לאחר קום המדינה והקמתו של צה”ל, הצטרפו רבים מחברי לח”י אל הצבא. רובם התגייסו יחד לגדודים 82 ו- 89 בחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, שכונתה “חטיבת הזקן” והיתה תחת פיקודו של יצחק שדה. כך נטלו לוחמי לח”י חלק בקרבות מלחמת העצמאות, לדוגמא, הם השתתפו בכיבושה של משטרת עיראק סואידן, שחלשה על צומת דרכים מרכזי בדרום הארץ, כשחבלניה של פלוגה א’ מגדוד 89, בפיקודו של יעקב גרנק – “דב”, הצליחו, תחת חיפוי ארטילרי ובסיוע טנקים מגדוד 82, לפרוץ את הקיר המערבי של המצודה ולהביא לכניעתו של הכוח המצרי שישב בה.
כחודש וחצי לאחר מכן, בסוף דצמבר 1948, החל מבצע חורב, שנועד לסלק את הצבא המצרי מהנגב. על חייליה של חטיבה 8 הוטל, בין השאר, לכבוש את עוג’ה אל חפיר שליד ניצנה. על מנת לשמור על גורם ההפתעה, הועברו הכוחות של חטיבה 8 ושל חטיבת הנגב בלילות שקדמו למבצע באורות כבויים לחולות חלוצה, שם נערכו למתקפה והכשירו דרכים למעבר. אולם פעילות זו נמשכה זמן רב מהמתוכנן והתקפות צה”ל במקומות אחרים באיזור גרמו לכך שגורם ההפתעה אבד.
בשעות אחר הצהריים ב-26 בדצמבר, נר ראשון של חנוכה, הגיעו כוחות צה”ל לעוג’ה אל חפיר. ההתקפה החלה באיחור רב. לוחמיו של גדוד 82 הסתערו על משלטי המבצר שם, אך רוב הרכבים שקעו בחול. מכיוון שחילוצם היה אורך זמן רב ועל מנת להבטיח את המשך המתקפה ללא איבוד זמן נוסף, הוחלט להכניס לקרב פלוגת חי”ר משוריין מגדוד 89, גדוד הפשיטה, בסיוע פלוגת משוריינים מאותו גדוד. הפלוגה שנבחרה ונשלחה היתה פלוגה א’ בפיקודו של “דב”, שהיתה אמורה לפעול כאגרוף ארוך טווח ולפרוץ במהירות מירבית אל מעבר לקווים ולהכות באוייב מהעורף. אולם החיילים נקלעו למלכודת אש מצרית חזקה והמצרים הדפו את ההתקפה תוך שהם מסבים אבידות כבדות לכוחותינו.
במהלך המתקפה עלה “דב” על זחל”ם הפיקוד כדי למסור את פקודותיו לנהגו או לקשר, אך הוא נפגע בצווארו מכדור ונהרג. הפיקוד עבר לסגנו, חיים שבתאי – “רן, דיקו”. הקרב נמשך, אך התברר כי לא היתה ברירה אלא להשיב את הפלוגה ואת המשוריינים לאחור ולהתכונן לקראת המשך הקרבות.
מבצר עוג’ה אל חפיר נכבש רק למחרת, ב- 27 בדצמבר. באותו יום, לפנות בוקר, חידשה חטיבה 8 את התקפתה וכבשה את עוג’ה אל חפיר תוך שעות ספורות. החטיבה איבדה תשעה מאנשיה, כולם יוצאי לח”י. מלבד “דב”, נהרגו עמנואל אזולאי – “מנו”, יוסף זלוצ’בסקי – “אבישי”, ניסים טרגנו – “אבנר”, פרחי כהן – “בני”, דוד יעקבי – “אריאב”, צבי קסלר – “יחיאל”, יעקב רוסוניק – “עמי”, ודוד שרעבי. עשרים וחמישה מאנשיה נפצעו בקרב.
