לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, עצרו הבריטים את תושביה הגרמניים של ארץ ישראל משום שהיו נתיני אוייב ואף הגלו את חלקם. עם תום המלחמה, הצבא הבריטי השתלט על המבנים שהותירו מאחוריהם והפך אותם לבסיסים צבאיים. זה היה גם גורלם של המבנים במושבה הטמפלרית שרונה (באיזור הקריה היום), שהפכו למחנה צבאי מבוצר, בו שכנו כוחות של המשטרה הניידת הבריטית, כמו גם כוחות של הדיוויזיה השישית המוטסת והכלניות. אולם העובדה שמרכז התקשורת של המשטרה הניידת בשרונה שכן בתוך מתחם צבאי שמור היטב לא הרתיעה את אנשי לח”י מלתכנן ולהוציא לפועל מתקפה מרשימה כנגדו.
ב־25 באפריל 1947 החדירו אנשי לח”י מכונית דואר ממולכדת לתוך המחנה. הפיצוץ הרס את מרכז התקשורת של המשטרה הניידת, את נשקיית המחנה, את מגורי הקצינים ויותר מכל את “הפרסטיג’ה של מבצר ‘שרונה'”, כפי שתיאר זאת יששכר הוברמן – “יעקב”, “יענק’לה”, ממשתתפי הפעולה (“חיילים אלמונים”, עמ’ 566). בנוסף, קצין, שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד נהרגו בפיצוץ ושישה שוטרים וחייל אחד נפצעו בו.
מתכנן הפעולה היה שמעון קרבינסקי – “גדעון”, שעבד במחלקת ההנדסה של הדואר. הוא הציע לאנשי לח”י לפוצץ את הנשקייה של שרונה ואת מרכז התקשורת של המשטרה הניידת. הוא גם הציע דרך פעולה מתאימה – להשתלט על רכב דואר מסויים, המרבה להיכנס לשרונה כשהוא עמוס בציוד ושלעובדיו יש גישה חופשית כמעט לכל מקום במחנה. קרבינסקי הציע ששני לוחמים יתחפשו לעובדי דואר – אחד יתחזה לנהג הערבי והשני ישמש בתור טכנאי טלפונים של הדואר המנדטורי. עזרה נוספת התקבלה משמחה שפילנר – “אסף”, חבר לח”י ששירת במשטרה הבריטית והיה אחראי על הכניסה למחנה שרונה, שהעביר למחתרת תרשימים מדוייקים של המפקדות ודרכי הגישה למקום.
ביום הפעולה “הוחרם” רכב הדואר המתאים ברחוב אהרונוביץ בתל אביב. הנהג והטכנאי הורדו מהרכב והובלו כלאחר כבוד ובעיניים מכוסות לחורשה בבני ברק. תעודותיהם נלקחו מהם וניתנו, לאחר טיפול מתאים, לשני הלוחמים שישתתפו במבצע – רחמים אלבלק -“ג’ימי” ויששכר הוברמן – “יעקב”, “יענק’לה”. בינתיים, בגן מאיר, מילאו אנשי לח”י גליל כבלי טלפון גדול ב־400 ק”ג חומר נפץ ורסיסי מתכת.
בכניסה למחנה, נחקר הוברמן היטב על ידי השומרים הבריטים, אך לבסוף הם אישרו לו ולאלבלק להיכנס. השניים החנו את הרכב ליד מרכזיית הטלפונים ומחסן הנשק של המחנה, יצאו מהרכב והחלו לטפל בקו טלפון שלכאורה התקלקל. הם חזרו ברגל לשער הכניסה, שם וידאו שהשומר מאפשר להם לצאת מהמחנה ולהיכנס כרצונם, לכאורה כדי לבדוק את קווי הטלפון משני צדי השער. בשלב מסויים יצאו שניהם לכיוון השער. יעקב בנאי – “מזל” מתאר בספרו “חיילים אלמונים” את שאירע לאחר מכן:
“בו ברגע שנפתח בפניהם השער ‘נזכר’ לפתע ‘המנהל’ שהנהג המטומטם שכח את השפופרת ולעיני הזקיפים ולאוזניהם הוא פורץ בגידופים על ה’טמבל’ הזה. הזקיפים מחייכים בהנאה והנהג המטומטם רץ בחזרה, כל עוד נשמה בו, אל המכונית ומוציא מתוכה את השפופרת. אך הפעם אין הוא שוכח כלל להפעיל את מנגנון הפיצוץ” (עמ’ 561-562).
הוברמן ואלבלק יצאו מהמחנה, לכאורה כדי להמשיך מבחוץ את בדיקת קו הטלפון. מונית מילוט המתינה להם מאחורי קיוסק, וכדי לא לעורר חשד, הם ניגשו קודם לקיוסק, הזמינו גזוז ושילמו, אך לא לגמו ממנו, על מנת שלא להשאיר על הכוסות את טביעות אצבעותיהם. לאחר שנוכחו לדעת ששומרי המחנה אינם מביטים עליהם, הם נכנסו למונית ועזבו את המקום. בשעה 11:15, בעודם נוסעים, נשמע פיצוץ אדיר שסימן את הצלחת הפעולה.
