אריה בן מאיר נולד בשנת 1922 בברטיסלבה, צ’כוסלובקיה, היה חבר בתנועת בית”ר. בשנת 1939, בגיל 17 עלה ארצה בעליה בלתי לגלית של האצ”ל “אף־על־פי” והגיע לחוף נתניה, משם נשלח לפלוגת בית”ר בזכרון־יעקב. מכריו בפלוגה מתארים אותו כבחור שובב, תמיר ויפה תואר שכבר בצעירותו זרקה בו שיבה. שאיפתו היתה להצטרף לאצ”ל ולהשתתף בפעולות קרב, ואכן הוא גוייס לשורות הארגון.

בשנת 1940, עם הפילוג, הצטרף אל אנשי יאיר והיה לאיש לח”י. בשנת 1941 התגורר בראשון־לציון. חברי התנועה במקום היו חסרי כל, מוחרמים ונרדפים ואריה היה אחד מהם. משענתם היחידה הייתה חנות המכולת של ליפשיץ, שבִתו חסידה, הייתה חברת התנועה וסיפקה לחברי המחתרת הרעבים מזונות ומדי פעם אף הביאה להם מעט כסף מקופת החנות.

בראשון־לציון השתתף אריה בקורס לנשק ולחבלה בהדרכתו של סיומקה. בעת ששהו בחדר הקורס, ניסה אריה להדגים תרגילי אקדוחנים מקצועיים. מאקדחו נפלט כדור ופגע בבטנה של חברת הקבוצה פנינה בן־דוד שנפצעה קשה. אריה הזדעזע על למעמקי נפשו ונתקף מרה שחורה ואפילו הרהר בהתאבדות, עד שפנינה החלימה. אחרי המקרה, עזב את ראשון־לציון, עבר לכפר־סבא וצורף לסניף לח”י שם. באותה תקופה השתתף בפעולה של החרמת כסף לצורכי מלחמת המחתרת, אך הפעולה נכשלה.

אריה היה גלמוד ובודד בארץ. לא היה לו קרוב ומודע. חיי המחסור והרעב נמשכו גם בכפר סבא עד שנאלץ, יחד עם אחד החברים, לגנוב פתיליה כדי לבשל לעצמם משהו לאכול. הם נתפסו והוא ישב חודשים אחדים בכלא, כגנב, שעה שהבריטים חיפשו אחריו בחוץ כחבר ב”כנופיית שטרן”. בחיי מחסור אלה, ולא אחת ללא קורת גג, חלה בשחפת.

לתנועה לא היו אמצעים לממן טיפול רפואי ראוי עבורו. חבר התנועה אברהם פליישמן, שהתגורר ברחוב גאולה בתל־אביב, אסף אותו אל חדרו ששימש גם להדפסת “החזית”, הביטאון הראשון של לח”י. אברהם גם היה מביא לו קצת מזון מהמסעדה בה עבד. אבל אריה היה חולה, רתוק כל הזמן למיטתו ולא יצא מהחדר. כשמצבו התדרדר, הוא הועבר לבית־חולים בירושלים, שם נפטר ביום ד’ באדר תש”ד, 28 בפברואר 1944. נקבר בנחלת יצחק, והוא כבן עשרים ואחת. בתקופת מגוריו בראשון־לציון, אהב מאוד חברת תנועה שהשיבה לו אהבה. היא נאסרה וישבה שנים אחדות בבית־הכלא לנשים בבית־לחם ואיבדה כל קשר עִמו. משהשתחררה וקיוותה לחדש עִמו את הקשר, נודע לה כי אינו עוד בין החיים.