ד"ר ישראל אלדד (חבר מרכז לח"י)

אביו מרדכי. אמו לאה, בת רפאל גרושקין ממשכילי ליטא. אביו רופא שיניים, אמו מיילדת. שתי מלאכות טובות. נקיות הן ולא איסטניסיות. אצבעות נוגעות בבשר, ובלות בדם. להרבות מרפא וחיים.
כן יהא הוא, בנם בכורם אברהם, אשר נולד להם בי”ח בטבת תרס”ח (23.12.1907) בסובלק. פניה צפון-מזרחית של פולין. עיירת גבולין. מצטלבים פה דרכים, עמים, תרבויות, צבאות. מצטלבים פה פולנים, גרמנים, ליטאים, רוסים. ורק יהודים אינם מצטלבים. עדה גרעינית, לאומית, שרשית. אף כי גם היא בין הגבולות, בין יהדות גרמנית אירופית, יהדות פולנית חסידית, יהדות ליטאית “מתנגדת”. עלה הזמן ובחש את בחישתו המערבלת, הגסה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיירה בידי הגרמנים. עזבה האם עם בנה את העיירה ועברה לרוסיה פנימה. שם החל הילד ללמוד. עם תום המלחמה השאירה אותו האם בידי קרובים וחזרה לסובלק. בינתיים נשתבשו כל העולמות ברוסיה. המהפכה היא המיילדת ולא ידוע מה יולד ולא ידוע למי יולד. אברהם רוצה לשוב לבית הוריו הימים ימי הקומוניזם הצבאי והוא נער בן י”ד מתחיל לנדוד מערבה, כשכל הדרכים והסדרים משובשים וכסף אין בכיסו ותעודות – זה המצרך החיוני ביותר ברוסיה ההפוכה ושאינה-הפוכה-אין עמו. בדידות, רעב, טלטול מחד ורצון עקשי מאידך. מבחן ראשון. והוא עומד בו. הגיע.

סובלק עיירה קטנה היא, אך גימנסיה עברית בה ואברהם מטובי תלמידיה הוא. שפות וספרות והיסטוריה. הוא בולע אותן. אך אין הן בולעות אותו: הוא גם ראש תנועת הצופים. צופה חייב אדם להיות תמיד, אך אל יהא תמיד מצפה ומצפה והוא עצמו אינו עושה. על כן קם ועשה:
בשנת תרפ”ה הפציר בהוריו שישלחוהו להמשיך בלימודים בארץ ישראל. והם נאותו לו. ביפו הוא יורד ולירושלים עולה והוא נעשה ירושלמי עד תמצית נפשו, עד תמצית שיריו. נכנס לגימנסיה העברית בירושלים ואחרי סיומה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים. לומד במחלקת מדעי הרוח והוא הטוב שבתלמידי השפות והספרות הקלסיות, יון ורומי.
האוניברסיטה הן מגדל עוז היא של הקונטריבולוציה העברית. צופה מההר ישר, ישר יותר מדי לשמים. ובכל זאת אברהם, שעתיד פה לחיות אף במחפורת מתחת לארץ, הוא טוב גם לשמים. אילו נתבעו חכמי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והאתיקה של האוניברסיטה לקבוע מי מתלמידיהם עתיד להיות מחולל תנועת ה”טירור” הקיצוני ביותר נגד הבריטים בארץ, נגד עם-בלפור-פטרון-האוניברסיטה, ספק גדול אם היו מצביעים על תלמיד צנוע זה, אציל זה, אשר דרך מחקרו ודרך דיוקו ודרך דבורו רחוקים מכל מה שיתואר לא פעם על ידיהם כ”טרוף” וכ”כעור” וכו’ מלשון נפת- הצופים. ויזכר לטובה אך האחד, י. ל. מגנס המנוח, אשר אף לאחר שידע כבר מה הרוח השוכנת מתחת לעור חובב-הספרות-הקלסית הזה, אף לאחר שאברהם הוקע כ”גיס חמישי”, הופקר וגודף על ידי “הישוב” ונרצח ע”י הבריטים, מצא עוז בלבו להגיד עליו: הוא היה “אנימה קאנדה” – נפש מאירה, טהורה.
אך בינתיים לא יאיר עדיין, כי אם אברהם שטרן. תלמיד מצטיין, אשר האוניברסיטה, למרות דחקותה הכספית, מחליטה להעניק לו סטיפנדיה על מנת שיוכל להשתלם במדע בארץ הקלסיות, בפירנצה שבאיטליה.
אלא שאיטליה אינה ארץ הקלסיות בלבד. איטליה היא גם ארץ הריסורג’ימנטו, גם ארצו של מציני וגם של גריבלדי…וביחוד בשביל מי שאף התנ”ך אינו בשבילו בית קברות לחטוטים ארכיאולוגיים ולא אולימפוס לאידיאות ערטילאיות, כי אם בשר ודם לאומי ואישי. הוא נגש אמנם לעבודת המחקר שלו לפני קבלת התואר המדעי השני, אך הוא כבר יוצק לדפוסים מצומצמים ומוגבלים מאד של ארבע- ארבע שורות קצרות וחרוזות את ראשוני שיריו. אין זו ראשית שירתו. עשה נסיונות בשירים ברוסית ובפולנית, אך הרכות שבשפות אלו לא יכלה לתת ספוק למקבת נפשו. הוא יורד למחצבת התנ”ך ומשם הוא חוצב מלים, הוא ממש צובר אותן ערמות ערמות, ומניחן אחר כך זו על גב זו, את האבנים הירושלמיות.

המים הרבים של שנות הפיוסין והפרוספריטי אין בכוחם לכבות את האש הזו, אש-חרפת-ההתגוננות ואש-חרפת סמטאות העיר העתיקה שבידי זרים. הוא עוד ישחיז את נשק מלחמת החרות, הוא כבר מתחיל להשחיז את נשק המחשבה המדינית העברית העצמאית, ובינתיים הוא משחיז את חרוזי שיריו, ללא אימפרוביזציות, ממש בקפדנות מדעית.
מי שיארגן פעם את תאי המחתרת, מתאמן לפי שעה בארגון תאי שירה. כל שיריו עשויים תאים, תאים. מדודים ושקולים.
ניתנו לו כל האפשרויות לקריירה מדעית. אבל גם במבחן זה הוא עומד. עבר בכור הסבל ולא נעשה ציני. עבר בכור המדע ולא נעשה מפשט. למד מכל, נטל מכל ואת הכל צרף, מזג לנשמתו החד-משמעית, שלא ידעה קרע מהו, משבר מהו. עברי בשרשו וברצונו. קלאסי בצורתו, בלבושו, בדבורו. מהפכן באופיו, בדרכו. צלילות המחשבה הקרה ורומנטיקה של חזון, חזון המלכות העברית. על צוק זה מכים גלי המהפכה הרוסית משמאל, המהפכה הפשיסטית מימין. אלה גם אלה משאירים לקח: אין רחמים במהפכה ובשחרור. רומנטיקה ללא סנטימנטליזם. מהפכנות ללא אנרכיזם. כל אלה נתגבשו בו, ברצונו, בהכרתו, כאשר בשנת תרצ”ג החליט להפסיק את לימודיו ולהקדיש עצמו למלחמת חרות ישראל. בדרך הטבע הוא חבר ה”הגנה הלאומית”, שבראשה עומד זאב ז’בוטינסקי. ליתר דיוק: בדרך טבעו. כי רבים אחרים היו בדרך הטבע – טבעם – בעד ויתורים לפורעי ערב משנת תרפ”ט ובעד הבלגה עם התחלת פרעות תרצ”ו. אבל טבעו של אברהם אמר: מלחמה. על כן כשחל הפילוג הראשון ב”הגנה הלאומית” וחלק גדול מחבריה הצטרפו ל”הגנה” סתם ובכן להבלגה, היה אברהם בין ראשי מייסדי הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, ושמו מאז יאיר.

מעתה נעשית ההתפתחות דינמית יותר ואף דיאלקטית, עליה משלב לשלב תוך ניגודים. דוד רזיאל הוא מפקד הארגון. הגורם המכריע ממרחקים הוא זאב ז’בוטינסקי והרוח החיה שלו בארץ ואחר כך בגולה הוא יאיר. ההימנון הוא שלו. רעיון תחנת השידור החשאית ושידוריה הראשונים שלו הם. הוא האש והוא המוח. הוא המגדיר את הנוסחאות המדיניות של מלחמת החרות בשלבים החדשים. יחד עם דוד רזיאל הוא מוציא את חוברת ההדרכה “האקדח”.
פרשת בן- יוסף היא מפנה חשוב. התלין הבריטי אינו רק “עושה מלאכתו”, הוא גם הקובע את מהלך הפרעות וההבלגות. הוא מאחורי הכל. יש להעביר את המלחמה מפסים אנטי-ערביים לפסים אנטי- בריטיים. “מלחמה בשלטון הזר”. אך בניסוח זה מתנגש יאיר גם בהרגל הראיה של התנועה הז’בוטינסקאית. כאן עוד שלטת מחשבת הלחץ על בריטניה. כאשר מחמיר הויכוח טוען ז’בוטינסקי בשם יחסי הכוחות שהם לרעתנו, אך עם הזרק הסיסמא: מלחמה בשלטון הזר, אי אפשר עוד זמן רב לנסח ניסוחי פשרה. דרושה החלטה ברורה. הארגון כבר נדחף לדרך התגובות ואף הן לא תמיד לפי רוחו של ז’בוטינסקי. אבל אין גם להעצר בשלב זה.