שלמה נולד בבלצי, בסרביה, בחנוכה, כסלו תרע”ב, דצמבר 1911 להוריו אסתר ואברהם, במשפחה בה שני בנים ושתי בנות. חבר בית”ר מגיל צעיר. היה מדריך נערץ, שהורים מכל קצוות הקשת הפוליטית שלחו אליו את ילדיהם. בשנת 1932 עלה ארצה והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. בעת לימודיו הקים יחד עם סטודנטים נוספים את ארגון הסטודנטים הלאומיים “אל על”, בראשותו של פרופסור קלויזנר.

הצטרף לברית הבריונים והיה פעיל בה, גם לארגון ב’. התנדב לשמור במקומות מרוחקים ומבודדים. היה נוטר בכפר־עציון, בכפר סבא, ברחובות וב”פלוגת הכביש”, בנחלת יצחק. נעצר לראשונה בשנת 1938 ועד להקמת המדינה, הספיק “לשבת” שבע שנים בירושלים, במזרעה, בלטרון ובעכו, וגם הוגלה לאפריקה.

גולת הכותרת של פעילותו הייתה הבאת מעפילים ארצה במסגרת עליית “אף־על־פי”. שלמה, עם עוד שניים מחבריו באצ”ל, פיקד על האנייה “ג’פו” ועליה 775 מעפילים, שעלתה על שרטון דרומית לכרתים והחלה לשקוע. הודות לקור רוחו ולתושייתו, הצליחו להעביר את כל הנוסעים לספינת מעפילים אחרת, שלמה עזב אחרון את הספינה הטובעת, למרות שלא ידע לשחות. הוא חזר מיד לאירופה והמשיך בפעולות ארגון ההעפלה. רבים, חבים לו תודה על הצלתם מאיימי השואה.

עם הפילוג, הצטרף שלמה ללח”י, אולם במהרה נעצר והוגלה מהארץ וחזר רק בעיצומה של מלחמת השחרור. כשהגיע, עלה לירושלים ב”דרך בורמה” ולחם בשורות לח”י בקרבות נגד הערבים. עם פירוק התנועה, התגייס לצה”ל כתותחן בחטיבת עציוני במלחמת השחרור, במבצע סיני ובחדשי מילואים רבים. במלחמת ששת הימים זכה להגיע להר הבית ביום שחרורו. הייתה זו החוויה המרגשת והמשמעותית ביותר בחייו.

בשנת 1949 נשא לאשה את בתיה ויטלס, חברת אצ”ל ואסירה בבית לחם, מורה ומורת דרך במקצועה. להם שלוֹש בנות ונכדים. שלמה עבד כמזכיר כללי של התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה בירושלים. שימש כחבר וכשופט בבית דין לעבודה, היה חבר פעיל בתנועת החרות, מרכז הליכוד, בית הדין העליון של הסתדרות העובדים הלאומית, וחבר מסדר ז’בוטינסקי. כדי להנציח את חללי אצ”ל ולח”י, הקים בבירה, יחד עם חבריו, בית כנסת בשם “אחדות ישראל”. לאחר פרישתו לגמלאות, התנדב לתפקיד של אחראי במשרד הקליטה על טיולים וסיורים לעולים חדשים.

שלמה נפטר ביום כ”ז בסיון תשמ”ו, 4 ביולי 1986 ונטמן בהר הזיתים, נוכח הר הבית.