ר’ אריה לוין נולד ביום ו’ בניסן תרמ”ה, 22 במרץ 1885 ליד ביאליסטוק ברוסיה הלבנה לאביו ר’ בנימין בינוש ולאִמו עטיל. מפאת המצוקה הכלכלית במשפחה יצא אריה הצעיר מביתו ונדד מישיבה לישיבה עד שנתקבל לישיבת וולוז’ין. אחר למד בסלוצק ובסלונים ונודע כמתמיד וכעילוי. אולם הוא החליט שמקומו בארץ ישראל, והגיע ליפו בשנת 1905, התוודע לרב קוק ונקשרה ביניהם ידידות עמוקה.

ר’ אריה השתקע בירושלים, בשנת תרס”ט הוסמך לרבנות ומשנת תרע”ז שימש כמשגיח רוחני בתלמוד תורה שליד ישיבת עץ־חיים, עד יומו האחרון. בערבי שבת נהג לבקר בבתי חולים ולעודד את החולים, ואף סיכן את נפשו וביקר בבית החולים למצורעים, שעד אז לא זכה לראות בין כתליו אדם מהחוץ.

אך מפעל חייו המפואר הייתה פעילותו כרב בית הסוהר המרכזי בירושלים. השלטונות פנו לרבנות הראשית לשלוח רב לאסירים היהודים בדומה לכוהני דת לאסירים האחרים. מאחר שאף רב לא הסכים לקבל את התפקיד, פנה הרב קוק לר’ אריה שנענה מיד. יחסו, אהבתו ומסירותו לאסירים היהודים עוררו את קנאת האסירים האחרים. החל בשנת תרצ”ט, משגדל מספר האסירים הפוליטים היהודים, פתח ר’ אריה במאבק להפרדתם מהערבים והצליח בכך. ואז החל גם לדרוש מטבח נפרד וכשר.

האסירים העריצו את רבם, שהיה להם כאב אוהב ומעודד. בקנאה ראוהו הבריטים והערבים לופת את ידו של האסיר ומרעיף עליו דברי עידוד. האנגלים לא ידעו שהרב גם מעביר מכתבים בין האסירים לבין משפחותיהם ומֶרכז המחתרת, למרות הסיכון הרב שבדבר. מתוך צרות עין ניסו הבריטים להחליפו אך הדבר לא צלח בידם.

בשנת תרס”ה נשא ר’ אריה לאִשה את צפורה־חנה בת הרב שפירא מקובנה ונולדו להם שִבעה ילדים, נכדים ונינים רבים. ר’ אריה היה איש צדיק ואציל נפש. כל חייו דאג רק לאחרים. במלחמת תש”ח, כשירושלים הייתה במצור, משהביאו לו חברי לח”י קצת מזון, מיהר ר’ אריה לחלקו בין שכניו. כשנודע לו שמתכוננים לפרוץ לעיר העתיקה, ביקש שיבואו לקחתו להתפלל ליד הכותל. הוא השאיר רושם בל יימחה על כל מי שהכירו ובמיוחד על האסירים חברי אצ”ל ולח”י.

ר’ אריה לוין נפטר ביום ט’ בסיון תשכ”ט, 26 במאי 1969 והובא למנוחת עולמים בבית העלמין בסנהדריה, ליד קבר רעייתו.