עבדתי בחדר 23 בחפירת המנהרה, הלכתי לשם ברשותו של הקצין היהודי של בית הסוהר, ברייטפלד, שהיה איש ההגנה, שסידר שיתאפשר לי ללון כמה פעמים בשבוע בחדר 23. לאחר שקבלנו את האישור לשתף את אנשי האצ”ל בבריחה, פעלנו באופן אינטנסיבי לקדם את הפריצה מחוץ לכותלי בית הכלא.
ש: בין החדרים?
ת: בין החדרים. זה חזר על אותו תרגיל, כבר היינו בעלי נסיון, ראינו שזה עובד.
ש: שם איתן לבני היה ממונה עליהם?
ת: לא. יצחק זיגלבוים, ואם זטלר לא היה נוכח במקום עלולים היינו להכנס לסבך באותו ערב, כי זיגלבוים אמר לפרוץ כבר את הקיר, את הדלת, הוא שמע כבר יריות יהושע אמר לו – שקט. תסגור את הפה. אני אגיד מתי לפתוח את הערב. יהושע זטלר בכמה מקרים הוכיח את עצמו כמשכין שלום. גם בקטטה בין יהודים וערבים אם לא יהושע ,היה עלול להישפך הרבה דם יהודי. כל הכבוד לו.
אגב, האצ”ל הבריח לתוך בית הסוהר כמות של חמרי נפץ, אפילו אקדח. היה מחסן סתר, בתוך הקיר הזה, וכך הפעולה נמשכה כאשר עיקר העבודה היתה לפרוץ קדימה. היה מקרה מעניין מאוד, התחלנו לחפור מסביב לאבן החיצונית שראינו, ישראל תבואה אמר לנו בערך איפה. כשהגענו אליה ראינו שהאבן היא די גדולה, שבפתח שלה בן אדם יכול לזחול החוצה בלי כל בעיות, אבל כדי שפעולת הבריחה תהיה מהירה היינו צריכים לחפור ולנקות את כל האבן מסביב, ופתאום היה לנו “ברוך”(ביש מזל באידיש) – ניקינו, במקום אחד ופרצנו החוצה, פתאום ראינו אור, ובפנים עבדנו עם נר. אמרנו לעצמנו השוטר יבחין בסדק ודרך הסדק יראה אור, ביום יכולים גם להרגיש. היתה בעיה. הכנו חומר מסוג של קיט, וכשישראל הלך בשעה ארבע לעשן סיגריה בחוץ אמרנו לו- אתה תשב על יד החלון, תזחל, תיקח את הקיט ותמלא את הסדק הזה מחדש בחוץ, כי אחרת יראו פתאום שהאבן מתחילה לקבל סדקים. זה היה מעורר חשד. הוא הצליח לסתום את הסדק. בקיצור, היתה עבודה קשה מאוד, לגלגל את האבן בתוך החדר. היתה טכניקה איך להעמיד אותה ולגלגל אותה כך שהיא נכנסה פנימה ואז מעליה אחר כך סוגרים את הפתח עם אותה דלת ומסיידים. אפשר היה כמו שעץ גדל, אתה יודע, לפי מספר הטבעות אתה יודע את גילו של העץ . שם לפי מספר השכבות של הסיוד יכולת לדעת כמה פעמים פתחו את הפתח. פתאום ראינו כעבור חדשיים שהקיר התנפח כאילו הקיר בהריון, כי סיידנו רק את האיזור של הדלת ושם נוספו שכבות סיד על שכבות סיד, שגרמו לקטע הזה להתנפח. לא היתה לנו ברירה, יום אחד לא פתחנו את פתח הכניסה, והתחלנו לשפשף את כל השכבות של סיד כדי שהקיר לא יהיה נפוח . תכנית החפירה הזאת שהיתה, בשנת 1946 לא בוצעה.
ש: התכנית נגנזה?
ת: בשנת 1946 הוכרזה התכנית ככשלון. יוסק’ה לונץ נתפס באותה פעולה והובא עם הקליע בגופו לחדר חולים. סיפור מענין איך הוא הוציא את הקליע מגופו . צילמו את הקליע שהיה תקוע בגופו ברנטגן והיה בכונתם להביא ממצא זה כעדות, פתאום נעלם להם הקליע, המוצג המשפטי. יוסקה, בעזרת סכין גילוח, פתח את מקום חדירת הקליע, והוציא את הקליע.
ש: אנשל סיפר את זה. עכשיו, זה גומר את ענין המנהרה?
ת: הבריחה דרך הקיר שלא הצליחה..
ש: איך הם גילו?
ת: עד היום אנחנו לא יודעים בדיוק. היתה סברה ששוטר יהודי מסר על כך.
ש: מאיפה הוא ידע?
ת: הוא היה איש שקשור היה עם ההגנה. חרוש נדמה לי היה שמו. אני לא יכול בבטחון מלא לומר, אבל היתה להם איזה שהיא אינפורמציה, ודרך אגב זה קרה בתקופת שתנועת המרי פעלה
ש: זה נתפס זמן רב אחרי הנסיון?
ת: זה נתפס כמה חדשים אחרי הנסיון שלא הצליח.
ש: מה הם אמרו?
ת: הם מאז התחילו להפסיק לחפש פתחים ברצפה וחפשו רק בקירות. הם חשבו שאם אתה בורח דרך הקיר, אז תמיד תחפש שוב להמלט דרך הקיר. לפני כן הם היו תמיד דופקים ברצפה ובסורגים. אגב, זה מה שהציל את המנהרה יותר מאוחר שנחפרה מחדר 23 אחר כך. הרי הם פעם תפסו אותנו בשעת עבודה לפי המכות, כי חפרנו בקיר סמוך לחדר של הבָּרָקְס היכן שישנו, השוטרים הבריטים. אנחנו רצינו לעבוד בהספק גבוה, זאת אומרת לא להפסיד זמן, אז עבדנו גם בלילה, ודפקו כפי הנראה מכה קצת חזקה באבן, והם הרגישו שדופקים להם למטה. למחרת אמרו שפה חופרים מנהרה, כאן נכנס לפעולה הטריק של מתי, איך הוא סיבן את המומחה שלהם. אני הייתי נוכח במקום, וחשבתי שאני עושה במכנסים. משה סבוראי היה חיוור מאד, ועל כן סילקנו אותו בכדי שלא יראו את הפנים שלו. אריה קלמר בא אלי ושאל אותי – אולי אנחנו יכולים לעזור? אנשי ההגנה פתאום רצו לעזור. אגב, הצענו גם לאנשי ההגנה לברוח דרך המנהרה. הם לא הסכימו.
ש: במקרה ההוא?
ת: במקרה של 18 לא. זה קרה הרבה יותר מאוחר, בשנת 1948.
אגב, המנהרה הזאת נחפרה בטמפו לא נורמלי, היתה פעם מפולת וכמעט, שבני, מה-18, נחנק, ובקושי רב הוצאנו אותו מהמנהרה (נהרג אחר כך בעוג’ה אל חפיר). זו היתה מנהרה מעניינת, עם כל מיני טריקים וחכמות.
ש: מן המנהרה ברחו השלוש עשרה?
ת: כן. עכשיו, טוב, אספר על תולדות המנהרה הזאת.
ש: באיזה שנה זה היה?
ת: זה היה בסוף 1947 תחילת 1948. הייתי בחדר 19, היה זה חדר משותף עם אנשי הגנה. חדר 23 היה חדר שבו ברובם היו אנשי לח”י. אנשי לח”י שהיו רבים במספרם, מילאו גם את חדר 31, שהיה חדר גדול מאוד.
ש: אתה יכול להגיד מי היה בחדר של לח”י באותה שעה, באותו זמן?
ת: איפה?
ש: בחדר 23 היו אנשי לח”י מפני שמספר רב של אנשי לח”י הגיעו מעכו, נכון?
ת: נכון. היו החבר’ה של השמונה עשרה. היו גם כל החבר’ה שפונו מחדר 18 לאחר שגילו את המנהרה, שבקיר. הוציאו את כל אנשי לח”י מהחדר הזה והכניסו אותם לחדר 23. מבחינה טכנית היו פה סיפורים של אלף לילה ולילה. החלטנו שאין אפשרות לפרוץ דרך הקיר היות והם כל כמה ימים היו באים ודופקים בקירות. מחפשים אותו תרגיל מה שהיה בחדר 18. והיות וכאן כבר היתה תקופה של חצי מודרניזציה, ישנו במיטות בשתי קומות ואי אפשר היה להחזיק אותן יציבות, ולכן חיזקו אותן עם בטון לאבנים של הרצפה, כל התאים בבית סוהר היו מרוצפים באבן, עם שכבת מלט שמחברת אבן לאבן, כמו שהיום יש גדרות של גינות נוי. על כן החלטנו שנחפור עכשיו מלמטה, דרך הרצפה, ונתחבר לרשת הביוב של מגרש הרוסים. השאלה היתה איך משיגים תכנית של רשת הביוב?. עבד יהודי במחלקת עבודות ציבוריות, שהיה עם יד אחת קצרה, נדמה לי שקראו לו יוסף, לא זוכר אותו, ג’ינג’י, קישר אותו עם אנשל שפילמן. יוסף היה פולני והיתה ביניהם שפה משותפת.
ש: הוא אמר לנו נדמה לי את השם,
ת: אני לא זוכר את השם. בחור נחמד, הוא מילא תפקיד של מנהל עבודה במחלקת עבודות ציבוריות.
ש: חסרה לו יד?
ת: לא חסרה לו יד, רק היתה קצרה משהו. שפילמן התידד אתו וביקש ממנו שיביא לנו את תכנית הביוב של מגרש הרוסים. הוא הצליח לארגן עבורנו זאת, וראינו שצינור הביוב עובר במקביל לגדר של בית הסוהר, לאורך הקיר המזרחי של השין של בנין הכלא וממשיך לאורך חדר 23, לאורך הברק’ס של השוטרים הבריטים, ויורד למטה לרחוב מליסנדרה נדמה לי, אני לא זוכר את שם הרחוב. לאור ממצאים אלה, החלטנו שצריכים לחפור בדרך הקצרה ביותר. ראינו שמחוץ לחדר יש אדמת מילוי והחדר עומד בעצמו על אדמת מילוי, כי החצר מבחוץ המובילה לברק’ס היתה אדמה בעלת שיפוע, ועולים לברק’ס במדרגות עץ. היינו צריכים להתחבר לרשת הביוב בצורה כזאת שאנחנו נחפור מתחת למילוי שנמצא בחדר 23, לרדת עוד יותר עמוק אל מתחת לאדמה ולחפור אחר כך בצורה מאוזנת, מקבילה לקרקע, כמו חפרפרת, ולהתחבר אל צינור הביוב. פעולה זו חייבה להוציא כמות עצומה של אדמה ואבנים, ולשם כך היה צורך לתכנן קומבינציות שונות. התכנית היתה לפתוח פתח שבכל יום ניתן יהיה לפתוח לסגור אותו, בלי שירגישו שחופרים מתחת לריצפה. היה לנו הנסיון של התקנת דלת מעץ שיחובר במסמרים. אמרנו לעצמנו, בואו ונעשה את הפתח קצת שונה, ניקח מספר אבנים וניצור פתח נוח לכניסה למנהרה, את האבנים האלה נחבר עם בטון על לוח עץ, נתקין לו ווים, ובחיבור בין שתי האבנים נשאיר מקום רך, ובמקום הזה נכניס ווים מברזל, נתפוס את החורים בפינות של מסגרת העץ, נרים את כל המסגרת עם ארבע או שש אבנים, נרים רק קצת את המכסה ונחליק אותו על הרצפה, ואז הפתח יתגלה. את כל הבניה הזו היינו צריכים לבנות ולמקמו מתחת למיטה, הקומה התחתונה של המיטה היתה בגובה של כשלושים סנטימטר מהקרקע והמיטה מעליה היתה בגובה של כמטר ומשהו, מזרון למטה מזרון למעלה. את המזרון מחזיקים פסי פלדה שתי וערב, הצלחנו לפרק את הניטים שמחזיקים את סרטי הפלדה, כך שמוציאים את הניט, מזיזים את סרט הפלדה אחד לרוחב ואחד לאורך, ואז דרך סרטי הפלדה אפשר לרדת לתוך הבור, כי היה קשה לזחול ולהיכנס לתוך הבור, זה היה מבצע קשה מאוד. והיות והבצוע הי כרוך בעשיית קצת רעש, התחלנו ללמוד שירה בציבור, ומפקד בית הסוהר הסכים לכך. אמרנו שיש שירה בציבור, ואחר כך לומדים מתימטיקה בכתה, באמצעות מורה למתימטיקה. אני הייתי בוגר תיכון, היה לי ציון גבוה במתימטיקה, ומונתי להיות מורה למתימטיקה. סדר היום היה שפעמיים בשבוע, לפעמים שלוש פעמים בשבוע, אני הייתי נשאר ללון בחדר 23, כשבאתי מתוך חדר של אנשי הגנה, חדר 19.
בחצי שנה האחרונה, לפני השחרור, עברתי לגור עם אנשי הגנה שיהיה לי כיסוי לאחר שאצא שלא יעצרו אותי מיד. אמרתי לאריה קלפר שעזבתי את המחתרת, נמאס לי, נשבר לי, אני רוצה לעבור לגור אתכם. אמרתי לו – תראה, אני יושב כל כך הרבה שנים, נמאס לי, די. אני רואה שלא יוצא מזה שום דבר, על כן רוצה לחזור לחיים שקטים, רגילים. אם אני אגור אתכם זה רק יעזור לי. היתה הסכמה לכך ועברתי לגור אצלם. באותו הקשר, כשהתחילו לחפש את המנהרה, הוא אומר לי – אולי אנו יכולים לעזור במשהו, אולי אתה יודע משהו? אמרתי לו – איך אני יודע? אתה רואה, אני גר אצלכם בחדר. אני לא יודע משום דבר. הוא ידע שחופרים, כי הצענו להם לשתף פעולה. הצענו להם לברוח יחדיו ,אך ההגנה לא הסכימה לכך.
זמן קצר לפני שהכל היה גמור. ועד שהודענו להם, הם לא ידעו משום דבר. אבל כשעשו את החיפוש הוא הרגיש משהו. אולי יכולים לעזור? אמרתי – שום דבר אני לא יודע. אמרו שסבוראי החויר, סילקנו אותו, ואריה קלפר בא אלי ואמר, אליעזר, אתה יודע מה שמעתי? אמרתי – אני לא יודע משום דבר. גם אצלי הלב דפק.
ש: מה היו עוד בעיות?
ת: הבעיות היו בעיות טכניות. לאחר שהיתה פעם מפולת, וכל המילוי הזה התמוטט ועמד ליפול, היינו צריכים לבנות בפנים קונסטרוקציה שתחזק את דפנות המנהרה. למזלנו כשנוצר הקשר עם אותו איש מעבודות ציבוריות, באנו להנהלת בית הסוהר ואמרנו שאנחנו לא יכולים לנקות טוב את החדר, כי המיטות מעוגנות לרצפה, ואי אפשר לשטוף טוב ואי אפשר להוציא את המים למסדרון, כי המסדרון היה יותר גבוה מרצפת החדר. מתי הממזר בא אל הקצין ואמר לו – תראה, אנחנו רוצים בפינה הכי נמוכה של החדר,היכן שהקרדלים, לעשות שקע כך שאנחנו נוכל לשטוף את כל החדר, המים יבואו לתוך השקע, ומתוך השקע עם דליים אנחנו נוציא ונשפוך את זה למסדרון. זה נראה פתרון יפה. האנגלי הסכים לרעיון. אמרנו לו – אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי מלט. אז הביאו לנו שני שקי מלט בשביל לבנות את הבור, השקע.
התקנת הבור, עזרה לנו להוציא את כל האבנים החוצה עם החול. התחלנו לחפור את הבור. באותו בוקר שאמורים היינו לחפור את הבור ,לילה לפני זה השארנו המון שקים עם אבנים וחול בחוץ, שצברנו מתחת למיטות הנמוכות, וכשהתחלנו להוציא הוצאנו פי עשר נפח אדמה ממה שחפרנו את הבור ואף אחד לא שם לב לכך. הלכנו עם מריצות, והם פתחו לנו את השערים. הוצאנו אבנים וחול. חלם כזה, אני אומר לך. אף אחד לא עלה בדעתו שאם היינו אמורים להוציא חצי קוב של חול, הוצאנו אולי שני קוב. היו דברים עוד יותר קשים. אי אפשר היה להיפטר מכל הפסולת שהוצנו מהחפירה, היו אבנים גדולות מאד, שלא יכולנו להיפטר מהם. המצאנו שיטה איך להיפטר מאבנים בינוניות, סיפור גם כן. אני אומר לך, רק אסירים מסוגלים לפתור בעיה שכזו. אספר לכם איך היינו נפטרים מהאבנים הבינוניות. היינו משאירים אותם בחדר ובבוקר כל יום מנערים שמיכות. שמים אבן ועליה שמים שמיכה, ועל השמיכה עוד שמיכה מקופלת ועוד שמיכה מקופלת, והבחורים החזקים היו לוקחים את האבן עם כל השמיכות, כך יוצאים לחצר, שמים את זה על הרצפה, ומתחילים לנער את השמיכות. מנערים שמיכה אחת, מקפלים, מנערים שלישית, אחר כך מנערים את השמיכה האחרונה שהיתה לה אבן, ובא מישהו, מתיישב על האבן, מוריד את החולצה, משתזף, עושה אמבטיות שמש. לאט לאט החצר התמלאה אבנים, אף אחד לא שם לב בכלל מאיפה צצות האבנים האלה. פעם היו שתי אבנים ענקיות, זה כבר אי אפשר היה להרים. מה עושים? השארנו שתיים כאלה בחדר והבאנו קרש גדול מהנגריה, ושמנו ספסל על שתי האבנים. בא למחרת הסמל הבריטי, ושואל מה זה עושה פה? אמרנו לו – תראה, אנחנו לומדים, קבלנו רשות, בן עמי בא ללמד, אין על מה לשבת, אז סידרנו ספסל. ומלמעלה, בחדר 23 בתקרה היה חלון שקוף, ומשם השומר היה יכול לראות מה נעשה בחדר, לכן בחרנו את הפינה הכי דרומית הרחוקה מלמעלה, בדקנו, ראינו – את הפינה אי אפשר לראות מה שנעשה שם. השומר ראה שיושבים מסביב לשולחן, שרים, ולומדים, הוא אמר לנו תוציאו מהר מפה את הספסל הזה. אז על מה נשב? שאלנו לא מעניין אותי, תוציאו. הוצאנו את הקרש, הוא ראה את האבנים. תוציאו את האבנים מפה. אמרנו – ברוך השם יצאו האבנים.
ש: כמה זמן חפרתם את המנהרה?
ת: המנהרה נחפרה בקצב מהיר מאוד, תוך חודשיים, היא היתה מוכנה.
ש: רק אנשי לח”י היו בחדר?
ת: אנשי לח”י ואנשי אצ”ל. אבל היתה עוד בעיה מענינת באשר לסילוק פסולת החפירה. איך הצלחתי לפתור את זה. ראינו, שכמויות האדמה המוצאות מן המנהרה היו עצומות. איך נפטרים מזה? היות ובית סוהר היה נפרד ליהודים וערבים, לנו היתה לנו חצר משלנו, חצר של השירותים הפכה לחצר של היהודים, ושם סידרנו סנדלריה שהיתה בסמוך לתנור האפיה של בית הסוהר. היה מסדרון צר מאוד בין התנור ובין הקיר. מסדרון באורך של לפחות שלושה מטר. צר מאוד, ברוחב של בן אדם, ואז צץ לי רעיון, אמרתי לאחראי שלנו ושל האצ”ל. אתם יודעים מה, יש לי טריק. היות ואנחנו צריכים להוציא כל כך הרבה אדמה, בנוסף לאבנים, כמה כבר אבנים אתה יכול להוסיף בחצר. החצר היתה מלאה אבנים. בהתחלה היתה אבן, אחרי זה עוד אבן, וככה התרבו האבנים, ואיש לא חשב בכלל מאיפה זה בא. אחד שקצת חושד היה יכול לפי הריח של האבן לדעת שהיא יצאה מאדמה טחוחה. אף אחד לא העלה זאת בדעתו. העלתי רעיון שנבנה מחיצה דקה מאוד של עץ, בערך של מטר, ואחרי זה את השני מטר ונמלא את המחיצות באדמה ואבנים. כך שאף אחד לא יחשוד על אי תקינות המקום. וכך עשינו. בנינו מחיצה. החבר’ה התחילו למלא אבנים. היית רואה כל בוקר כולם יוצאים עם כל מיני חביות מחדר 23, נכנסים כולם לסנדלריה ויוצאים בלי חבילות. וכך שפכו שם את הפסולת שהוציאו מאתר החפירה. היתה אחר כך בעיה נוספת. את המפולת שהזכרתי. אז שני ה”מהנדסים”, משה סבוראי ואני, היינו האנשים הטכניים. מה עשינו? היות והג’ינג’י הביא 2 שקי מלט, בשביל להתקין את הבור שאושר לנו להתקינו בחדר. כדי להתקין את הבור השתמשנו בסך הכל בחצי שק. שק וחצי השארנו בשביל המנהרה. יצקנו בטון, ופירקנו מיטת ברזל אחת, ומהברזלים עם הבטון יצקנו בפנים קונסטרוקציה שלמה שהחזיקה את התקרה של המנהרה, שהיתה מתחת למיטה, כי אחרת כל המיטה היתה נופלת לתוך פתח הבור. המכסה חזר בחזרה. היה לו על מה להישען. תהליך הבניה ארך שני לילות שהיו שני לילות נוראיים עבורנו.
ש: איך מנעתם מפולת נוספת ?
ת: אחרי שכמות המלט שהיתה לנו אזלה, התחלנו לחפור ולהעמיק את המנהרה. והבעיה היתה איך גורמים לכך שהאבנים לא יפלו? במקרה מצאתי פתרון יפה. הייתי בפנים בחפירה, הזעתי כהוגן, היה שם מחנק נוראי. הייתי רטוב ובקשתי לשתות. את המים היו מורידים דרך המיטה, פותחים את המזרון, מורידים כוס מים מחוסר זהירות נשפכו המים במנהרה. כשהמים נשפכו הרגשתי פתאום שאני דורך במין סוג של בוץ נזכרתי איך שבוני לבנים מתבן וחימר, עושים לבנים ומייבשים אותם. אמרתי לעצמי וואלה, למה לא נעשה כמוהם אמרתי לחבר’ה, יש לי פתרון. להוריק את תוכנם של כל הכרים, שהיו מקש קוקוס חום. הורקנו את כל הכרים. זרקו לי את הקש בפנים. עם בוץ, עם מים, עשיתי מין תערובת “מלט”, והתוצאה היתה טיוח לא נורמלי. טייחנו את כל הדפנות של המנהרה עם בוץ כזה של ליפה וחימר. אכן יד המקרה שיחקה כאן תפקיד חשוב, אם לא היה נשפך כוס המים שהביאו לי כאשר היתי במנהרה, לא היה עולה לי בדעתי הטריק הזה. אחרי שנגמר “המלט”, כל התחתית למטה, שהיה בור ענק, איפשרה לנו לעבוד בנוחיות ואחר כך להמשיך לחפור בצורה אפקית.
ש: לאיזה עומק ירדתם?
ת: ירדנו שם לעומק של למעלה משני מטר. היתה בעיה לרדת לתוך הבור אחר כך.
ש: ואז התחלתם את האופקי. כמה מטר זה היה?
ת: את החלק האופקי סיימנו לחפור בפחות משבוע.
ש: אתם מצאתם בנקל את הביוב?
ת: פה היתה בעיה עם הביוב. הגענו אל הביוב ואז בני כמעט שנחנק שם. הוא הגיע לביוב , הגזים הרעילים גרמו לו לעילפון, בקושי הצלחנו להוציא אותו משם בחזרה.
ש:החופרים היו קשורים ברגליים?
ת: כן. אני סידרתי אגב גם מפוח לאויר, ממעיל גשם ישן. היו מביאים בד ישן ושמיכות, מזה עשו את הבורשים לשינה. ממעיל גשם ישן של שוטר התקנתי מפוח כמו שעושים בגיפור בגפנים, למפוח חברנו צינורות מקרטון, כדי לתת אויר לבחורצ’יק שעובד למטה.
ש: זה היה בדוגמת לטרון?
ת: אני לא יודע, כנראה היה משהו בדומה. נדברנו עם אותו ג’ינג’י ממחלקת עבודות ציבוריות, רתמנו למשימה שלושה פועלים, מהמחתרת בחוץ, יהושע זטלר שלח אותם, בתור פועלים בעבודות ציבוריות. הג’ינג’י אמר שהביוב סתום וצריך לנקות את הביוב. בדיוק מול אותו מקום שאליו היינו צריכים לצאת, הוא בנה בור ניקוז כזה שסוגרים אותו מלמעלה עם מכסה בטון. את הקיר שפונה לחדר 23 כיסו רק בטיח דק, קליפה דקה, שעל ידי מכה קלה הטיח נפתח.
ש: מי הם השלושה?
ת: אני לא זוכר אותם ולא מכיר אותם. הם מבחוץ. אבל יהושע זטלר בטח זוכר, ואותו ג’ינג’י ודאי שיודע. בנו את הספטינג הזה, את הבור הזה מבחוץ, וקבלנו דיווח שהבור מוכן. עכשיו, התכנית היתה לצאת לאותו בור ולברוח החוצה. הספקתי להשתחרר, ובאתי ליהושע זטלר, ומסרתי לו את כל הפרטים. שבוע אחרי שאני השתחררתי הם ברחו. עבדו בחפירת המנהרה בקצב רצחני. לא היתה בעיה כבר לאן לשפוך, כמה שחפרת שפכת מאחורי הקיר ההוא שבנינו בסנדלריה. אגב, מתי גילח את הזקן שלו, הוא ברח מגולח. אני זוכר, סיפרו החבר’ה, כשבא הסמל הבריטי, המומחה לבריחות, אז הוא צחק – דה פאקן לפט היז בירד, “הוא השאיר את הזקן שלו”, למזכרת. אותו סיפור היה כשהם שמעו את הדפיקות, הוא הצליח לסבן אותו, הוא אומר – שמע, אתה יודע מה אני חושב, הערבים חופרים מנהרה, רוצים להכניס לנו חומר נפץ מתחת לחדר, והיות ואתם הברק’ס שלכם שוכן ליד הקיר שלנו, גם אתם תיהרגו. הוא עד כדי כך האמין לסיפור של מתי. קיבלנו רשות מהם להעמיד שומר לילה לילה לשמוע אם חופרים. כי על פי התקנות אחרי שעה עשר אסור לאסיר לא לישון. בביקורת אסור לתפוש מישהו שלא ישן. היה לנו שומר לילה לילה לשמור שהערבים לא יחפרו מנהרה, יום אחד עשינו טריק, במיוחד השמענו רעש והזעקנו אותם – שמענו חופרים.
ש: הם עשו בדיקה בתוך החדר?
ת: לא. עשו בדיקה לפני זה, כשהם גילו את הדפיקה הראשונה באו, ראית פתאום עשרים שוטרים בריטים, כל אחד עם קרש גדול, עם מקושים, עם פטישים, הוציאו את החבר’ה מהחדר. זה היה הסיפור עם אריה קלפר שבא אלי – אולי צריך לעזור. אולי משהו. לא יודע משום דבר. משהחליף צבעים סילקנו אותו שלא יראו אותו. והם התחילו לדפוק. דפקו כמעט את כל הקירות מסביב. למה? הם חשבו כמו בחדר 18 בורחים רק הוריזונטלית, לא ורטיקלית. דפקו מסביב למיטות. מתחת למיטה הזאת אי אפשר היה לדפוק מכיוון שהיא כל כך נמוכה, יש מזרון למעלה, הם מסתכלים, הפסים ישנם, כל פעם שמנו את הניטים בחזרה. לא חשוב שזה לא החזיק. על המיטה הזאת כמעט שאי אפשר היה לישון. דפקו מסביב, אמרו – פה בפינה הזאת שמענו. וזה היה נכון. חשבנו אז, חאלס, אבודים, אך לא מצאו שום דבר. אחרי שלא מצאו כלום, הוא השתכנע מסיפורו של מתי. מתי כל הזמן יושב אתו, מדבר אתו בקור רוח בדלת, וכולם מחפשים. אני מומחה למנהרות, מתי אומר לו, אני ברחתי מלטרון, אתה מספר לי מה זה מנהרה? ככה אפשר לחפור מנהרה? אלה תנאים שאפשר לחפור מנהרה? לבטח ערבים חופרים בחוץ. אחרי שהם חיפשו כמה שעות ולא מצאו כלום, הוא חשב אולי ההשערה שהעלה מתי נכונה, קבלנו רשות להעמיד שומר, וזה עזר לנו. למה? כי החבר’ה עבדו כבר במרץ גם בלילה. כשהיה שומר משלנו, היה מיד מודיע על תנועה חשודה והיו מפסיקים את החפירה ושקט שרר לזמן מה.
טוב, על הבריחה עצמה אתם ודאי כבר יודעים. אני הייתי בחוץ כששני האחרונים נתפסו. נתפסו על ידי השוטר הערבי. אני לא זוכר אישית מי זה היה, אבל הסיפור הפיקנטי היה כזה: השוטר הערבי שעמד על יד אותו שער שאמרתי לכם, לא רחוק מחדר עשרים, היה שער המזרחי של הכלא, השער החיצון של הגדר, והשוטר מלמעלה על הגג ראה שאנשים יוצאים מתוך הבור של הביוב, אחד, שנים, שלוש בהפסקות קטנות. התכנית היתה שכולם יברחו, ולפני זה הבריחו בגדים אזרחיים, כולם יצאו כפועלים מעבודות ציבוריות, את בגדי אסירים השאירו. בסוף הוא תפס שניים אחרונים, הביאו אותם לקצין הבריטי , והוא אומר לו – יא סידי, תפסתי אותם. הם קצת הסריחו, הוא שואל מה אתם? והם משבים אנחנו עובדים פה בפבליק וורקס, (עבודות צבוריות) מנקים את הביוב. ועלה ריח של סירחון מהם הקצין הבריטי צעק על השוטר הערבי – יא חמר, אתה לא רואה שאלה פועלים, תן להם ללכת. אך השוטר הזה חמר חמר, אבל כמה אנשים יכולים לצאת מהאדמה. רץ ונעמד על הבור. כשהוא נעמד על הבור והחבר’ה המשיכו ללכת, לא ידעו מה קרה, הוא שם רגל עליו והתחיל לשרוק, ואז כבר ראו שזה לא חמר. הוא תפש את העסק. כל היתר כבר נשארו בפנים, לא הצליחו לצאת.
אנסה לספר קצת על הווי תכסיסים של אסירים, כיצד הם מסתירים כל מיני דברים שאסורים בשימוש או לאחזקה לאסירים, ובכל זאת האסירים משתמשים בהם, ואפילו הסוהרים במידה מסוימת נהנים מהפירות של אותם דברים אסורים, ואף אחד לא מצליח לגלות כיצד הדברים האלה מוסתרים בחדרים ולא נמצאים תוך כדי חיפושים. מקרה יפה יכול להיות הדוגמא של הפרימוס. אנחנו נהגנו לעשות קפה ותה מדי ערב בחדר, ושרתנו עוד מספר חברים בחדרים נוספים. כמובן שהפרימוס היה בעל ראש קטן, להבדיל ממי שיודע שבתקופה בה פעלו הפרימוסים היה הפרימוס הרגיל יש לו טבעת שטוחה וזה נקרא הראש הרועש, אבל אם יש לו כיפה עם הרבה חורים בדוגמת הגז שישנו היום, הפרימוס הזה בוער באש שקטה עם להבה כחולה. כמובן שהפרימוס היה בעל ראש שקט, אבל בכל זאת איך מסתירים יצור כזה, די גדול, עם שלוש רגלים ונפח גדול יחסית. התכסיס היה מאד פשוט. ממלאים את הנפט שקנינו אותו דרך האחראי למטבח הערבי. כמעט הכל אפשר היה להשיג בבית סוהר תמורת כסף. קנינו נפט, מילאנו את הפרימוס עד הסוף, פתחנו את הכלי, מיכל המים. בכל חדר של אסירים ישנו מיכל מים תלוי על הקיר, שהפתח שלו, המכסה העליון הוא חציו נע על ציר, וחצי השני, יותר נכון שני שלישים מרותכים וסגורים. הוא תלוי על שני ווים על הקיר, כאשר בתחתית המיכל ישנו ברז. פותחים את הברז ואז המים יוצאים החוצה. משתמשים בהם לרחיצה או לשתיה אפילו, אם המים נקיים. אנחנו נפלנו על רעיון שאפשר להסתיר את הפרימוס בתוך מיכל המים, פתחנו את הריתוכים, ההלחמה של המכסה, הורדנו את המכסה של הדוד, ושלשלנו את הפרימוס לתוך המים, הוא שקע בתחתית הדוד, היות והיה מלא בנפט עד הסוף. מלבישים בחזקה מחדש את המכסה, ואז בשעת החיפוש, כשהיו מחפשים, בכלל לא העלו בדעתם לחפש במיכל המים, אבל גם אם היו מחפשים במיכל המים, פותחים את המכסה שנע על הציר, המהווה בערך כרבע או שליש מהפתח, וכשהוא בפתחו הקטן בסך הכל פתוח, מסתכלים פנימה, לא רואים שום דבר, זה חשוך ומלא מים עד הסוף, ואף אחד לא היה מעלה בדעתו שבתחתית המיכל ישנו פרימוס. מדי ערב היינו מסירים את המכסה, מוציאים את הפרימוס, מחממים אותו, מרתיחים תה או מבשלים קפה. והשוטר הערבי שהיה משגיח במסדרון של הכלא בלילה היה אפילו מעביר את הקפה מחדר לחדר, היה שותה, ואף פעם לא חשב שיש לנו פרימוס בחדר.
סיפור אחר יכול להמחיש כיצד הייתי מסתיר כספים כשהייתי בתפקיד הגזבר של שלושת המחתרות, ההגנה, האצ”ל ולח”י. הייתי נאמן על שלושתן, ולמעשה היו לי אפשרויות יותר מאשר לאחרים, עבדתי כספרן של בית הסוהר. ניצלתי את הספריה כמקום מסתור שבו לא היו חיפושים, להחזקת כספים וגם העברת סיגריות מחדר הספריה לתוך הכלא, בתוך הגב של ספרים עבים, גם כאשר לפעמים היינו נזקקים לכספים בסכומים די ניכרים מבלי שתהיה לי אפשרות לצאת לספריה. מקומות המסתור היו בכל מיני מקומות. אני יכול להזכיר מקרה אחד, מעניין, בתוך הרגלים של שולחן. השולחנות היו עשויים משני “חמורים” ופלטת עץ מונחת עליהם. ברגלים של החמורים האלה קדחנו חור והתקנו פקק מעץ שסגר את הפתח של החור הזה, ולתוך החור גלגנו את הכסף בצורת סיגריה, קושרים אותו עם חוט תפירה דק, דוחפים לתוך החור, ועם פקק העץ שהיה עשוי בדיוק באותה צורה של כיוון של העץ, כך שאפילו אם מישהו היה חושד, היה הופך את השולחן, לא היה מבחין בשום דבר, אלא אם היה יודע בדיוק ששם מוסתר כסף.
מקרה אחר, היו קולבים חלולים. היו קולבים בחדר מפוזרים ותלויים מעל גבי מסמרים, קולבים לבגדים, למגבות, חפצים שהיה מותר לאסירים להחזיק. מרביתם של הקולבים בחדרי אנשי המחתרות היו חלולים.
ש: מעץ?
ת: קולבים מעץ, חתיכת עץ שטוחה עם שנים או שלושה יתדות עץ שימשו את הווים, הקרסים, שעליהם תלו את הבגדים, ולוח העץ עם שתי פחיות שהיו דפוקים מאחור, היו מתלבשים על שני מסמרים שהיו תקועים בקיר. אז לוחיות העץ האלה, הגב שלהם מלמעלה היה חלול וסתום שוב פעם עם פיסת עץ דקה, כך שאם היו מזיזים את פיסת העץ הדקה היה מתגלה הפתח מלמטה, שם היינו מסתירים סכיני גילוח, כספים. היתה תופעה מענינת. לאסירים היה אסור להחזיק סכיני גילוח, וכולם היו מגולחים, ואף פעם לא מצאו בשום חיפוש סכיני גילוח.
הסיפור עם ז’רדון, קצת גס ולא סימפטי, אבל זאת עובדה מענינת. אצל גדעון זה ישנו.
סיגריות היו מצרך יקר מאוד בבית הסוהר, ומחירם היה מאמיר ביחס ישיר לחומרת החיפושים. זאת אומרת, אם היו מחפשים יותר, מקפידים יותר, אז מחיר הסיגריות היה עולה. כמו בארץ היום, כשרוצים להעלות מחיר של משהו, פתאום נעלם מן השוק. אחרי שהוא מופיע מחירו מאמיר. אותו דבר היה שם עם סיגריות. קשה להבריח, ולכן במשך כמה ימים לא היו סיגריות, המעט שנותר מחירו עלה. פתאום יש סיגריות. ואחת הדרכים להברחות היו האסירים שהיו יוצאים לעבוד בגן של הנציב העליון הבריטי.
אסירים שנשאר להם חלק קטן ממאסר לסיום ,היו נלקחים לעבודות עמל (במתחם ארמון הנציב העליון הבריטי) . בין האסירים האלה היה אסיר אחד שקראו לו ז’רדון (שם כנוי).היה טיפוס מסכן שהיה מבריח סיגריות לבית הסוהר בפי הטבעת. פה אני מציג את זה בצורה יותר עדינה. עד שיום אחד הגיעה לאזניו של הקצין הבריטי שמועה שאסירים מבריחים סיגריות, הוא בא אל הקצין הערבי, מחמד אפנדי, שהיה קצין מצרי מאוד פיקח, ממזר גדול, ואומר לו – תגיד לי, איך האסירים מבריחים? הוא אומר לו אני אראה לך, אתה רוצה? אנחנו היום נמצא סיגריות. כשחזרו האסירים מהעבודה, נכנסים לחדר הקבלה, והקצין הערבי אומר לשוטרים הערבים – חפשו טוב. מחפשים, לא מוצאים. אז הקצין האנגלי אומר לו – נו, מה בכל זאת? אז הוא אומר לו – אתה תראה, יש סיגריות. הוא אומר לו – אני לא רואה, הנה היה חיפוש מדוקדק והוא הקפיד, הוא בדק שמחפשים טוב, לא מצא. הוא אומר לו – יא ז’רדון, בוא הנה. קורא לז’רדון, שהבין שפה הוא נפל בפח, אבל כבר לא יכול היה לברוח, מה שנעשה נעשה, מה שבפנים בפנים. והוא אומר לו – תתפשט. המסכן קבל שתי סטירות לחי, התפשט, לא עזר שום דבר. והוא בגאוה כזאת מצרית פונה אל הקצין האנגלי ואומר לו – you see, this prisoner has got cigarettes in him
האנגלי לא תפש מה זה. אז הוא אומר לו – .I can’t see
אני הייתי באותה העת בספריה. חשבתי שאני מת מצחוק. הקצין האנגלי כבר לא ידע מה הולך פה. המחמד אפנדי אומר לשוטר הערבי – תביא שני כסאות. הביאו שני כסאות. אז הוא אומר לו – וואלק יא ז’רדון, יא ארס, מכה כזאת על העורף, אתלע, תעלה על הכסאות. עולה על הכסאות, אומר לו – שים רגל פה ורגל פה. ואומר לשוטר הערבי – תסתכל לו מלמטה בפי הטבעת. אז הוא רואה שמציץ חתיכת חוט. הוא אומר – אסחב, תסחוב את זה. העיקר הוא התחיל לסחוב בחוט, ויוצא צינור פנימי של אפנים. הוא סוחב, מוציא מין נקניק כזה. והאסיר הזה קיבל מכות רצח, והקצין הערבי אומר לקצין האנגלי – you see? I told you he has got cigarettes in him
הביאו מספריים, פתחו את הגומי, מצאו בפנים ששים סיגריות. עשרים, עשרים, עשרים.
ש: אף פעם לא הייתי חושב שזה אפשרי.
ת: אני זוכר כשהיו ימים קשים והמחיר היה גבוה, והיית רואה מישהו מעשן, אתה יודע מה החבר’ה היו אומרים? הוא מעשן מהישבן של ז’רדון.
ש: המקרה שבו זטלר הציל את אבטליון בקטטה, ממה בעצם פרצה?
ת: הקטטה פרצה למעשה על רקע של התגרות הערבים כלפי יצחק מרקוביץ מהשמונה עשרה שישב בירושלים.
ש: מתי זה היה?
ת: היה בשנת 1947.
ש: במה הם התגרו?
ת: הם העליבו אותו, פגעו בו.
ש: איפה?
ת: בתוך הכלא כשעבר במסדרון.
ש: הוא גם כן היה מהשמונה עשרה
ת: כן כן, הג’ינג’י מרקוביץ מהשמונה עשר בא וסיפר ליהושע זטלר, כשיהושע שמע את זה הוא שאל אותו מי זה, והוא אמר לו מי זה, יהושע הלך והרביץ לו מכות לערבי שהעליב את מרקוביץ. הערבים היו במתח זמן מה לפני כן אני לא יודע מה בדיוק היו הסיבות, שמעו שהיכו איזה ערבי, הם פרצו מכל בתי המלאכה להכות את היהודים. והקטטה הזאת התפתחה לתיגרת דמים רצינית ביותר, כשאנחנו התחלנו לסגת לתוך החדרים והערבים מתפרצים.
ש: נפצעו אנשים אז?
ת: ודאי שנפצעו אנשים,
ש: נהרג גם מישהו?
ת: נהרג אדם אחד למחרת. באותה קטטה, אחרי שהתחלנו לסגת, לא היה לנו שום דבר. הערבים התפרצו מכל בתי המלאכה, מהנגריה, מהסנדלריה, והתחילו לעלות למסדרון שפונה לאגף היהודי, ואז יהושע זטלר תפס את הפיקוד. הצלחנו לפרק כמה ספסלים, מיטה אחת הצלחנו גם לשבור, ויצאנו להתקפת נגד, פרץ קרב פנים אל פנים, שם הצטיין בקרב המנוח ג’וני מאנשי ההגנה. הוא תפס ערבי אחד, שבר לו את היד, הוא הוציא סכין מערבי אחר, הקרב היה קשה מאוד, הם הצליחו להיכנס לחדר שמונה עשרה ושם היה מזרחי [נחום], מהשמונה עשרה, נהג מונית היום, קטוע רגל ועם עין אחת. ייאמר לזכותם של הערבים, הם אמרו – זה גיבור, לא נוגעים בו. ולא נגעו בו. אבל את אריה קלפר בחדר 19 הם תפסו ושברו לו את הראש, היה לו זעזוע מוח.
ש: מה היה היחס המספרי?
ת: הם היו עצומים, לנו לא היה שום כלי ביד, לאט לאט התאוששנו והתחלנו להדוף אותם חזרה.
ש: הכל לאורך המסדרון?
ת: הכל לאורך המסדרון. והם התחילו לזרוק עלינו חפצים שונים, יהושע זטלר תפס את הפיקוד. ואמר לא לזרוק חזרה שום דבר. מה שהם זורקים לתפוס, כי יהיה לנו לפחות משהו ביד, וכך עם מקלות, עצרנו את החפצים שהם זרקו,. אני זוכר מה הציל אותי, היה לי ז’קט, בפנים הפרווה ובחוץ העור, וקיבלתי דחיפה כזאת, אבל זה לא עבר את העור. הצלחתי להתחמק ונשארתי צמוד לקיר, עמדתי עם מקל, הם זרקו חפצים, מפיל אותם וזורק לחבר’ה שיהיה לנו נשק קר ביד. וכך נמשך קרב כשעה.
ש: מה האנגלים עשו באותו זמן?
ת: תוך כדי שעה הגיעה הסטריקינג פורס- משטרה, זרקו שני רימוני גז מדמיע, הערבים ברחו אחורה לצד שלהם, אנחנו לצד שלנו, לקחנו מזרונים, שמנו על הדלת.
ש: זה גז דמעות?
ת: כן, גז מדמיע, הסתיים היום הראשון של הקטטה אריה קלפר נפצע קשה, יונה מזרחי, קיבל דקירה בגב, ועוד כמה פצועים קל.
ש: זאת אומרת היהודים, אתם הייתם כולכם מאוחדים, הגנה, אצ”ל, לח”י
ת: כן. פה לא היה הבדל. היתה רגיעה קצרה, עברנו איך שהוא את הלילה ולמחרת היה מתח. אבטליון נשאר בבית חולים, הגיע אברהם החובש ממחלקת בריאות הממשלתית, תמרצ’י קראו לו. הוא לא רצה להיכנס, כי הוא שמע שאתמול היתה קטטה, הוא לא רצה להיכנס לבית הסוהר. הקצין האנגלי הכריח אותו להיכנס, אמר לו – אני אחראי לשלומך ואתה תיכנס, איים עליו שיפטרו אותו. אברהם המסכן נכנס ולא יצא. נכנס למתחם של הערבים, בבית חולים היה מתחם ערבי, הם התנפלו עליו, היכו אותו מכות נמרצות .
ש: מה היה למחרת היום?
ת: אנחנו ניצלנו את הזמן, הגיע לנו לצאת לטיול. יצאנו לטייל, הם קיבלו אומץ והחליטו שוב פעם להתקיף אותנו, וגם הרגו את אברהם התמרצ’י שחדר למתחם הערבי. איתנו היו שלושה ערבים שהיה להם יחס מיוחד באזור שלנו, שיצאו אתנו לטייל. הערבים התחילו לצאת שוב פעם מבתי המלאכה וניסו לפרוץ לחצר בעודנו מטיילים בה. יהושע זטלר תפס את השלושה האלה וניגש לחלונות, כי ידענו שאבטליון עוד שם, ואיים על השלושה האלה, בנוכחות הערבים שהיו בחלונות, והתחילו לנהל משא ומתן, ונאמר להם שאם הם נוגעים לרעה באבטליון, שלושת הערבים האלה יוצאו להורג . הם הבטיחו לשלושת הערבים שלא יגעו בו. אמרנו – אנחנו רוצים לראות אותו קודם בחזרה. נוצר תיאום עם שוטרים ערבים וסמל בריטי, הלכו לבית חולים והוציאו את אבטליון, והעבירו אותו למתחם של היהודים. הם ניסו לפרוץ שוב לחצר שלנו, יהושע תפס מוט ברזל שפירקנו ממכונה שמפרקת את הקש,
ש: מה היה הלאה?
ת: הוא נעמד בפתח, הפתח הצר ליד חדרי השימוש, ועם מוט הברזל שפירקנו מהמכונה, וכל ערבי שרק ניסה להיכנס קבל מכה על הראש. לאחד הוא שבר את היד
ש: מי זה עשה?
ת: יהושע זטלר. אף אחד לא הצליח לעבור את הפישפש הקטן הזה. אם הם היו נכנסים מצבם היה חמור מאוד.
ש: זה היה צואר הבקבוק.
ת: היתה כניסה של הערבים לחצר של היהודים. ואז שוב פעם התערבה המשטרה, והוציאו אותנו תחת משמר מהחצר בחזרה וסגרו אותנו בחדרים שלנו. שוטרים בריטים איימו עלינו, ודרשו לקבל מאיתנו את כל הנשק (קר) שבידנו. הם ראו שפירקנו מיטות וספסלים, אנחנו סרבנו, עשינו איתם פשרה. אמרנו להם – אתם יודעים מה, בסדר, נחזיר, אבל לא את הכל. חלק מסרנו, וחלק הסתרנו בתוך המזרונים, לעת צרה, אני לא יודע מה יהיה, ושיהיה לנו גם כן משהו, אי אפשר להישאר בידיים ריקות.
אגב, באותה תקופה לאחר המקרה הזה, הבריח האצ”ל וגם ההגנה נדמה לי, אקדח לתוך בית הסוהר.
ש: עכשיו תגיד לי. מה עשו שלטונות בתי הסוהר לערבים אלה שרצחו את אברהם תמרצ’י?
ת: שום דבר לא עשו, והם לא מצאו אשם, וגם אי אפשר היה בהמולה שהיתה. הדבר היחידי שהם עשו בעקבות הקטטה ההמונית, בנו קיר במסדרון והפרידו את הבית סוהר לאגף יהודי ואגף ערבי. עד שהם עשו זאת, הם רצו לעבור עוד פעם כרגיל כדי לקבל מצרכים ממחסן הפרודוקטים. היה זה בחדר עשרים שמשם היו לוקחים את המצרכים למטבח, מעבירים בכל המסדרון ויורדים לחצר השירותים. אמרנו – ערבים לא יעברו במסדרון, אחרי מה שקרה. הם ניסו בל זאת, אך אנחנו לפי סימן בחדרים, הוצאנו את כל הברזלים מכל הסטורג’ (איחסון), שברנו את המנעולים, פרצנו החוצה. הם ראו את שעשינו, מיד ברחו, ופה כבר לא היתה ברירה לבריטים, מיד בנו את הקיר ההפרדה ביננו לבינם. בינתיים הביאו להם את המצרכים מבחוץ, מסביב, כבר לא דרך המסדרון, ואמרנו – אף שוטר ערבי לא ייכנס לאיזור היהודי. אז הביאו לנו שוטרים בריטים, והסוכנות ארגנה גיוס מהיר של שוטרים יהודים שיועסקו כסוהרים, ומאז התקיימה ממלכה יהודית בערבוב עם אנגלים, וממלכה ערבית בנפרד.
ש: זו היתה כבר תקופה מאוד מאוחרת. זה צריך היה להיות בסוף שנת 1947 תחילת שנת 1948?.
ת: הקטטה פרצה אני חושב בסוף שנת 1946.
ש: סוף שנת 1946?
ת: התאריך המדויק היה ביום שני 27.1.1947 ולאחריו ביום שלישי 28.1.1947