הניה ורזבסקי נולדה בשנת 1902; צדוק אושרוביץ נולד בשנת 1900.  שניהם גדלו ברוסיה בבתים ציוניים, ספוגים בכמיהה לגאולת הארץ. בשנת 1919 נישאו, וכבר למחרת יצאו לדרכם ארצה, בשיירה דרך טורקיה, סוריה ולבנון.

מיום עלייתם היו מסורים באהבה לרעיון בניין הארץ. הם היו בין מקימי שכונת נוה שאנן בתל אביב ופתחו את ביתם לעזרה לכל ובמיוחד לפליטים שהגיעו ללא סרטיפיקטים.

צדוק, שהיה בעל חוש טכני ויכולת המצאה, (הוא שהמציא את מכונת הגזוז לקיוסקים של תל אביב), הקים בית מלאכה למסגרות, והעסיק בו את העולים הבלתי לגליים, הלין אותם בביתו ודאג לכל מחסורם.

בימי חומה ומגדל עזב את עבודתו והתנדב לעזור בהקמת ישובים חדשים. את מסירותו להגשמת הרעיון הציוני הקפיד להנחיל לילדיו. לקח אותם לכינוסים ולהרצאות, לשמוע את דברי המנהיגים מכל גוני הקשת הפוליטית, ובשבתות יצא אִתם, במונית, לראות את הארץ בבניינה, קיבוצים חדשים, מפעלים, כבישים, וכו’.

הוא ראה ברכה בילדיו, שהיו בעלי תודעה לאומית מפותחת והתמסרו אף הם לרעיון תקומת העם, כל אחד לפי דרכו ב”תאים הלאומיים”, בהגנה, בלח”י ובאצ”ל, וזכו לתמיכתם המלאה של ההורים.

כשהצטרפה בִתָם, לאה, ללח”י, הפך ביתם מקום מסתור, הן ללוחמים והן לנשק ולמסמכי המחתרת. מהמסגריה סיפק צדוק חומר גלם לנשק, ואף ניהל בה סליק.

במרץ 1944 נאסרה לאה ונכלאה בכלא לנשים בבית לחם. כשבאו חברי לח”י לסלק את הנשק מהבית, שילחה אותם הניה במהירות לבל ייתפסו בידי הבריטים, ונטלה על עצמה להעלים את כל הנשק והחומר המחתרתי.

הניה ביקרה תכופות בבית לחם, להביא מזון ומצרכים ללאה ולחברותיה ואף להעביר תכתובת בין האסירות למחתרת בתוך סוליות נעליים, בספרי לימוד, ובאמצעים אחרים שהכינה.

צדוק, באחד מביקוריו, הבטיח לבתו שאם לא תשוחרר בחודשיים הקרובים, ידאג להבריח אליה מסור ברזל לניסור הסורגים, כדי שתברח ותחזור לפעילות במחתרת להמשך המלחמה.

אהבתם ומעורבותם, נמשכה גם בעת מלחמת העצמאות. כל ניצחון וכל מקום ששוחרר גרם בבית להתרגשות רבה.

צדוק נפטר ביום י”ז בתמוז תשי”ט, 23 ביולי 1959. הניה נפטרה, ביום י”ד מנחם אב תש”מ, 27 ביולי 1980. שניהם הובאו למנוחות זו לצד זה בבית העלמין קרית שאול בתל אביב.