רוב חברי הקבוצה יצאו לרוסיה והגיעו לבסוף לנמל מרסין שבטורקיה, שם שהו במשך זמן רב, מכיוון שהשלטונות הבריטיים בארץ הכבידו וחשדו במי שהגיע משטחי ברית המועצות. אף על פי כן, חלק מהקבוצה התחיל להתקדם, בקבוצות קטנות או כיחידים, על פי רוב דרך היבשה, לסוריה, ללבנון ומשם הגיעו ארצה דרך ראש הנקרה.

יעקב בנאי – “מזל”, מתאר את התקופה הזו בספרו, חיילים אלמונים: “ישיבתי במרסין נמשכת שמונה חודשים… יושב עימנו זמן מה ד”ר שייב, שאף הוא עושה את דרכו דרך מרסין והוא מטבע ברייתו אינו יכול להימנע מהרצאות והרבצת תורה… ואף על פי כן, צעירים אנו מדי ורב מדי המרץ שנצטבר בנו וחזקים מדי הכיסופים להיות בארץ בחלומות ולהגשים את חלום המלחמה לשחרורה, עליה חונכנו, אליה שאפנו… גם פסח אנו חוגגים כאן. “ולשנה הבאה בירושלים” מהדהד כאן חזק מאוד ומשכנע מאוד” (עמ’ 56).

באחד הימים מגיע למרסין רב החובל אברהם בלס, שנשלח על ידי יאיר. הפילוג מהאצ”ל כבר היה ידוע לחלק מראשי בית”ר, כמו גם לילין-מור ואמפר, והרצאותיו של שייב במרסין כבר הדהדו  את רעיונותיו של יאיר, אך שלושים הצעירים שבמרסין שמעו על הפילוג מבלס בפעם הראשונה. בלס סיפר להם על הסיבות להקמת לח”י והסביר להם בפרוטרוט את עקרונותיו של ארגון המחתרת החדש.

בנאי מתאר את תגובתם הראשונית: “לפי שעה השפיעה עלינו הידיעה השפעה עגומה… לאחר ששמענו מפי שליח מיוחד על גורמי הפילוג ועל קווי היסוד של יאיר כפי שהוסברו לנו מתוך י”ח עיקרי התחייה שבלס הביאם עמו והקריאם לנו, מצאנו כולנו, כל אנשי הארגון מפולין שישבנו במרסין, שדרכו של יאיר היא הנכונה” (חיילים אלמונים, עמ’ 57). כך, חברי הקבוצה, שהיו שותפים לדעותיו של יאיר, החליטו להצטרף ללח”י. הם נאלצו להמתין במרסין עד אשר סידרו עבורם סרטיפיקטים ולאחר מכן הפליגו ארצה. עם הגיעם ארצה, הם הועברו למחנה המעצר בעתלית, למרות שהיו בידיהם סרטיפיקטים, אך שוחררו ממנו לבסוף.