דבורה וילנר לבית דרבקין
שמשון וילנר בנה של לוחמת מחתרת לח”י דבורה וילנר לבית דרבקין מספר על אמו, במסגרת פרויקט “הקשר הרב דורי” של המשרד לשיווין חברתי.
אמי דבורה וילנר ( לבית דרבקין)
אמי דבורה נולדה בנס ציונה ב-22.2.1921, בכורה בין ארבע בנות להורים שרה ואשר דרבקין שהיו חקלאים בנס ציונה. אביה אשר (סבי) נולד בוויטבסק-כיום בלרוס. אמה שרה נולדה בריגה- כיום לטביה. (בעבר מדינות אלו היו חלק מברית המועצות).הם נפגשו בריגה, התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1916, למושבה נס ציונה. כל משפחתם, אחים ואחיות, היגרו לארה”ב וחיים שם.
בשנת 1932 הייתה המשפחה בין מקימי המושב בית-עובד שנבנה על גבעות הכורכר מערבית לנס ציונה. לכל משפחה היה בית קטן, חצר מסולעת באבני כורכר גדולות. רפת קטנה, לול וחלקת פרדס. זה היה למעשה משק עזר. המרכז היה במושבה נס ציונה בה נמצא בית הספר, קופת חולים, החנויות, מוסדות השלטון וכו’. התחבורה התנהלה אז באוטובוס פרטי שהיה למעשה משאית עם ספסלי עץ. אולם לעיתים קרובות הלכו ברגל בקיץ הלוהט או בשיטפונות של החורף. כך הלכה אמי לבית הספר בנס ציונה יום-יום. בגיל 14 הצטרפה אמי לתנועת מכבי הצעיר הייתה פעילה בהדרכה וכספורטאית השתתפה במכביה בקבוצת כדורסל ובתחרויות האתלטיקה.
את אבי יוסף הכירה בשנת 1938 כאשר שימש מפקד קן בית”ר ואחראי על השמירה באזור נס ציונה. בשנת 1940 נישאו אבי ואמי.
בית הוריה היה “בית פתוח” לחברי המושב ולאורחים מהסביבה כדוגמת נוטרים, “החבורה”, שהיום נקראים עולים חדשים, שהתגוררה “בצריף הארוך”, שהיום נקרא מרכז קליטה וחברי פלוגת בית”ר שהגיעו לעזרה בשמירה בתקופת מאורעות 1939–1936. וכך הכירה את אבי.
“בבית הפתוח” עמד סיר גדול ובו תבשיל שהדיף ריחות “מטריפים” וכן פטיפון גדול עליו התנגנו תקליטים וכולם היו רוקדים, שרים ושמחים.
הורי עברו מספר מקומות מגורים מבית עובד לנס ציונה ומשם לחולון לשכונת ג’סי כהן ובהמשך לת”א לשכונת מכבי, לדירה ברחוב פינסקר ולבסוף לדירה בשיכון “סלע” ברחוב אבן גבירול בצפון ת”א על שפת הירקון. בכל מקום מגורים היווה בית המשפחה מרכז לפעילות של המחתרת.
אמי הצטרפה לשורות מחתרת לח”י בעקבות אבי, סייעה בפעילות הארגונית להשגת דירות מסתור, מקלטים לפצועים, אספקת מזון לחברים וכל שהתבקשה לעשות.
בשנת 1952 השתקעה משפחתי בשיכון “סלע” בצפון ת”א. הבית היה מקום מפגש קבוע לחברים יוצאי לח”י. אמי היתה שם דבר בארוחות החמין (צולנ’ט) שאותו הכינה על גבי פח ובתוכו מנורת חימום / בישול שפועלת באמצעות נפט את הסיר כיסתה בשכבות של שמיכות לשמירת החום והחמין עמד והתבשל מיום חמישי בלילה עד שבת בצהריים ורק אז הוגש לסועדים (בדרך כלל כעשרים איש). ובנוסף הכינה אמי גפילטע פיש בתיבול חריף ורגל קרושה. בכל ערב שבת ובמרבית ארוחות שבת בצהרים, במשך עשרות שנים, סעד על שולחן ביתנו חבר לח”י ערירי שהיה מעין דוד נוסף. הארוחות כללו תמיד, גם באמצע השבוע, ארבע מנות – מנה ראשונה (סלטים / תבשילי ירקות/ ממולאים), מנה שנייה – מרקים, מנה שלישית – (בשרים/ תוספות שונות). מנה רביעית – קינוחים (קומפוט/ סלט פירות/ סלט גזר)
החל מגיל צעיר אמי עבדה במערכת הבנקאות. כנערה בנס ציונה וכבוגרת בת”א בבנק “אוצר- עממי” ובהמשך “בבנק הפועלים” לאחר יציאתה לפנסיה הסיטה את עיקר מרצה לפעילות התנדבותית ב”קשת”, “יד לבנים”, גימלאי עיריית ת”א ובעמותה להנצחת מורשת לח”י ובבית יאיר. והיתה גורם מרכזי בארגון ובביצוע פעולות בארגונים אלה. כל האמור בנוסף להיותה מגוייסת לעבודה בבנק הפועלים לסייעה באגף החשבות בבנק. נהגה להשתמש באמרות כנף כמו: להיות רגועים – “אין מה לדאוג מראש, אם יהיה אסון או משהו רע יודיעו לכם”….מחווה רומנטית – “אם מקבלים מתנה/ פרחים בהפתעה צריך להיות מודאגים. יתכן שזה פיצוי על דבר שהנותן עשה”.
נפטרה בתאריך 6.3.1998. נטמנה בחלקת לח”י בחולון סמוך לאבי.