…והם לא שבו לבסיס
עדות אליהו מאור (מרקוביץ) אחיו של יצחק מרקוביץ “שמשון” על הימים שלאחר ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה.
חיפה, סיוון תשע”ג, 2013
חודשים ספורים לאחר שמשאלתו של אחי יצחק (הג’ינג’י) מרקוביץ לעבור לאצ”ל משורות ה”הגנה”, בה היה חבר משחר נעוריו (בגיל 15 הצליח להתגייס ל-.P.S.J, משטרת הישובים העבריים, חובשי הכובעים האוסטרליים ), לא זכתה להיענות (בקשה שהועברה על ידי למפקדי באצ”ל – והתשובה עליה, כמסתבר, התמהמהה משום הבדיקות שהיו נחוצות לוודא שאין המדובר ב”שתול” של ה”הגנה”), הוא מצא את דרכו לשורות הלח”י. במרפסת ביתנו ברחוב השומר 33 בחיפה, לשם בחדשי הקיץ החמים הוא העתיק את מיטתו, היינו ממתיקים סוד.
מחצית יוני 1946 – והימים ימי “תנועת המרי” והתרוממות הרוח לרגל שיתוף הפעולה בין ארגוני המחתרת הלוחמים שכם אל שכם, וג’ינג’י לוחש לאוזני כי למחרת הוא יוצא ל”פעולה”. בלי לגלות לי, כמובן, רמז על פרטיה.
בבקר ה-18 ביוני השכמתי לעבודתי כנער עובד במשרד עיתון “הארץ” בבניין פלאפריק ברחוב הבנקים בחיפה. המשרד הכיל שני חדרים – חדר מינהלה וחדר מערכת. סמוך לשעה 10 שמעתי התלחשויות מחדר המערכת. הכתב הבכיר בחיפה בלכר, הגיע נסער והתלחש עם חברו למערכת ד”ר פלקנשטיין ועם שכננו תורן-היבלר, שניהל משרד סוכנות לביטוח וגם כיהן כיו”ר מועצת בית העלמין היהודי בחיפה (תפקיד שנטל על עצמו בהתנדבות לאחר שבנו ניספה כקצין המשטרה הימית הבריטית). מלחישותיהם קלטתי שאירע אסון בהתקפה שערך אחד מארגוני המחתרת על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה וכי יש מספר גדול של הרוגים ופצועים. יום קודם לכן התרחש אסון דומה כאשר 14 לוחמי הפלמ”ח נהרגו בהתקפה על גשר א-זיו במסגרת פעולת “ליל הגשרים”.
ליבי ניבא לי רעות. אמרתי למנהל הסניף מר לרנר שאיני חש בטוב וביקשתי רשותו לצאת לזמן מה. מיהרתי הביתה. בדרכי פגשתי אחד מחברי בבית”ר בשם דוד כהן, וביקשתיו להתלוות אלי. אבי היה בעבודה ואחותנו הצעירה דבורה בבית הספר ורק אימנו הייתה בבית. לא אמרתי לה דבר, לבד מזה שחשתי לא טוב ולכן חזרתי הביתה.
דוד, כמו כל חברי, היה בן-בית אצלנו, אני ודוד “התלבשנו” על חפציו של הג’ינג’י ודבר ראשון אספנו לכיסינו את כל תמונותיו במטרה להיפטר מהן ולמנוע נפילתן לידי הבולשת הבריטית. מנערותו היה ג’ינג’י צלם-חובב ובמצלמת הקודאק-קופסה שלו הרבה לצלם את חבריו. אספנו את כל התמונות שבהן הוא הופיע עם חבריו מ”הנוער העובד” ומ”ההגנה”, כדי למנוע את מאסרם אם יתאמתו חששותיי.
עודנו עוסקים בכך, נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה. פתחתי את הדלת ובפתח ניצבו מולי שוטר יהודי וסמל בריטי. השוטר היהודי שאל אם כאן גר יצחק מרקוביץ. לכשהשבתי בחיוב שאל אם הוא בבית. אמרתי לו שלמיטב ידיעתי הוא בעבודה (אני חושב שבאותו זמן עבד במוסך קואופרטיב האוטובוסים “שחר”). אמא הצטרפה אלי והשוטר אמר לנו כי המשטרה סבורה שהוא נפצע במהלך הלילה ומאושפז בבית החולים רמב”ם והם מבקשים שההורים יצטרפו אליהם כדי לראותו. אמרתי לאימא להתלבש ואת חברי דוד שלחתי למאפיית “אחדות” הסמוכה, שם עבד אבינו. אבא הצטרף אלינו.
בין לבין, בעודנו ממתינים להורים, לחש השוטר היהודי באוזני שהמשטרה סבורה שיצחק הוא בין ההרוגים. ירדנו כולנו – השוטרים, ההורים, דוד ואנכי – לרכב המשטרתי שהמתין למטה ונסענו לבית החולים רמב”ם. בדרך הכינותי את ההורים לגרוע מכל. ביקשתי מהם לגלות איפוק בנוכחות השוטרים והנסיעה עברה בדממה מוחלטת.
בהגיענו לחצר בית החולים ביקשו מאתנו להמתין. דוד ואני ניצלנו את ההמתנה הארוכה לעשות סיבוב בחצר בית החולים שבמהלכו קרענו לפיסות קטנות ככל האפשר את התמונות שבכיסינו ופיזרנו אותן בין כל השיחים. בסוף הופיעו אנשי בולשת בריטיים והזמינו אותי ואת דוד להיכנס לחדר המתים על מנת לנסות לזהות את גופת יצחק.
נכנסנו שנינו לבד לחדר המתים והבלשים צפו בנו מדלת הכניסה. במרכז החדר היה מעין שולחן רבוע מלוחות שיש בשני מפלסים ועליו ערומות גופות ההרוגים. כבית”רים טובים התייצבנו דום אל מול הגופות הדוממות והמרוטשות. התחלנו לעבור בין הגופות הנקובות מפגעי כדורים ורסיסים אחת אחרי השנייה. עברנו בין הגופות פעם אחת ופעם נוספת. לא זיהינו ביניהן את יצחק. טרם צאתנו התייצבנו שוב למול הגופות בעמידת דום מתוחה, הלומים מהמראה שלנגד עינינו.
יצאנו וסימנו להורים הממתינים במנוד ראש שלא זיהינו את גופת יצחק בין ההרוגים. סרג’נט מרטין, מיודעי מהבולשת בחיפה ממאסר קודם (שזמן מה לאחר מכן הוצא להורג על ידי אנשי לח”י בצאתו ממגרש טניס במושבה הגרמנית בחיפה), קידם את פנינו. הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור בקומה השנייה של בית החולים בו אושפזו הפצועים. עליתי עם מרטין לבדי. הוא נשאר ליד הדלת ואני התחלתי לעבור ליד מיטות הפצועים. במיטה הרביעית או החמישית שכב ג’ינג’י, חבוש ופצוע קשה. הוא הבחין בי בהתקרבי למיטתו וסימן לי באצבע להמשיך, אך מרטין הבחין בתנועה. הוא ניגש אל מיטתו ואמר לו בפסקנות בעברית: “אתה יצחק מרקוביץ”. אי-ההבנה הובהרה אחר כך כאשר התברר שתעודת הזהות של הג’ינג’י נמצאה בין גופות ההרוגים בארגז המשאית.
ירדתי אל ההורים ובישרתי להם כי יצחק פצוע, אך בין החיים. בכל אותן שעות לא השמיעו ההורים קול ואימא לא הזילה דמעה.
כשבאתי לעבודה למחרת התלונן שכננו תורן-היבלר באוזני חברי המערכת שבחדר הסמוך, שבעוד להרוגי הפלמ”ח מגשר א-זיו אישרה המשטרה לערוך הלוויה המונית, הרי שאת הלווית אחד-עשר הרוגי לח”י בהתקפה על בתי המלאכה הוא חויב לערוך בצנעה ובאין רואים.
לקראת משפטם של ה-18 התבקשתי על ידי חנה, רעייתו של חיים אפלבוים, לשמש שליח ולהביא להם לכלא עכו את הבגדים בהם התייצבו למשפט – מכנסי חקי קצרים וחולצות לבנות. מלאתי את השליחות, אך למשפט עצמו, בבית הדין הצבאי בחיפה, לא זכיתי להגיע משום שבינתיים נעצרתי פעם נוספת על ידי המשטרה, ביחד עם חמישה מחברי, במהלך הדבקת כרוזים של האצ”ל.
לאחר שנידונו למוות היינו אימי ואני המבקרים האזרחיים היחידים שזכו לראותם בבגדיהם האדומים, בתאי הנידונים למוות בכלא עכו. שבת אחת בבקר, לאחר ששוחררתי ממעצרי בקישלה של חיפה, ולמרות שהוטל עלי “מאסר בית” ואסור היה לי לצאת מחיפה ללא אישור הבולשת, נסענו אימי ואני לעכו ובהגיענו לשער ראינו את התכונה סביב. עשרות “כלניות” עם “ברנים” המכוונים אל חלונות המבצר ו”ברנקריירים” הקיפו את בית הסוהר והתמקמו בחצרותיו החיצוניים.
ביקשנו להיכנס לביקור ונענינו בסירוב חד. ביקשנו לדבר עם מפקד הכלא המייג’ור גרנד (“פישקה החיגר” בפי האסירים) והוא יצא אלינו אל השער בצליעתו הקלה. באנגלית העילגת שבפי (באותם ימים) הסברתי לו כי הגענו במיוחד מחיפה וכי חבריהם של האסירים בחוץ “יעריכו” זאת בחיוב אם יעשה ג’סטה ויאפשר לנו לראותם. איני יודע מה “שכנע” אותו: מראה ה”אימא היהודייה” נושכת שפתיה ושותקת, המייחלת לראות פני בנה או האיום המרומז מצידי – הוא אפשר את כניסתנו.
נכנסנו אל מתחם תאי הנדונים למוות. בחדר גדול, מפוצל בסורגים, בחצי גורן היו 19 הנדונים (בינתיים הצטרף אליהם ז’ק אלקעי שמשפטו פוצל ונדחה בגלל חומרת פציעותיו). מצאנו אותם בבגדים אדומים אך במצב רוח מרומם. שוחחנו איתם מעבר לסורגים מצדו השני של אגף הנדונים למוות. הם לא הראו שום סימני פחד או רפיסות. ההיפך – אנו שאבנו מהם כוח ועידוד. חיים אפלבוים ציין את עובדת ביקורנו יוצא הדופן בספרונו “ולא חזרנו לבסיס”. (כינויו הראשון של יצחק בלח”י היה “עמוס” ולימים הוחלף ל”ארנון”). ימים ספורים לאחר ביקורנו העניק הנציב העליון חנינה לכל ה-19 (למרות החשש שבגלל מוצאו העדני של יוסף דאר, ועקב כך היותו אזרח בריטי מלידה, יותירו אותו הבריטים מחוץ למעגל החנינה ויעלו אותו לגרדום).
אחי הג’ינג’י יצחק היה חסר מזל ונתפש פעם אחר פעם בניסיונות הבריחה שלו מהכלא המרכזי בירושלים וממחנה המעצר בעתלית, אליו רוכזו כל אסירי ואסירות המחתרות כשהבריטים החלו לצמצם את אחיזתם בארץ-ישראל. בסופו של דבר הוא נמנה על תריסר האסירים האחרונים (6 אסירי אצ”ל ו-6 אסירי לח”י) שהבריטים שיחררו ממחנה צבאי בבת-גלים שבחיפה, ביולי 1948, ערב הורדת הדגל הבריטי האחרון בנמל חיפה. הכוונה הייתה לקחת קבוצת אסירים זאת לקפריסין באניית הפינוי האחרונה שהפליגה מחיפה ולשחררם שם. בהתערבות הרב הראשי לחיפה, הרב מרכוס, הסכים המפקד הבריטי למסור אותם לידיו כנגד הבטחה ש”יעשו שבת” אצלו וישתחררו רק ביום ראשון, לאחר שהחייל הבריטי האחרון יעזוב.
ביום ראשון היה הג’ינג’י כבר בדרכו למחנה שנלר, שבו רוכזו כוחות לח”י בירושלים. הוא הספיק להיפצע עוד פעמיים בניסיונות כוחות לח”י לפרוץ לעיר העתיקה. בעקבות הוצאתו להורג של מתווך האו”ם הרוזן פולקה ברנדוט נעצרו אנשי לח”י במחנה שנלר בפקודת האלוף שאלתיאל והועברו למתקן כליאה ביפו. מכאן הצליחו הג’ינג’י וחבריו לברוח כעבור זמן קצר. לאחר ששוטט זמן מה בתל-אביב מצא דרכו לפלוגתו של דב הבלונדיני בגדוד השריון 89 שלחם בדרום. לאחר שחרורו הוכר כנכה צה”ל.
כבר בפציעתו הראשונה ב-1946 ספג מנה ניכרת של רסיסים. באשפוזו בביה”ח רמב”ם, העדיף ד”ר וש, שטיפל בו אז, לוותר על ניסיון להוציא את הרסיסים. הוא הסביר לנו כי סיכוייו לחיות עשרות שנים עם הרסיסים בגופו, טובים לאין שיעור מההימור לנסות להוציאם אחד אחד. לאחר פציעותיו המאוחרות, שהותירו מנות עופרת נוספות בגופו, היינו מזהירים אותו לבל יתקרב למגנט. כל השנים הרסיסים שוטטו בגופו וכל פעם היה מתגלה פצע מוגלתי באבר זה או אחר שמתוכו היה נפלט רסיס מתכת.
בצהרי ב’ באב תש”ם, 15 ביולי 1980, נפטר במיטתו מדום-לב. התקבלה ההנחה שאחד מאותם רסיסים משוטטים סתם את אבי העורקים וגרם למותו. משרד הביטחון הכיר בו כחלל צה”ל. תרצו, חלל נוסף במלחמת השחרור, מבין הנדונים למוות בעקבות ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת.
שישים ושבע שנים אני נוצר בליבי את זיכרונם של האחד עשר שגופותיהם הערומות ונקובות הכדורים והרסיסים מוטלות זו לצד זו על מגשי השיש בחדר המתים של בית החולים רמב”ם בחיפה. זכרם – נצח.