“החזירו אותנו מאולם המשפט לקישלה. היו שם גם אסירות ערביות. הן ניסו לדבר איתנו. למען האמת, כשרק נאסרתי לא הבחנתי בין ערבית לעברית. כשניסיתי לדבר עברית התפוצצו הבנות מצחוק, כי המשפטים שלי היו תערובת של עברית וערבית. גם אני הרגשתי שזה מצחיק. ביום האחרון של המשפט, שהתקיים בעכו, כאשר השופטים הקריאו את פסק הדין, שרתי עם כל הבנות. לא שמענו מה אמר השופט, כי הוציאו אותנו בחיפזון והחזירו אותנו לבית הסוהר. המתרגם אמר לנו שקיבלנו מאסר עולם, אבל לא האמנו לו, כי בזמן שנסענו בחזרה – נופף לנו אחד הבחורים במטפחת אדומה והבנו שקיבלנו פסק דין מוות.”
– פרידה ורקשטל – “ברוריה” ז”ל, שנפטרה בשבוע שעבר, מספרת בספר “עליהן לא כתבו” (עמ’ 291) ועד היום לא ידעה כי המטפחת האדומה באה לבטא הזדהות ואחווה.

23 לוחמים ולוחמות נתפסו בפעולת ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה, 19 לוחמים המתינו למשפטם בכלא עכו ו-4 הלוחמות הועברו להמתנה בבית הסוהר לנשים בבית לחם. חלק מן הלוחמים היו פצועים קשה ונפשם עדיין מזועזעת, לנגד עיניהם עמדו תמונות הדם, פרצופי חבריהם ההרוגים, ובאוזניהם נשמעו עדיין אנקות הפצועים.

השבוע לפני 77 שנים נפתח המשפט, כמעט חודשיים לאחר ההתקפה, ביום ט”ו באב תש”ו, 12 באוגוסט 1946. 18 הלוחמים הובלו למשפטם לבושים בחולצות לבנות ובמכנסי חאקי (ז’ק אלקלעי, הלוחם ה-19, נותר בבית הכלא בשל פציעתו הקשה. משפטו התנהל בנפרד, בשלב מאוחר יותר). הבריטים אבטחו את המשאיות, פן ימלט אחד מהם. הלוחמות, בלבוש תואם הובאו בנפרד אל אולם בית המשפט כשהן שרות “הבאנו שלום עליכם”.

עם תחילת המשפט, הלוחמים החליטו להפריע למהלכו וכך קם אחד הלוחמים והצהיר הצהרה בשם 22 הנאשמים. ״המעש״, עיתון המחתרת פרסם את ההצהרה בגיליון אב, תש”ו ולאחר ההצהרה קמו כולם ושרו “חיילים אלמונים”, המשיכו בשיר “חיים אנחנו במחתרת” וכך המשיכו ושרו בכל פעם שהבריטים ניסו לנהל את המשפט.

למחרת, בשל הסיטואציה, הנציב העליון תיקן את תקנות החירום בארץ ואפשר לשפוט אדם בבית דין צבאי שלא בפניו וכך, התנהל המשפט ללא הנאשמים. למשפט הובאו עשרות עדי קטגוריה ולאחר מספר ימים הובאו הלוחמים והלוחמות להקראת פסק הדין כשלא ניתנה להם האפשרות להגיב. במהלך הקראת גזר הדין שרו וסרבו להקשיב לו. שמונה עשר הלוחמים חזרו לכלא ועד הערב לא ידעו מהו גזר הדין. בערב, מהאזנה לרדיו, גילו שגזר דינם הוא מוות בתליה. ארבע הבנות הלוחמות קיבלו מאסר עולם.

הנידונים למוות הולבשו במדים האדומים והובלו לתאי צינוק התלייה, הם חולקו לארבעה תאים צרים שבהם המתינו לאישור פסק הדין. הורי הנידונים וגורמים ציבוריים רבים פנו לשלטון הבריטי בבקשת חנינה. הנהגת לח”י, לעומתם, איימה במעשי נקם עקובים מדם אם יעזו הבריטים לתלות את השבויים הרבים. לאחר כשבועיים של המתנה קיבלו האסירים חנינה, ועונשם הוחלף למאסר עולם.

בתמונה: חנוכת האנדרטה לזכר חללי בתי המלאכה בקרית אתא – 1970. מימין לשמאל: סלבטור גרשון – “אבנר”, יצחק מרקוביץ – “שמשון”, יוסף דרורי – “עמינדב”, יהודית רבדל – “אביגיל”, שמעון סינואני – “גלעד”, חנה מרפיש – “נילי”, יעקב אלקלעי – “צבי”, אסתר בקמן – “יעל”, משה ערמוני – “נדב”, ניסים פנסו – “אהרן”, יעקב קניג – “ברוך”.

“עליהן לא כתבו” מאת לאה גלעדי זמין לרכישה אצלנו באתר העמותה – לחצו כאן למעבר לעמוד הספר!