יעקב נולד בשנת 1912 בעיר בנדרי (היום מולדובה) לראובן ולקלרה לדרמן. למד משפטים באוניברסיטת יאסי, שם קיבל תואר ‘דוקטור למשפטים’ בשנת 1940. בשנת 1933 נשא לאישה את שושנה לבית נתנזון (כינויה בלח”י: אנה). היה פעיל בבית”ר, ובשנים 1933–1939 היה נציב בית”ר בבנדרי.

בשנת 1938 נולד בנם ראובן. בשנת 1939 עברו לבוקרסט. למרות המלחמה והתהפוכות ברומניה, הצליחו לשרוד, ויעקב המשיך לפעול בתנועה הרביזיוניסטית ובעליה ב’. בשנת 1944 עלה עם משפחתו ארצה באופן לגלי (עם ‘סרטיפיקאט’) באניית המעפילים ‘מאריצה’, עד איסטנבול, ומשם ביבשה, דרך תורכיה, סוריה ולבנון – לחיפה. הם גרו בנתניה, ברמת־יצחק, ולבסוף בתל אביב. עם הגיעוֹ ארצה הצטרף ללח”י. בגלוי המשיך להיות פעיל בהצה”ר ועבד בקופת־החולים הלאומית.

בשנת 1946 היה חבר במשלחת הצה”ר לקונגרס הציוני הכ”ב בבאזל. מתחילת 1947 עד יוני 1948 ישב בפריז, כנציג לח”י באירופה, בכיסוי לימודי פוסט־דוקטוראט למשפטים באוניברסיטת פריז. בשנים אלה היה מעורב בפעילויות הבאות:
– ההכנות להפצצה מן האוויר של משרדי המלחמה והמושבות בלונדון (מבצע שהוכשל בגלל הלשנת הטייס ומאסר המשתתפים).
– שליחת מעטפות נפץ לאנשי מימשל בלונדון.
– יצירת מגעים והסברה לאינטלקטואלים מן השמאל הצרפתי ולאנשי המשלחת הסובייטית לאו”מ (בעצרת האו”מ שהתכנסה בארמון “שאַיוֹ’ בפריז).
– גיוסם ללח”י של פליטי שואה שעברו דרך פריז, בדרכם ארצה.

ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת הקוממיות, שב ארצה ונאלץ לרדת שוב למחתרת בעקבות הריגתו של ברנאדוט. הוא ‘עלה’ מן המחתרת עם שאר חברי לח”י בתחילת 1949, לאחר ‘החנינה הכללית’. היה פעיל בהקמת מפלגת ‘הלוחמים’ של יוצאי לח”י. כשהמפלגה התפלגה, הצטרף לפלג השמאלי, בראשות ילין־מור. לפרנסתו עסק בעריכת דין ופעל למען שוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. בין השאר התפרסם ב’פסק־דין ירדאור’ שניתן על ידי בג”צ בעתירה שהגיש בשם קבוצת ‘אל־ארד’ (פסק הדין נלמד עד היום בפקולטות למשפטים בארץ). בשנות הששים יסד את ‘הפעולה השמית’ יחד עם ילין־מור, אורי אבנרי, בועז עברון ואחרים, והיה עורך ביטאונם: ‘אתגר’. לאחר מלחמת ששת הימים, חדל מפעילות פוליטית.

הוא נפטר ביום כ”ו בשבט תשנ”ז, 3 בפברואר 1997. הניח אִשה, בן ונכדים. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון.