“למרות שארגון לח”י כמעט נהרס, החליטו חבריו להקים אותו מאפרו. למרות תבוסתו הוא הפיל פחד על הבריטים עד כדי כך, שזכינו בקיץ 1942 לביקור גנרל בריטי – באלאנטיין – במחנה המעצר מזרע. הוא בא להציע לנו, בדרך של שידול ואיומים, שנשפיע על הבחורים המעטים שנשארו חוץ, שיפסיקו לחשוב על מלחמה נגד השלטון. במקום למלא את רצונו של הגנרל הבריטי, התחלנו בשורה של בריחות מבתי הכלא. הבריחה הראשונה הייתה של יצחק שמיר ממזרע.” –מתוך “מפגש היסטורי”, ספרה של גאולה כהן (עמ’ 214).

 

 

ב-2 בדצמבר 1941, היה יצחק בדרכו לדירה של חבר בת”א, על מנת לפגוש את יהושע זלטר, מהמפקדים הבכירים של לח”י במרכז. מישהו ראה אותו והלשין ומיד הגיעו האנגלים לדירה, שמיר נעצר במקום ונלקח לבניין הבולשת שם נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. לאחר שהחל לרצות את עונשו בכלא יפו, הועבר לכלא מזרע. את רוב שעות היום בילו הבחורים בכלא בטיולים סביב גדר המחנה אך את מירב המאמצים השקיעו בתכנון מספר תכניות בריחה.

 

 

שאיפתו של “מיכאל” לברוח מהכלא הומרצה על ידי מכתביו של יאיר למחנה, חודשיים לפני הירצחו, שלח “יאיר” ל”מיכאל” מכתב ובו פירט את מצבו ההולך ומחמיר של הארגון – “אנחנו מחוסלים… אלא אם כן יצליחו אנשינו המנוסים לפרוץ מהכלא”. “מיכאל” ראה במכתבו של יאיר פקודה ומאותו הרגע לא חשב על דבר אחר מלבד בריחה. כאשר “יאיר” נרצח, הידיעה על מותו זעזעה את “מיכאל” ודירבנה עוד יותר את מהלך הבריחה. יצחק שמיר צירף אליו את אליהו גלעדי – “שאול” לניסיון הבריחה הראשון שלא צלח. בניסיון השני, השניים צירפו אליהם את שמעון זיו – “סיומקה” ושלושתם הגיחו בחשכת הלילה אל עבר הגדר במטרה לחתוך אותה ולפרוץ החוצה. כאשר שוטר ערבי, ששמר בקרבת מקום הבחין ברעש, השלושה רצו והצליחו לשוב לצריף המגורים שלהם מבלי שיתגלו.

 

 

בניסיון הבריחה השלישי, הרגילו את השומרים, יצחק ואליהו, לעובדה ששניהם יוצאים מדי יום מן המחנה הפנימי לחיצוני כדי לקנות בקנטינה מצרכים לעצירים, וכך, ביום הבריחה, הם חמקו למחסן במחנה החיצוני והסתתרו מתחת לערימת מזרנים עד השעה 21:00 בערב. בסימן מוסכם, חבריהם למחנה פצחו בשירה רועמת, אות שהסתירה את העדרם מהמחנה וכך עברו ללא קושי את גדר התיל החיצונית ויצאו לחופשי לכיוון חיפה.

 

 

בתמונה: תרשים מחנה מזרע