ולאחר המאסר והרצח ברח’ דיזינגוף הביאה אותו למחשבה הראשונה שצריך לרכז מה שישנו ולנסות להמשיך. הפגישה הזאת עם יאיר למעשה הייתה הפגישה האחרונה אתו ומאז לא ראיתיו יותר. עברו מספר ימים ובא גם סופו.
רוצה לספר קצת על הרקע שסביב להירצחו של יאיר, דברים שלא כל כך ידועים. העלייה מפולניה קראנו לה כך, הביאה לנו תגבורת חשובה מאוד של כוח אדם מעולה ממדרגה ראשונה. אמפר, אנשל, הג’ינג’י ובעיקר רצוני להזכיר שתי בנות אשר קשורות קשר ישיר עם הימים האחרונים של יאיר, זאת חיסיה ועדינה שתיהן לא מכבר באו והן יתגוררו בחדר מסוים בתל-אביב. לחיסיה היה תפקיד חשוב. היא הייתה המקשרת של יאיר . ידעה את המקום בו הוא מתגורר, הייתה המקשרת וקובעת פגישות בינו ובין אנשים שונים אתם היה מעוניין להיפגש ולהיפך. הייתי מבקר תכופות בחדר של שתי הבנות הללו חיסיה ועדינה. הן היו מסורות לעניין בלב ובנפש. המסירות לא הייתה פנאטית ,אך הייתה זו מסירות מתוך הכרה מלאה ותוך נכונות ללא סייג לעשות הכול ,כולל מסירת החיים בשביל העניין המשותף. מאוד התרשמתי משני הבנות הללו, מאוד חיבבתי אותן . לחדר הזה של הבנות היה עוד תפקיד חשוב לגבי יאיר .הוא שימש מקום קשר בין יאיר ובין אשתו רוני לא מקום מפגש אלא מקום של העברת קשר ובין יאיר ואמו. על אמה של רוני הייתי רוצה להגיד מספר מילים, זו הייתה אישה יוצאת מן הכלל ,אישה בגיל זה שראתה את הסבל של בתה שהייתה אז בהריון והשתדלה להבין את מטרתו של יאיר והדאגה העמוקה לשלומו, תוך ההכרה שהמוות אורב לו מכל עבר ובכל שעה, זו הייתה אישה יוצאת מן הכלל ואני מאוד מאוד התרשמתי ממנה, אני זוכר שראיתי אותה גם לאחר מותו של יאיר, ראיתי את הסבל על פניה .
על הירצחו של יאיר נודע לי בחדר הזה, קשה לתאר במילים את הסבל הרב ,את הכאב לאין שיעור שתקף את כולנו לשמע האסון הגדול הזה שקרה באותו ערב לאחר שנודע לי על הרצח. אני זוכר היטב נפגשתי עם אנשל שהיה מזועזע וראו את זה על פניו, אמר לי שאנחנו שנשארנו חייבים קודם כל לנקום את הדם הזה ואני הסכמתי אתו ואמרתי שעכשיו מתפקידנו לפעול ברוח שלוה ובהכרה מלאה תוך תכנון מדויק ,לארגן מספר פעולות נקם , על מנת לפגוע ככל האפשר בראשי השלטון המקומי של המשטרה, של הסי. אי. די או של השלטון האזרחי. אמרתי לאנשל שאני לוקח על עצמי לרכז בתל-אביב מספר חברים ולבצע את הפעולות הללו ואשתדל לבוא במגע עם מקומות אחרים בארץ על מנת שגם שם יבוצעו פעולות דומות. ידעתי שיש לנו מספר בחורים בעלי שיעור קומה שעדין נשארו בירושלים והיו גם מספר בחורים בחיפה. מוכרח להתייחס לעוד נקודה אחת על מנת לקשור את ההמשך באותה תקופה .הקשר שלי היה עדיין עם יצחק צלניק אם אני לא טועה ישקה ישב בכלא כתוצאה מהארוע ברחוב דיזינגוף 30, ידעתי שישנו אדם אחד שהיה בקשר עם יאיר ושהוא אישיות מבחינה פוליטית וזה ד”ר ישראל שייב שהיה אז מורה בגימנסיה בבן יהודה בתל-אביב .הכרתי אותו עוד מוילנה, , היה מורה בסמינר העברי. כמו כן ידעתי על קיומו של נתן פרידמן אשר ישב במעצר בלטרון, אבל ידעתי שזוהי קבוצה אשר יאיר מאוד העריך אותה. את יהושע כהן שגר בכפר סבא הכרתי היטב וידעתי שהוא האדם המתאים לפעולות ואותו צריך להכניס לתוך העניין הזה של פעולות הנקם. לכן יזמתי פגישה עם שייב בתוך בית הספר. הצגתי את עצמי ואמרתי לו שמספר חברים בתל-אביב ובירושלים רוצים לבצע פעולות נקם ורוצים להכניס אותו לתוך העניינים מכיוון שאנחנו יודעים שהוא היה אחד ממקורביו של יאיר, הוא נפגש איתו בזמן האחרון והיה מאלה שהסכים לדרכו של יאיר, ואולי אחד מתוך אלה שעזרו ליאיר להתוות את דרכי פעולתו מבחינה אידיאולוגית.
התרשמותי מהפגישה עם שייב. הרושם שלי, מספר ימים אחרי הירצחו של יאיר, שהוא ראה בהירצחו של יאיר מן חורבן שקשה יהיה להתגבר עליו . הוא לא האמין שאנחנו נצליח לארגן עכשיו פעולות. אמרתי לו, וזו לא היתה רק דעתי ,אלא דעת הקומץ הזה שהתרכז אז בתל-אביב וירושלים, שאין לנו כל סיכוי לארגן חזרה את מה שנשאר, מבלי שאנחנו ננקוט לפני זה בפעולה דרסטית ונצדיק את זה שאנחנו רוצים אח”כ , לארגן המחתרת. אף אחד לא יאמין לנו, אף אחד לא ילך אחרינו ואפילו אותם אנשים שנשארו, ילכו איתנו בתנאי שאנחנו נצדיק את המשך הדרך ע”י פעולות של ממש.
בפגישה בה השתתפו : יהושע כהן, עד כמה שאני זוכר, שמעון לוקשין מת”א, פנחס גינוסר מירושלים, ישראל תבואה שלמה , התקבלה החלטה שלא לשתף את חיפה בפעולה, ויש לראות את חיפה כדרך נסיגה לאחר בצוע הפעולה. התוכנית הייתה להטמין מוקשים למספר אנשי שלטון מרכזיים בת”א. להכין החומרים בירושלים ולאחר מכן להכין מלכודת של מוקשים בדרך לבית-הקברות הנוצרי ,אשר לשם יובלו הקרבנות של הפעולה הראשונה לקבורה. מקום התנקשות נקבע בתל אביב והמועמדים להתנקשות נבחרו שני אנגלים. באופן טבעי אחד מהם היה מורטון , שהיה רוצחו הישיר של יאיר והשני צריך היה להיות וילקינס, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגדנו . היו לו יתרונות מסוימים בכך ששלט יפה בשפה העברית וידע הרבה מאוד על אנשינו.
בחיפוש אינפורמציה ,נודע לנו שמורטון גר במושבה הגרמנית, שרונה ליד ת”א ,וכל בוקר נוסע במכוניתו בליווי שומרי ראשו ליפו למשרדו בסי.אי.די.. המכונית קטנה ושחורה והחלטנו להטמין מוקש מתחת למעבר מים בכביש מול שכונת מונטיפיורי בת”א דרך שבה נסע במכוניתו בדרכו מהבית למשרדו. הכנו מוקש שהכיל 120 אצבעות ז’ לניט והטמנו אותו מתחת לגשר בצד ימין לכביש עם שלושה נפצים חשמליים מחוברים לרשת מקבילה ומשכנו את החוט עד לסביבות הפרדס שהיה במקום איפוא שכיום נמצא רח’ יהודה הלוי .את פעולת ההטמנה של המוקש, עד כמה שזכור לי בצעו שמעון לוקשין ואני, ועזרה לנו חיסיה .באותו זמן צריך היה יהושע להפעיל מוקש נגד וילקינס ליד ביתו. ןילקינס גר ברח’ דיזינגוף בצפון ת”א וליד ביתו היתה גינה ושביל ושם הטמנו את המוקש. יהושע היה צריך להפעיל אותו ביום הפעולה, לא זכור לי אם שתי הפעולות היו אמורות לצאת אל הפועל באותו בוקר, נדמה לי שכן. הייתי יחד עם שמעון בפרדס וראינו את המכונית של מורטון עוברת, שמעון לחץ על כפתור ההפעלה, היה זה כפתור של פעמון חשמלי והמוקש לא התפוצץ. הפעולה השניה נגד וילקינס גם כן לא יצאה לפועל מכיוון שאת וילקינס ליוו שני יהודים שישבו לידו, כנראה שיהושע עשה את החשבון שלא ראוי להרוג שני יהודים יחד עם הצורר, אני חושב שהוא צדק. באותו יום בלילה פרקנו את המוקש והתחלנו לבדוק מדוע הוא לא פעל. הכל היה תקין והבעיה נותרה עלומה .בכל אופן החלטנו להטמין מוקש שני ולחבר הנפצים בצורה אחרת. באותו יום שלא הצליח להתפוצץ המוקש נגד מורטון, בוצעה פעולה בירושלים. שם הוטמן מוקש במכוניתו של אחד הקצינים הגבוהים ובמקרה לא הקצין נהרג, אלא הנהג שלו ,גם כן פנצ’ר בלתי מחושב, לכן הפעולה הסופית שבה הוטמנה רשת מוקשים בדרך לבית הקברות בירושלים נדחתה עד להצלחת הפעולה הנוספת שתביא לקורבנות של יותר קצינים על מנת שהלוויות תהיינה בעלת מספר רב של משתתפים ועל כן יגרמו למספר רב של קורבנות.
היה לנו כל הזמן קשר עם ירושלים והחלטנו לחזור על הפעלת המוקש נגד מורטון בעוד מספר ימים. בינתיים רשת המוקשים בדרך לבית הקברות ע”י חומות העיר העתיקה בירושלים היתה מונחת בלי חיבורים חשמליים וחיכתה לחיבור ונפצים חשמליים ורשת חשמלית על מנת להפעילה. את המוקש השני נגד מורטון הטמנו לא מתחת לגשר אלא בין שולי הכביש בצורת מוקש קוני ז.א. מן פח כזה משולש שיש לו פתח כלפי הכביש . את המוקש הזה הטמנו חיסיה ואני. בלילה שכבנו שם בשולי הכביש עשינו רושם של זוג רומנטי שיושב ע”י הכביש ובעזרת את קטנה ועוד כלים חפרנו תעלה ולתוכה הטמנו את המוקש וחיברנו את הרשת כפי שאמרת, למחרת בבוקר . שמעון היה מוכן ואני הייתי על ידו. מורטון עבר עם מכוניתו, לחץ על המוקש שהופעל אבל המכונית המשיכה לנסוע קצת ונעצרה. התברר שבאותו זמן הוא לא נסע ממש ליד שולי הכביש, אלא קצת יותר רחוק, אמנם היו פגיעות במכונית, כל השמשות נופצו, אחד משומרי ראשו נפצע , אבל לו אישית לא קרה שום דבר . מיד באה מכונית אחרת, אנחנו ראינו את זה מרחוק, לקחה אותו וכך נכשלה גם הפעולה השניה בתל אביב. בירושלים נתגלתה רשת המוקשים שהוטמנה בדרך לבית-הקברות, לא ידוע לי כיצד היא נתגלתה, בכל אופן נתגלתה ובעקבותיו נוצר רעש גדול בעיתונות כיוון שהם הבינו מה היתה הכוונה בהנחת המוקשים.
חיפה אמורה היתה לשמש כמקום מפגש לאחר הפעולות.
לאור הנסיונות הכושלים ,המצב בת”א הפך להיות קשה מנשוא, אי אפשר היה יותר לחכות ופעלנו בהתאם להחלטה שנקבעה מראש.
מיד לאחר הפעולה נסעתי לחיפה עם דרורה ככיסוי, ומחיפה יצרתי קשר עם אלישע ואמרתי לו שאני נוסע לעמק ושיכין מקום לאותו ערב על מנת שנוכל להיפגש עם אנשים שיגיעו מתל אביב. כל הלילה ישבתי עם יעקב בנאי ושוחחנו רבות. הוא היה מנותק. סיפרתי לו על הכל. הוא היה מאושר שמישהו בא אליו, כי הוא לא ידע איך ליצור קשר. בספרו חילים אלמונים, הוא מספר הרבה על הפגישה הזאת.
באותו לילה כתבתי למזרע, ששם היה, למעשה, הגרעין העיקרי של לח”י באותה תקופה, מכתב מפורט על כל התוכניות. התוכנית היתה לשלוח את נלי לביקור שבו תעביר את המכתב. נלי היתה אז לגלית, וחברה היה אליהו גלעדי שגם הוא ישב במזרע. כתבתי את המכתבים על נייר דק והטמנתי אותם בתוך סיגריות, סגרתי את חפיסת הסיגריות והנחתי אותה בכיסי .
למחרת בבוקר נפגשתי עם ברוך רוזנבאום שהגיע לעפולה. יעקב בנאי הצליח להודיע לו שמחפשים אותו, ואנחנו קבענו שכעבור זמן לא קצר הם יסיימו את העניינים שלהם בעמק יבואו לחיפה. אני חזרתי לחיפה, נפגשתי עם אלישע שהביא אותי אל שמעון בכפר-יהושע שם היתה לו דירה של שני חדרים. שמעון היה נשוי וגר בחדר אחד עם אשתו דבורה, ובחדר השני גר אחד הבחורים שלנו, יעקב (יולק) אבנרי. לא ידעתי באותו זמן שבאותו חדר של אבנרי גר לפני זה נחמיה וגם אלישע לא סיפר לנו את זאת. שאלתי את אלישע אם החדר הזה בטוח, והוא ענה שלפי דעתו זהו חדר בטוח, ואל אותו חדר באו כל החברה שהגיעו מתל אביב לפגישה. כשהיינו בחדר מסרתי לנלי את קופסת הסיגריות. שוחחנו הרבה על העתיד. למחרת היום צריך היה להגיע לחיפה גם אנשל, וכן היו צריכים להגיע מירושלים עוד שניים או שלושה. אנחנו בחיפה הרגשנו בטוחים, אחרי הסיוטים שהיו לנו בתל אביב
הלכנו לישון מאוחר. היינו חמישה בחדר אחד. פרשנו שמיכות על הרצפה. העירו אותנו מכות חזקות על הדלת. הצצתי מהחלון וראיתי שכל הבנין מוקף בחילים בריטים. לחדר נכנסו ארבעה עם אקדחים שלופים, והחל חיפוש. היו לנו תעודות זהות. אמרנו שאנחנו באים מטיול, ולא יודעים מה רוצים מאתנו. לפני זה אמרתי לנלי שהיא חייבת לסלק את הדבר שיש לה, הכוונה לסיגריות. נלי עשתה את הדבר הנכון. היא ביקשה לצאת לשרותים, וכשחזרה, אמרה שהכל בסדר.
לקחו אותנו לבנין ה- C.I.D ושם עדיין לא ידעו בדיוק מי אנחנו, כך היה לי הרושם, ושם לראשונה ראיתי את וילקינס. הכניסו אותי לחדר שהיה בו וילון, והרגשתי שמאחורי הווילון יש מישהו, אחד או שניים. לאחר מכן וילקינס קרא לי לחדרו ואמר: אתה סיומק’ה. שמי היה דויד לוין וכך גם בתעודת הזהות. הוא התחיל לדבר עברית ואמר: אנחנו יודעים שאתה סיומק’ה, שהיית בת”א ושאתה טרוריסט, ואתה מקבוצת שטרן. מוטב שתספר הכל אחרת לא יהיה לך טוב. לאחר מכן הכניסו אותי למכונית עם ארבעה בלשים ולקחו אותי ליפו. מה קרה לאחרים אינני יודע. אני חושב שאותם שלחו למחנה המעצר במזרע.
ביפו החזיקו אותי עשרה ימים, כל הזמן כבול וכל יום חקירות, לא הרביצו לי. חקרו אותי שניים, וילקינס ומורטון.
חקרו אותי על כל הנושאים אשר היו קשורים לנסיון החיסול של מורטון בתל אביב . ואז התעורר בי חשד שמישהו מאותם הבחורים הצעירים שהיה בסוד תוכנית החיסול, שנעצר הוא זה , כפי הנראה, שמסר עלי פרטים לבולשת, ואז גם נודע לי שתוכניות החיסול בירושלים נכשלו אף הן. הם סיפרו לי שאני הייתי בין המתכננים, ואולי אחד מהם גם זיהה אותי.
אצל וילקינס התנהלה החקירה באדיבות רבה. היו כמה מכות פה ושם, של כמה בלשים. החקירות התנהלו בעיקר בשאלות על האחרים: איפה יהושע כהן, היכן האחרים שנשארו עדיין בחוץ, שאגלה מה התוכניות וכדאי לי לספר אם אני רוצה לחיות. באמצע הלילה היו באים ומעירים אותי – בקושי ישנתי – לוקחים אותי למכונית ומדברים ביניהם כך שאוכל להבין כאילו הולכים לחסל אותי. נסענו לירקון, לשפת הים, במהלך הנסיעה, מדברים ומדברים ולבסוף מחזירים אותי ואומרים: נקווה שמחר בבוקר אתה תספר, וכך זה נמשך. עניתי להם שאין לי מה לספר, שאינני יודע שום דבר ולא עשיתי שום דבר, ושמי אינו סיומק’ה אלא דוד לוין. שאלו למקום מגורי, עניתי: חיפה.
לבסוף הם הגיעו למסקנה שלא יוכלו להוציא ממני שום דבר, ושלחו אותי למחנה המעצר במזרע.
כשהגעתי למזרע מצאתי שם משפחת לח”י, מאורגנת ורוחשת פעילות. היה שם נפתלי לובנצ’יק, אדם מבריק. היו שם גרא, יצחק שמיר. היתה קבוצה מגובשת: אליהו גלעדי, יהודה בן-דוד, מתתיהו שמואלביץ’. זאת היתה שלישיה שלאחר מכן הפכה לרביעיה כי אני הצטרפתי אליהם. והיה שמואל קפלן, ואז נוכחתי לדעת שאם האנשים האלה ייצאו החוצה לח”י תשאר לח”י. רעיונו של יאיר יתגשם ומחתרת לוחמת תיבנה.
ואמנם, הפעילות במזרע נחלקה לשני חלקים. חלק אחד – פעילות מעשית, כלומר: תוכניות לבריחה, וחלק שני – שיחות אידיאולוגיות, גיבוש רעיוני של החברים, בעיקר הגיבוש של אותם הצעירים אשר כבר ישבו שם, או מגיעים מדי יום. המעצרים בחוץ הלכו ונמשכו. אפשר להגיד שארגון לח”י היה בבית-הסוהר. רובו במזרע, חלקו בעכו ובירושלים – וגרעין קטן בחוץ, אשר מחכה לתגבורת.
לגבי השיחות הרעיוניות, אפשר לציין שניים שהיו במרכז השיחות: נפתלי לובינצ’יק וגרא. גרא היה חדור רעיונות לאומיים אותם הוא ספג, כמוני, בחו”ל, מהמקום ממנו באנו. הוא כתב הרבה תוך נסיון להוציא את הכתבים האלה החוצה ולהעביר אותם לאותם חברים אשר נמצאו עדיין בחוץ. ידוע לי שבין המכתבים האלה היו השלמות לעיקרי התחיה של יאיר. הרבה דובר על עיקרי התחיה של יאיר. כלומר: אם עיקרי התחיה נתנו ראשי פרקים למלחמה ליעד, לצורת המלחמה, ואחר כך לצורת המדינה אליה שואף הארגון – הרי באותן ההשלמות היו דרכי פעולה לכל חלק וחלק. אני חושב שגרא בספרו נותן ביטוי רב לדברים האלה.
החלק השני, היה זה החלק המעשי. איך לברוח. הסיסמה היתה: או שאנחנו נחסל את בתי-הסוהר, או שבתי –הסוהר יחסלו אותנו. כמובן, המטרה היא שאנחנו נחסל את בתי-הסוהר. אולי מזה באה אחר-כך שיטה מסוימת, שלא החזיקה הרבה זמן מעמד בחוץ, שאנשי לח”י הלכו תקופה מסוימת מזוינים, על מנת לא להיכנס שוב לבית-הסוהר.
לגבי תוכניות הבריחה – היו שתי תוכניות במזרע. תוכנית אחת, זו הגדולה, היתה לחפור מנהרה מהצריף הקיצוני לכיוון שפת הים ולברוח דרכה, כאשר ע”י קשר מבחוץ יגיעו סירות קטנות לשפת הים על מנת לאסוף אותנו. התוכנית השניה, היותר קרובה, היתה להוציא מספר אנשים החוצה על מנת לעזור לארגן את האפשרות של קליטת הבורחים. התוכנית הראשונה של הבריחה, שהיתה בלעדית של אליהו גלעדי, היתה תוכנית נועזת מאוד, ואולי בזאת אפשר היה לראות את אופיו של אליהו גלעדי.
הגדר סביב המחנה שלנו היתה גדר כפולה, והסתובבו שם בין שתי הגדרות, במשך הלילה, שני שוטרים, אחד בריטי ואחד ערבי. היתה תוכנית לצאת מהצריף, לחתוך את הגדר הראשונה בזמן שהשוטרים נמצאים בסיבוב מרוחק, לעשות את הפתח, לחזור מאחורי צריף ולהסתתר עד שהם יעברו עוד פעם, מיד אחרי זה לזחול לגדר השניה, לעשות גם בה פתח ושוב לחזור – ורק בפעם השלישית, כשהם עושים את הסיבוב, לעבור דרך שני הפתחים ולברוח.
חמישה אנשים היו אמורים להשתתף, ביניהם אני, אליהו גלעדי, יהודה בן-דוד ומתתיהו שמואלביץ’. משום מה לא יצחק ולא גרא השתתפו בבריחה הזאת. כנראה שהם לא האמינו שזה יצליח, אבל כנראה שהם לא יכלו לעמוד בפני לחצו של אליהו אשר לחץ ולא היתה להם האפשרות לומר לא.
אנחנו יצאנו מהצריף ותוך כדי חיתוך הגדר הראשונה התגלינו. שוטרים שהסתובבו גילו אותנו. הם התחילו לשרוק, ואנחנו הצלחנו לחזור לצריפים ולהיכנס למיטות, השוטרים נכנסו למחנה והדליקו את כל האורות, ערכו חיפוש בכל הצריפים. אך לא גילו מי הם האנשים ובזה נגמר ניסיון הבריחה.
אחרי שניסיון זה נכשל, התחילו לחשוב ברצינות על דרך יותר יעילה, ואז נולד הרעיון של הבריחה המתוחכמת מאוד אשר בוצעה כך:
מדי בוקר היו יוצאים מהמחנה, למחנה החיצוני של הצבא (או המשטרה), מספר אנשים בניצוחו של שמואל קפלן, להביא שימורים למטבח. אותו יום יצאו עם שמולקה ארבעה בחורים, ביניהם יצחק שמיר ואליהו גלעדי. שמולקה , אשר קשר קשרי ידידות בכל מקום במחנה הכללי, הזמין שני ידידים כאלה, ממחנה שהיו בו עצירים מכל העולם וקיבלו אף הם מצרכים , לבוא עמו לשתות כמה כוסיות. למעשה הם גויסו מבלי שיידעו על כך להיות כיסוי לבריחה, שכן באותו זמן התגנבו יצחק שמיר ואליהו גלעדי לתוך צריף עזוב במחנה החיצוני והסתתרו בו. שומרי המחנה הפנימי, שספרו ארבעה יוצאים וארבעה נכנסים, לא הבחינו בחילופין. יצחק ואליהו המתינו עד החושך ואז יצאו מהצריף – לא היתה שם כל שמירה – חתכו את הגדר והגיעו לחיפה.
למחרת “תפסו” את החסר. חקירות, שאלות – היה “שמח” במחנה, אך מה יכלו לעשות באותו זמן נודע לנו שמחנה זה עומד להתחסל ומעבירים אותנו למחנה אחר, ואז זנחנו את תוכנית המנהרה והוחלט שביחידת החלוץ אשר תיסע למחנה החדש יהיו מספר חברים שלנו אשר יתפסו את הצריף החיצוני ביותר, קרוב לגדר, על מנת לממש את תוכנית המנהרה במקום החדש. ואכן, כך זה נעשה מיד לאחר שהעבירו אותנו ללטרון, ותוך זמן קצר התחלנו לחפור את המנהרה.
אני רוצה לספר עוד דבר חשוב על מזרע, וזו הפגישה עם צמרת הצבא הבריטי במחנה. יום אחד הגיע מפקד המחנה יחד עם מפקד בית-הסוהר בעכו שהיה הממונה על כל בתי הסוהר בסביבה. הם קראו למספר אנשים – לא בהכרח אנשי לח”י, אלא כאלה שנחשבו על ידם כצמרת לח”י, בהם שכבר לא היו פעילים – ואמרו להם שהמושל רוצה להיפגש אתם.
אנחנו אמרנו, אם המושל רוצה להיפגש עם אנשי לח”י, אנחנו צריכים להתייעץ עם האנשים שיושבים בעכו. ניצלנו את הדבר הזה על מנת להיפגש עם החברים. בעכו ישבו אז ששה אנשים מבודדים שלא היו שפוטים כי אם עצירים. הבריטים אמנם נענו והביאו את אנשי מזרע לעכו. זאת היתה פגישה מרגשת ביותר. סיפרנו להם על הבריחה של מיכאל, ושמתחילים לבנות.
ואז סודרה הפגישה עם בלנטיין שבא עם פמליה גדולה מאוד למזרע: קצינים בכירים, משטרה, בולשת.
שמואל “צדיק” שהיה נציג החוץ שלנו, הופיע לפני הצמרת הבריטית בתחתונים, בכוונה תחילה. הוא ידע היטב את השפה האנגלית, שוחח אתם כשווה עם שווים ותרגם את הנאמר בפני האנשים שרוכזו בצריף. התנאי שלהם לשחרורנו היה שנתחייב שכל פעולות המחתרת ייפסקו ושנוציא הוראה מפורשת ליהושע כהן וליתר האנשים להפסקת הפעולות עד לגמר המלחמה.
הוא לא ענה במקום אלא אמר: אנחנו שמענו ואנחנו צריכים לשוחח בינינו. וכעבור שעה או שעתיים, בלי פגישה נוספת. “צדיק” הלך אליו ואמר שכל ההצעות נידחות.
בחורף 1943 העבירו את כל עצורי המחתרת ממזרע ללטרון. הדרך כולה היתה בשטח ערבי טהור.
שמעון זיו מספר על יעקב בנאי (מזל)
אחרי כישלון פעולות הנקם בתל אביב, ידעתי על קיומו. היה בכוונתי לנסוע אליו ולקבוע איתו את הסידורים הדרושים על מנת להוציאו ממקומו הנוכחי ולהביאו למחתרת לעבודה בתל אביב. שהיתי בחיפה מספר ימים ולאחר מכן נסעתי לעמק, קיבלתי את כתובתו ואנשל הודיע לו שאני צריך לבוא אליו, כך שהוא ידע שמישהו צריך לבוא אליו אך הוא לא ידע מי. הוא חיכה לי בתחנת הרכבת, לפני שנסעתי אנשל מסר לי את תיאורו, כשהגעתי לתחנת הרכבת בעפולה, הוא התבלט שם בין כולם. בחור בלונדיני גבוה, דומה לאנגלי. מסרתי לו את הסיסמה ובמילים הראשונות הרגשתי שהבחור הזה הוא נוח להתחברות ולידידות. הלכנו למשק הפועלות שם הוא גר. הבחור הבודד היחידי הזה גרם לו להרבה נעימויות ואי נעימויות. היו מתהלכות עליו אגדות ולא התפלאתי לאחר שהכרתי אותו. בהגיעי למשק קיבלתי ממזל מקום לינה וקבעתי איתו שלאחר סיום עבודתו הוא יכנס לחצר ואז נשוחח בשקט. לאחר שכולם הלכו לישון היה שקט יעקב (מזל) בא לחצר, אך קבענו שכאן לא המקום לדבר על כל הדברים שרציתי לדבר איתו ונמשיך השיחה במקום אחר.
אני רוצה לדבר מן ההיבט הפרטי, על מזל ועל אשתו לעתיד חנה.
חנה הייתה בחורה תל אביבית, בגלל סיבות משפחתיות, בעיקר אבדן הורים, התגלגלה למשק הפועלות בעפולה. הייתה בחורה יחידה שלמזל לא הייתה גישה אליה. על מזל התהלכו שם אגדות, אף בחורה לא יכלה לעמוד בפני קסמיו, חנה הייתה היחידה שעמדה וזה כמובן פגע בגאווה הגברית שלו. חנה מצאה חן בעיניו. הוא השתדל להתקרב אליה, השתדל לשוחח איתה, הייתה עונה לו בידידות אך לא נתנה מקום לשום התקרבות אינטימית.
ההתקרבות הזו הגיעה כיון שמזל, כשהוא החליט על משהו, הוא לא יכול בנקל לוותר עליו. חנה עבדה במשתלת הפרחים ויצאה להשקות בלילות, מזל היה שומר בלילות הוא בא אליה לעבודה, זה היה מחוץ למשק. וכך הם הפכו לידידים.
מזל עזב את המשק ובא לעבודה הפעילה במחתרת בתל אביב, חנה גם כן עזבה את המשק ועברה לתל אביב.
שמעון זיו מספר על יהושע כהן (שבסל)
אספר על יהושע כהן לא בפרדס אלא בתל אביב, כי החיים בתל אביב לא היו שונים מהחיים בפרדס. המגע הראשון ההדוק שהיה לנו היה אחרי אותו לילה שהבריטים באו לחפש את יהושע בביתו בכפר סבא והוא ברח כמעט ערום., מהחלון לפני שהספיקו להיכנס לביתו. הוא הסתובב בין הפרדסים והגיע לחצרה של דודתו, שם לקח מעיל צהוב ונעליים קרועות וכך הגיע לתל אביב באותו לילה.
יהושע הגיע בבוקר, צחקנו למראהו וגם הוא צחק. סיפר שהוא לא יכול לחזור יותר לכפר סבא, היום אני חושב שביום זה התחילה פעילותו במחתרת, כמובן שהיה פעיל גם קודם, היה אחראי על סניפי פעולות השרון שלנו. האנשים העריכו והעריצו אותו בשרון הכירו אותו יותר מדי ואסור היה לו להראות שם, לכן הוא עזב לתל אביב. בשביל תל אביב זאת הייתה תוספת כוח חשובה מאוד, התקופה הייתה קצת לפני רצח יאיר, חודש או חודשיים , זה היה אחרי המעצרים הגדולים שפגעו בצמרת שלנו, אנשים התהלכו ממורמרים, כסף כמעט שלא היה כבר, המעט שהיה לא הספיק לפיתוח פעילות כפי שחשבו לפתח, התוכניות היחידות שהיו אז בטיפול היו הפעולות הקטנות לרכישת כספים – החרמות שאחר כך קבלו את השם אוטומט, אופן הפעולה, להחרמת כספים, הייתה הנחתת מכה על ראשו של הקרבן והוצאת תיק עם הכספים מידיו. אנחנו הערכנו מאוד את המעשה שהוא עשה, הוא היה גיבור, ברח מהמשטרה. זה היה בתקופה שרבים כבר התמסרו. יהושע היה מבוקש וידענו שבהזדמנות ראשונה הם יעשו הכל על מנת לשים את ידיהם עליו.
אני רוצה לספר קטעים על העבודה איתו. גם בהכנות של האוטומטים וגם בקשרים עם האנשים.
היו אז בתל אביב מספר קבוצות של צעירים שנשארו נאמנים, היתר חלקם התפזרו, וחלקם התרחקו מסיבות אחרות.
אני רוצה לספר דבר שלדעתי מעניין. זה היה זמן קצר מאוד לפני התאריך שנקבע לביצוע פעולות הנקם בעקבות הרצחו של יאיר.
בתל אביב נעשו הכנות בקנה מידה רחב, חשבנו שנצליח והיו כל הסיבות שנצליח למרות שבצמרת לא הכל הלך כשורה, היו דחיות שלא תמיד הבנו את הסיבות שלהן, אבל את הפעולות הכנו מספר ימים לפני התאריך שנקבע לפעולות.
החלטנו להתבדר קצת, ידענו שפעולות אלה ישמשו מפנה גורלי בהתפתחות התנועה. החלטנו לערוך מסיבה קטנה בביתו של יצחק יזרניצקי שהיה אחד הפעילים ביותר בין הצעירים שנשארו במחתרת, אחותו דרורה, הייתה גם כן פעילה, הבחורים שהשתתפו במסיבה כולם נשארו נאמנים עד הסוף, יצחק יזרניצקי, שמעון לוקשן, (הפרימוס), דרורה, יהושע, נחה אשתו לעתיד ואני.
במסיבה זאת הייתה לנו כונה מסוימת, ידענו שהפעולות הקרובות יהיו פעולות גורליות לתנועה, חלק מאתנו אולי לא יהיה בחיים, חלק מאתנו אולי ייעצר, ורצינו שכולם ידעו דבר אחד שאליו שאפנו ושאותו רצינו להעביר לכולם ובעיקר יהושע, שאם יישאר ולו אדם אחד, אשר יודע את דרכו ומאמין בדרכו, אפילו אם לא יהיה לו קשר למרכז, אפילו אם רבים יעזבו, הוא יצטרך להמשיך, הוא יצטרך להיות האדם שיצטרך ללכד סביבו את הכוחות, שיאסוף את האנשים שנשארו וימשיך.
המצב היה שכל אדם בתקופה ההיא היה צריך לשמש מבחינת מרכז.
נחה ודרורה הכינו את המסיבה יפה, התאספנו בביתו של יצחק, ההורים של יצחק לא ידעו על אופי המסיבה, הם ידעו שמתאספים חברים ויהיו שירים, וכשהתאספנו התחלנו לשוחח, לא נזהרנו, דיברנו בקול די רם, יהושע קם ואמר את דבריו, אמר אותם יפה.
הוא תיאר את התפתחות התנועה שלנו בעתיד. היום אנחנו מעטים, אין לנו מנהיגות פוליטית, לפנינו כעת דבר אחד, לנקום את דמו של יאיר, אך אל לנו לחשוב שבזאת אנחנו נעשה הכל. למרות שאנחנו יודעים היטב שהפעולות האלה עלולות להרוס כל מה שנשאר לפליטה. היו ויכוחים האם לוותר על הפעולות או להמשיך לבנות את התנועה, אבל דעתו של יהושע הייתה נגד הויתור על המשך בצוע הפעולות. הוא אמר שאין לנו כל רשות לבנות את התנועה מבלי שנסיים את הפרשה העגומה הזאת ע”י כך שנהלום בראשו של האויב. רק אחרי זה תהיה לנו הזכות להתחפר ולהתחיל לבנות את המחתרת זה היה ברור, זאת הייתה הגישה הבריאה הנכונה יהושע הרגיע אותם במילים פשוטות. כולם דיברו באותה רוח, פתאום נפתחה הדלת, קרה מקרה מעניין, אמו של יצחק במקרה עברה ליד החדר בו ישבנו, כנראה שהיא קלטה מספר מילים מדבריו של יהושע ומדבריו של מישהו אחר, היא קלטה את המילים האלה והופתעה ונשארה לעמוד ליד הדלת והמשיכה לשמוע, היא פתחה את הדלת, יצחק קפץ מהשולחן ניגש ורצה לסגור את הדלת, התחילה לצעוק, מה אתם עושים כאן, זה יהיה אסון לביתי, אסון לילדי, חששנו מאוד, ידענו שהיא דואגת לילדיה מסוגלת לעשות על מיני צעדים, אולי לא במתכוון והם יהיו אסון לכולנו. יהושע קפץ הראשון מהחלון ואחריו קפצנו כולנו, היינו ערים לברוח ,היה זה פשוט אינסטינקט.
סיפרתי כבר על בריחתו של יהושע מכפר סבא, על כן הוא לא יכול היה לחזור יותר לשרון, הוא גם לא יכול היה להישאר ברח’ הנגיד, מסיבה שנחה הייתה חייבת להיות איתו מצאנו לו דירה בנס ציונה. מבחינת עבודה זה לא היה נוח ביותר, העבודה לא הייתה מרובה, חשוב להבטיח את בטחונם של החברים, שיהיו לא כל כך נרדפים ושיוכלו להתפנות לעבודה יותר סדירה, ובניין המחתרת מחדש. יהושע הציג את עצמו, לבעלי הדירה, כעובד רכבת. החדר היה בביתו של אדם זקן, חשדן מטבעו וצריך היה לעשות מאמצים רבים על מנת שיהיה משוכנע שיהושע אכן עובד רכבת קבוע, ודבר זה כמובן סיבך את העבודה במחתרת כי הוא היה פעיל מאוד, חשבנו לנצל את הדירה גם כדי להחביא בה עוד אנשים שהיו נרדפים.