מלכה נולדה בתל אביב ביום ט”ו בכסלו תרפ”ז, 21 בנובמבר 1926 למשפחה חרדית מחסידי גור. אביה, ר’ מרדכי מנדל גרנביץ’, ואמה ראכל, עלו מפולין בשנת 1924 והיו ממייסדי המושבה הדתית בני ברק, בקרבת הישוב הישראלי הקדום שממזרח לתל אביב. לאחר שנים אחדות עברה המשפחה מבני ברק לדרום תל אביב. החינוך היהודי השורשי הביא את כל בני המשפחה לאגף הלאומי של היהדות הדתית.

בשנת 1944 הצטרפה מלכה, כמו אחיה לפניה, למלחמת החרות העברית במסגרת לוחמי חרות ישראל. תהילה פעלה כמקשרת ועסקה בהעברת נשק, מן התפקידים החשובים של הבנות בתנועות המחתרת. בהמשך הועברה למחלקת הפעולות ונטלה חלק באחת מהפעולות הגדולות של לח”י במסגרת תנועת המרי העברית – בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת, ליד חיפה, ביום י”ט בסיון תש”ו, 18 ביוני 1946. בפעולה זו נהרגו 11 לוחמים ורבים נפצעו, ביניהם גם מלכה, שנפצעה קשה מכדור שפגע בעמוד השדרה.

הודות לאמונתה החזקה וכוח רצונה האדיר, ועל אף פקפוקי הרופאים, נשארה בחיים ואף הצליחה להתגבר בעזרת ניתוחים קשים על השיתוק בכושר התנועה של רגליה. עוד בטרם התאוששה כליל, הובאה יחד עם שלוש מחברותיה ו- 19 מחבריה בפני בית דין צבאי בריטי ונידונה למאסר עולם. ישבה שנה וחצי בבית הכלא לנשים בבית לחם. עם החל ההתפרעויות ומעשי הרצח מצד הערבים, לאחר ה־29 בנובמבר 1947, הועברה עם שאר האסירות והעצירות היהודיות למחנה עתלית. משם הצליחה לברוח, זמן לא רב לפני הקמת מדינת ישראל, תוך שהיא מתחפשת לשוטרת.

בתש”ט, שנה לאחר קום מדינת ישראל, נישאה למנחם הפנר, שכחבר אצ”ל נעצר ונכלא במחנה המעצר בלטרון ומחנה ההגליה בקניה שבאפריקה המשוונית. נולדו להם: עדנה וגדעון (נפטר ממחלת הסרטן בי”ג בטבת תשנ”ז 20 שנה לאחר מות אמו). ונכדים.

עקבות הפציעה נתנו אותותָם בגופה במשך כל השנים. שוב ושוב נאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים אורתופדיים. שנתיים לאחר שהתגלו בגופה סימני מחלת הסרטן, בערב חנוכה, כ”ד בכסלו תשל”ו, 28 בנובמבר 1975 השיבה נשמתה לבורא – והיא בת 49 בלבד. הובאה למנוחות בבית העלמים הר המנוחות בירושלים.

שלוש שנים לאחר מותה, פורסם יומנה בספר “בדמייך חיי” (הוצאת “הדר”, 1978).