ברכה נולדה באלול תרנ”ז, ספטמבר 1897 בכפר סְלָרוֹסְטְוֶה, ליד ברנוביץ’, בגבול אוקראינה פולין, להוריה צבי ושיינה. נישאה ליצחק אהרון הורביץ והם הביאו לעולם שמונה ילדים: אריה, גרשון, שרה, יעקב, דוד, חיה, אברהם ומשה. המשפחה הייתה חסידית וציונית. הבעל היה סוכן ביטוח ואילו הרעייה החזיקה משק חקלאי של פרות ותרנגולות. בשנת 1932 עלה בעלה ארצה בגפו כדי להכין תשתית כלכלית למשפחה שעלתה בשנת 1934 והתיישבה בכפר סבא, בה פתח הבעל חנות סיטונאית למצרכי מזון ושם גם נולדו שני ילדיה האחרונים.

משהצטרפו שני בניה הגדולים, אריה וגרשון, לאצ”ל, לא רק שלא כעסה עליהם אלא עודדה אותם בלב ונפש. היא גם אהדה את לכתם אחר יאיר עם הפילוג. ביתה שימש מסתור ומקלט לאנשי לח”י נרדפים. לאחר בריחת ה־20 מלטרון דרך המנהרה, אכסנה “הגברת הורביץ” – כפי שכונתה בפי הלוחמים – את מתתיהו שמואלביץ בחדרון קטן ונסתר בביתה במשך חודש ימים וסיפקה לו את כל צרכיו. משנעצר בנה אריה ז”ל, ברכה הייתה מכתתת את רגליה מהכביש עד לשערי מחנה לטרון, סלים מלאים בידיה ובהם מכל טוב עבור בנה וחבריו. לא אחת היה עליה לחזור כלעומת שבאה, שכן יום הביקור בוטל מבלי שתדע על כך.

אך לא רק בורחים ומסתתרים, אלא רוב אנשי לח”י הכפר סבאים – אם לא כולם – מצאו דרכם מפעם לפעם, בשעת הצורך, לביתה של “הגברת הורביץ”. היא הייתה מארחת אותם במאור פנים ומאכילה אותם מטעמים מעשה ידיה. במיוחד זכורה לאורחיה מאז עוגת השמרים – ה”בבקה” – שלה.

הקשרים עם יוצאי לח”י נשמרו גם לאחר קום המדינה והיציאה מהמחתרת. תחנתם הראשונה של נחה ויהושע כהן, למשל, כאשר היו מגיעים משדה בוקר על מנת להסתפר אצל הספר גורין – הייתה אצל “הגברת הורביץ”. לאחר הארוחה בה כיבדה אותם, תוהה הייתה ברכה ומנסה להבין את טיב הקשרים שבין יהושע לדוד בן־גוריון, שכן, עד יומה האחרון לא סלחה לו לבן־גוריון על רדיפתו את “הפורשים” – לוחמי האצ”ל ולח”י.

ברכה התאלמנה מבעלה יצחק אהרון, שנפטר בד’ באב תש”ל, 6 באוגוסט 1970. היא זכתה באריכות ימים, התברכה בחייה ב־26 נכדים ו־94 נינים. בשיבה טובה ובדעה צלולה, בגיל 103, הלכה לעולמה ביום שישי, א’ באייר תש”ס, 6 במאי 2000 והובאה למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.