בתיה (בילה) נולדה ביום ח’ בטבת תרע”ה, 25 בדצמבר 1914 בוורשה, פולין, לאִמה נעמי ולאביה אלחנן. האב עבד כסַדָר בעיתון “מומנט”. היו להם שבעה ילדים. בתיה למדה בבית הספר העברי “תרבות”, ככל אחיה ואחיותיה. היא הצטרפה לתנועת בית”ר, שם פגשה את משה הוכגליק, שהגיע עם אִמו מהארץ. בוורשה עבדה בתיה במשרה חלקית בחנות לתבלינים, “האחים פרונט” (בשנות השבעים חזרה לעבוד בחנות של אותם בעלים בתל אביב).
הבית”רים בתיה ומשה היו לזוג והתחתנו בסוף שנת 1932. עלו ארצה בעזרת סרטיפיקטים ששלחה להם דודתו של משה מהארץ. הם הגיעו לחיפה ובכסף שבתיה הביאה מבית הוריה פתחו מסעדה שעד מהרה הפכה למקום מפגש לבית”רים ולאנשי התנועה הלאומית. באותה תקופה שלטו בחיפה אנשי מפא”י. העיר נקראה “חיפה האדומה” והמסעדה הייתה לצנינים בעיניהם. מדי פעם התנפלו על המסעדה חברי “פלוגות הפועל” ופגעו בתכולתה. בשנת 1933, אחרי רצח ארלוזורוב, שעה שמשה נעדר מחיפה, התנפלו אנשי “פלוגת הפועל” על המסעדה והרסוה עד היסוד. המצב היה קשה. משה מצא עבודות מזדמנות, בניין, צבעות, הובלות, וכדומה. גם בתיה מצאה מדי פעם עבודה בתפירה.
בשנת 1937, כשהוקם הארגון הצבאי הלאומי, הצטרפו אליו משה ובתיה. באותה שנה התקבל משה כנהג בחוות קלמניה, על יד כפר סבא, והם עברו לגור בחווה. בתיה בישלה לחניכי הקורס לנשק של האצ”ל כשעל ידה עוזרת פוצי (בלה שכטר), רעייתו לעתיד של יהושע זטלר. כתוצאה מהלשנה, נעצר משה וישב חצי שנה במחנה צריפין. המשפחה עברה לגור בתל אביב. בעת הפילוג באצ”ל, הצטרף הזוג ל”יאיר”. לאחר ש”יאיר” נרצח בדירתם של גיסתה טובה ומשה סבוראי, הרבתה הבולשת להציק למשה בכל פעם שחזר מנסיעה לסוריה, בהיותו נהג הסוכנות היהודית.
בקום המדינה, הם בנו את ביתם בתל גיבורים שבבני ברק. נולדו להם שלושה בנים ובת: גדעון (נפטר), מרדכי, אלחנן ונעמי, נכדים ונינים.
בתיה נפטרה ביום י”א באדר א’ תשנ”ז, 19 בפברואר 1997 והובאה למנוחות בבית העלמין בחולון.
