יעקב נולד בשנת תרס”ג, 1903 בעיר קובל שבאוקראינה לאביו דב בעריש ולאִמו בת שבע. על אף קשיי מלחמת העולם הראשונה, הצליח לסיים את לימודיו התיכוניים. ההתעוררות הלאומית היהודית בעקבות הצהרת בלפור בשלהי 1917, החינוך היהודי השורשי, ואהבתו את מולדת היהודים, הביאו אותו לעלות לארץ ישראל בראשית ימי המנדט הבריטי ולאחר נפילת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בשנת תרפ”א (1921) – והוא בחור צעיר בן 18 בלבד.
באווירה הציונית־חלוצית של הימים ההם חיפש בחקלאות ובעבודת האדמה את דרך החיים האישית. התמסר במיוחד לגידול דבורים ופיתח את ענף המכוורת. אף שהשכלתו הייתה תיכונית בלבד, הרבה ללמוד ולהשתלם בשטחי החקלאות, שכן היה אוטודידקט מובהק ושלט בשפות רבות: רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית וכמובן גם עברית ואידיש. מאמרים רבים מפרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, במיוחד ב”טבע ובריאות”. בד בבד עם התמסרותו המעשית לענף המכוורת, התמסר לפלחה ולגידולי שדה ובמיוחד לענף החיטה. היה מגדל חיטה – זורע וקוצר ברינה. את היבול שקצר נהג למכור במחיר הקרן, ותוך כדי חלוקה היה מדריך את לקוחותיו כיצד להשתמש בחיטים בצורה הטובה ביותר. הוציא ספר בנושא: “החיטה יסוד הבריאות”. היה מרצה מבוקש בכל רחבי הארץ.
נושא פחות פומבי בעיסוקיו היה התמסרותו לשטחי הביטחון. ב־15 שנותיו הראשונות בארץ ישראל היה שומר באזורי הארץ השונים וקנה בקיאות רבה במנהגי השכנים הפורעים. אהבת הארץ לא פסה ממנו גם ברבות השנים. מתחילת פעילותם של לוחמי חרות ישראל – והוא כבן ארבעים – סייע ללוחמים ככל יכולתו. הסתכן לא מעט במסגרת פעילותו למען לוחמי חרות ישראל. אף שהבריטים עלו לא פעם על עקבותיו, הצליח לצאת מן הסכנה. עקב הלשנה הגיעו כוחות בריטים, מלווים בכוורנים, אל המכוורות שלו, כדי לחפש נשק שכאילו הוסתר שם. אך ידידיו הדבורים הדפו את ההתקפה, והבריטים נאלצו להפסיק את החיפוש ולהימלט משם כל עוד נפשם בם. שכן לא היו בקיאים כמוהו לדעת כי הדבורים נקשרות אל הכוורנים הקבועים באמצעות הריח המיוחד להם, ותוקפות כל זר המתקרב אליהן.
נשא לאִשה את מרים לבית זֹהר.
יעקב נפטר ביום כ”ט בתמוז תשמ”ו, 3 באוגוסט 1986.
